חידוד הלכות על נדה צה

בעלה חטאת יש לדקדק דאמאי שאל כדי לחייב בעלה חטאת דהא היא נמי חייבת חטאת כדתנן במתניתין דף י"ד נמצא על שלה אותיום שניהם טמאים וחייבים בקרבן וא"כ ה"ל למימר כדי שיתחייבו שניהם בחטאת או באשם תלוי עיין מ"ש סי' ק"ץ ס"ק ס"ז:

בתוס' ד"ה מאי למעבד כי הא מתני' וכו' וק' דבערה דוקא מצריך בדיקה וכ' מהרש"א הא דלא ניחא לתו' כפי' אחר שפירש"י דמבעי ליה אי מהני תביעה כבדיקה ע"ש מה שתי' ול"נ דא"כ ע"כ דמבעי' ליה לענין טהרות דהא לבעלה אסקינן דלא בעי בדיקה וא"כ אמאי א"ל דלא תבדוק משום דמגני' באפי' מ"ש דחששו בבא מן הדרך טפי לבדוק דמגני' באפי' ממה שהוא בעיר דלא חששו כלל משום דמגני' באפי' וצריכה בדיקה לטהרות:

בא"ד וגם אין להחמיר לבדוק דא"כ לבו נוקפו ופורש כדאמר לעיל. עכ"ל ולולי דבריהם י"ל דלא דמיא להא דבעי מיני' ר"ז מרבי יהודה דהתם מבעיא ליה אאשה אם ראויה לה להחמיר על עצמה וע"ז השיב לו ר"י דלא דא"כ לבו נוקפו וכמו שפי' ר"ח שמחשב שאם לא הרגישה לא היתה בודקת לפי שיודעת שחכמים תקנו לבדק וכ"ז אם היא מעצמה בודקת בלא צווי הבעל אבל אם הבעל מצוה עליה שתבדוק לא שייך הך סברא דהא דבדקה משום צווי הבעל ומש"ה שפיר מבעי' ליה אם ראוי לבעל נפש להחמיר ולצוות שתבדוק ובזה ניחא נמי הא דאמר ר"כ שאלתינהו לאינשי ביתיה דר"פ ודר"ה כו' כי אתו רבנן מבי רב מצרכי לכו בדיקה דאע"ג דמסקינן דכל לבעלה א"צ בדיקה וגם אין לה להחמיר היינו שהיא מעצמה אין לה להחמיר אבל הכא שאל אם הבעלים הצריכו להו בדיקה דליכא חששא שיהא לבו נוקפו כנ"ל:

בא"ד והא דאמרינן לעיל דאפי' באין לה וסת לא בעי בדיקה לבעלה בישנה כו'. עכ"ל אין זה מוכרח כ"כ וצ"ל כוונתם מדמוקי ר"א ב"א הא דשמואל לטהרות דוקא ואשמועינן דבאין לה וסת בעי בדיקה אפי' בישנה מכלל דלבעלה גרידא לא בעי בדיקה אפילו בישנה דאל"כ מאי רבותא לטהרות דבעי בדיקה בישנה באין לה וסת דפשיטא דאע"ג דישנה א"א לעסוק בטהרות מ"מ הא אפילו לבעלה גרידא בעי בדיקה א"ו דלבעלה גרידא לא בעי בדיקה אפילו בישנה ולכאורה היה אפשר לומר דמוכח מדר"א דלבעלה לא בעי בדיקה אפי' בישנה מדלא משני דשמואל מיירי לבעלה דבעי בדיקה באין לה וסת והיינו בישנה ולעיל דאמר שמואל ל"ש אלא לטהרות אבל לבעלה לא בעי בדיקה היינו בערה א"ו דלבעלה לא בעי בדיקה אפילו בישנה ואפילו באין לה וסת אלא דזה יש לדחות דסוף סוף צריך אתה לומר דלטהרות וביש לה וסת א"צ בדיקה בישנה דאי ס"ד דאף ביש לה וסת בעי בדיקה בישנה וא"כ במתניתין דתני בשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה מסתמא מיירי בין ערה ובין ישנה ועלה קאמר שמואל ל"ש אלא אשה עסוקה בטהרות אבל לבעלה א"ב בדיקה משמע נמי בין ערה ובין ישנה ומתניתין מיירי בין יש לה וסת ובין אין לה וסת וא"כ קשה איך קאמר שמואל אשה שאין לה וסת אסורה עד שתבדוק והיינו בישנה הא מוכח מדר"י א"ש דס"ל דלא בעי בדיקה אפילו בישנה ואפילו באין לה וסת א"ו צ"ל דלטהרות וביש לה וסת לא בעי בדיקה בישנה וא"כ ע"כ מתניתין בערה מיירי דהא מתניתין מיירי נמי ביש לה וסת ועלה קאמר שמואל דלבעלה א"צ בדיקה והיינו בערה אבל בישנה ואין לה וסת בעי בדיקה וא"כ ס"ס צ"ל דס"ל לשמואל דלטהרות וביש לה וסת לא בעי בדיקה בישנה מש"ה משני דהכל מיירי לטהרות ולחלק בין ערה לישנה וק"ל:

בא"ד א"נ ביש לה וסת. ועיין במהרש"א במה שמדחיק בכוונת התוס' ולולי דבריו ה"א דכוונת התו' דממתני' דהתם ליכא למיפשט משום די"ל דמיירי ביש לה וסת ואיהו מבעי' ליה באין לה וסת ולבעלה ובערה אי מהני תביעה או דבעי בדיקה דוקא ואע"ג דאמר שמואל כל לבעלה לא צריכה בדיקה היינו דאיתא בעיר כדאמרינן לקמן משום דרמי' אנפשי' ובדקה ואיהו מבעי' ליה בליתא בעיר וכ"ת מה קאמר מהו למעבד כי הא מתני' הא מתני' מיירי ביש לה וסת ז"א דע"כ מוכח דס"ל להך ברייתא אפי' באין לה וסת מהני תביעה דאל"כ קשי' ליפלוג וליתני בדידי' בד"א באשה שיש לה וסת וכו' וע"כ צ"ל כמ"ש התו' לעיל ד"ה תני' נמי הכי דאשמעינן דבהניחה בחזקת טמאה אפי' ערה טמאה אבל הניחה בחזקת טהורה אפילו באין לה וסת טהורה משום דמסתמא תבעה וא"כ מוכח מברייתא זו דאפילו באין לה וסת מהני תביעה מש"ה מבעי' ליה מהו למעבד כי הא מתני' ומהרש"א שלא פי' כן משום דאזיל לשיטתו שכ' דתוס' ס"ל דבערה אפילו בבדיקה לא מני' באפי' מש"ה לא מצי לפרש כן דא"כ מאי קאמר לי' דמגני' באפי' הא בערה בבדיקה לא מגני' באפי' אבל לפי מ"ש לעיל אין דבריו מוכרחים וק"ל:

ע"ב א"ל מגני' באפי' וכו'. התוס' לא גרסי כרש"י דלגי' רש"י גרסינן א"ל לא כלומר דלא עבדינן כמתניתין או בלשון בתמיה אבל לפי' התוס' השיב לו דעבדינן כמתניתין מש"ה גרס א"ל מגני' באפי' פי' אם צריך וכו':

בתוס' ד"ה דמתני' הא וכו' וא"ת והא מתני' ביש לה וסת משמע דסבר כר"ח ב"א. עכ"ל ר"ל מדלא מוקי מתני' כר"מ א"ו דס"ל דמתני' אליבא דהלכתא ומש"ה מוקמי ליה כר"ח ב"א כי היכי דלהוי מתני' כהלכתא משמע דס"ל דהלכתא כמתני' ועיין במוהר"מ לובלין מה שתי' בזה:

הרא"ש הביא פיר"ח שפי' דקאמר מאן דמתני הא לא מתני הא כאית דמפרשי שכתב רש"י ולדבריו קשה קו' רש"י וכו' ועיין בסימן קפ"ו ס"ק ד' מ"ש שם ליישב:

פרק שני דף י"ד רש"י ד"ה רצופה מעוכה על העד רחוק מן הדם קצת. עכ"ל משמע דאלו הוי על הדם ממש אפילו ללישנא דבדוק לא היה מטמאה מיהו כתב הב"י סימן ק"ץ דאפשר לומר דרש"י לא כתב כן אלא לענין דלא מחייב בקרבן אבל מ"מ חוששת ולטמאה מספק:

תוס' ד"ה וליחוש דלמא כו' ועוד נראה וכן פיר"ח דפריך על נמצא על שלו עכ"ל. דלר"ח ר"ל כ' אם נמצא על שלה אפי' בקרבן מיחייבי אפי' נימא דאין אותו מקום דחוק או בדוק וכן בת"ה וכן הוא בחדושי הרמב"ן והר"ן לדעת ר"ח דלא כי"מ דלר"ח קאי קו' הש"ס לטהרה לגמרי וז"א דאפי' ברגלים לדבר לא מטמאינן לגמרי:

תוס' ד"ה וטחתו בירכה פי' במקום שאין דם המקור יכול ליפול שם. עכ"ל ר"ל דאלו במקום שדם המקור יכול ליפול שם איך ס"ד דר"ש והא חוששת אמרת לן דאפי' בנמצא על בשרה לחוד טמאה ובפרטות לפי מ"ש התוס' לקמן דמיירי בכתם שיש בו כגריס ועוד ומכ"ש לדעת הרמב"ם דס"ל בכתם הנמצא על בשרה במקום שדם המקור יכול ליפול שם א"צ שיעור וכ"כ בשו"ת שבו"י בשם הגאון מהרא"ב ז"ל אלא שעם כ"ז לא ידעתי מי הכריחם לכך דאע"ג דכתם על בשרה טמאה במקום שדם המקור יכול ליפול שם מ"מ אינה מטמאה אלא משום כתם כיון דחזיא בלא הרגשה משא"כ בבדיקת עד אמרינן מסתמא בהרגשה אתיא והא דלא הרגישה משום דסברה הרגשת עד הוא וכמ"ש הרשב"א במ"ה בסוגיא זו ואם כן י"ל דמש"ה סבר ר"ש דאינה טמאה נדה לשרוף עליו תרומה דחיישינן שמא מעיקרא היה על בשרה וחזיא שלא בהרגשה דאינה מטמאה אלא מדרבנן וי"ל דא"כ אכתי ק' מאי ס"ד דר"ש דחוששת אמר דהא פשיטא דחוששת דאפילו לא בדקה כלל ונמצא על ירכה במקום שדם המקור יכול ליפול שם טמאה מספק ואי דרצה לאשמעינן דאפילו בדקה בעד כיון דטחתו בירכה אינה טמאה אלא מספק הכי ה"ל לומר אינה אלא חוששת שזו עיקר הרבותא דאינה טמאה ודאי ומדקאמר חוששת אמרת לן משמע דעיקר הרבותא דטמאה מספק ולכך כתב דמיירי כו':

ע"ב תוס' ד"ה בעד שאינו בדוק לה נראה לפרש דידעה שהיה נקי וכו'. והרשב"א בתה"א חולק ע"ז דא"כ הא דקיי"ל לקמן ג' נשים שלבשו חלוק אחד כולן טמאות הא ע"כ מיירי שלא בדקו ב' האחרונים החלוק קודם מציאת הכתם דאל"כ פשיטא דראשונה היתה טהורה וא"כ אמאי ב' האחרונים טמאים הא לא בדקו קודם מציאתם הכתם וגם הראשונה מהראוי להיות טהורה כיון שבשעת הלבישה לא בדקה אותו בכל שעה ולכך פי' דכל שהוא בדוק פ"א ואח"כ היה בחזקה שלא העביר בשוק של טבחים מקרי בדוק ושאינו בדוק שנטלתה ממקום שדרכה להצניע עדים לבדיקה אבל לא בדקה אותו מעולם ע"כ אך הוכחתו אינה אלא לפי שיטתו דס"ל להלכה דקיי"ל כר"י לקמן דמטהר לגמרי אך לשיטת ר"ח דס"ל אף ר"י לא מטהר באשה שעשתה צרכיה אלא משום נדה אבל מודה ר"י דמטמא משום כתם וכן לדעת הראב"ד הובא בס' תה"א שם דמחלק בין האשה שעשתה צרכיה להאי דעד שאינו בדוק דאע"ג דמטהר ר"י התם מ"מ בעד שאינו בדוק ס"ל דמטמא משום כתם וא"כ אין ראיה מהאי דשלש נשים דאע"ג דלא מקרי בדוק מ"מ כולן טמאים משום כתם וי"ל התוס' לשיטת ר"ח כ"כ ולפ"ז צ"ע על הטור דס"ל כשיטת ר"ח ובעד שאינו בדוק ס"ל כרשב"א דלא כהתוס' דהא עיקר ראית רשב"א לדחות פי' תוס' אינה אלא מהאי דג' נשים והא לדעת ר"ח אין ראיה מהתם וק"ל ועיין בס' כו"פ:

דף ט"ו אלא לר"א קשיא. רבים מתמיהים על הטור סי' קפ"ז שכ' דבכדי שתרד מן המטה מקרי רואה מחמת תשמיש וטעמא משום דחייב ע"ז אשם תלוי הא מסקינן דבכדי שתרד מן המטה מקרי אחר אחר ואינו אלא כמעל"ע שבנדה וכ"ת הטור מיירי בעד בידה וכר"א הא מסקינן הכא ר"א בקושי' ועיין בב"י ובב"ח ובסימן קפ"ז ס"ק א' כתבתי ישוב ע"ז יע"ש:

ע"ב שמא כר"ע אתם אומרים וכו'. ואע"ג דלר"ע נ"מ בד' נשים דדיין שעתן ובתוך השיעור אחר זמן ודאי דמטמאה בועלה מ"מ עיקר שאלתו היה במאי דמיירי מתני' ואלו מתני' ע"כ דלא מיירי בד' נשים דהא מסיים ואח"כ מטמאה מעל"ע וכה"ג כ' הר"ן בחדושיו שהקשה שם דהא לר"ע נמי נ"מ דאלו מעל"ע שבנדה אינו אלא בחולין שנעשה עטה"ק ואלו תוך זמן כדי שתרד מטמאה אפילו חולין ותי' דמ"מ במתני' לא מיירי מהא אלא לענין מטמאה את בועלה ור"א ב"צ אמתני' קאי וע"ש:

שם אמר ר"ל משום ר"י נשיאה והוא שבא ומצאה תוך ימי עונתה. ופירש"י דהיינו תוך ל' יום והא דאמר ר"ה ל"ש אלא שאין לה וסת וכו' פירש"י ל"ש דכי מצאה תוך ימי עונתה וכו' משמע מפי' דס"ל אפי' באשה שיש לה וסת צריכה לחוש לעונה בינונית אבל הרמב"ן והר"ן חולקים ע"ז וס"ל דבאשה שיש לה וסת א"צ לחוש אלא וסתה ודר"ה אמתני' קאי דר"י הנשיא מפרש המתני' באשה שאין לה וסת ודר"ה מפ' למתני' ביש לה וסת דמתני' מיירי בין באשה שיש לה וסת ובין באשה שאין לה וסת והא דאמרינן לעיל דף י"א ע"א אהא דר"י א"ש דאי ממתני' דהכא ה"א באשה שיש לה וסת היינו דאפשר למטעי הכי אבל לפי האמת דאמר שמואל דכל לבעלה א"צ בדיקה אפי' באשה שאין לה וסת א"כ מתני' דהכא נמי מיירי בין שיש לה וסת ובין שאין לה וסת אבל לשיטת רמב"ם דס"ל בפ"ד מהלכות א"ב דאשה שאין לה וסת צריכה בדיקה לפני תשמיש אפילו לבעלה ע"כ הא דאמר ר"ל משום ר"י נשיאה היינו באשה שיש לה וסת ומה דאמר והוא שמצאה בתוך ימי עונתה היינו בתוך ימי הוסת ולאפוקי בעונת הוסת עצמו דסד"א בבא מן הדרך הקילו שא"צ לפרוש עונת הוסת קמ"ל ור"ה אשמעינן דבעברה הוסת אסורה לשמש אח"כ משום דוסת דאורייתא ולא קיי"ל הכי ואפילו בעברה זמן הוסת מותרת לבעלה משום דוסת דרבנן ור"י דאמר בעלה מחשב ימי וסתה לא קיי"ל כוותיה משום דאיהו ס"ל נמי דוסת דאורייתא כן כ' הר"ן והמ"מ לדעת הרמב"ם וא"כ לדעת הרמב"ם אינו מוזכר כלל בש"ס דידן דאשה שאין לה וסת שצריכה לחוש לעונה בינוני' דלא למדו הפוסקים זה אלא מדר"ל משמיה דר"י נשיאה דאמר והוא שמצאה בתוך ימי עונתה ולרמב"ם מיירי באשה שיש לה וסת ובתוך ימי עונתה היינו עונת הוסת ולאפוקי עונת וסת עצמה באותו יום:

בתוס' ד"ה אפי' הגיע זמן וסת תימא האיך מותרת כו'. לפי מה שפסק הרשב"א בתה"א אשה שאין לה וסת אע"פ שצריכה לחוש לוסתה אע"פ שלא קבעה מ"מ בעברה זמן וסתה ולא הרגישה א"צ בדיקה לכתחלה וא"כ קשה נמי קושית התוס' דכיון דלכתחלה אסורה לשמש באותו יום אע"פ שעדיין לא נקבע משום שמא תראה ואיך נימא בעבר היום שתשמש בלא בדיקה וניחוש שמא ראתה וע"כ צ"ל דבשלמא לכתחלה אסורה לשמש שמא תראה ותרגיש בשעת תשמיש אבל בעבר היום סמכינן כיון שלא הרגישה מסתמא לא ראתה ומותרת בלא בדיקה וא"כ קו' התוס' ליתא דאפילו בקבעה וסת נמי אמרינן הך סברא דלכתחלה אסורה לשמש משום שמא תרגיש ותראה בשעת תשמיש אבל בעבר הוסת סמכינן כיון שלא הרגישה מסתמא לא ראתה ומותרת בלא בדיקה כיון דוסת דרבנן ולפ"ז אני תמה על הרשב"א שכתב כדברי תוס' דר"י אית ליה דוסת דרבנן והא לדידיה דס"ל הסברא הנ"ל כיון שלא הרגישה באשה שלא קבעה א"כ דלמא באשה שקבעה וסת נמי אמרינן הך סברא וכה"ג יש לדקדק על הטור שהביא הא דרשב"א הנ"ל בסוף סימן קפ"ד הא מן הרא"ש נראה דלית ליה הך סברא דסמכינן אהרגשה מאחר שתפס הרא"ש הוכחת תוס' להוכיח דר"י אית ליה דוסת דרבנן וכ"ז אי נימא דלא סמכינן אהרגשה לטהרה ומיהו על תוס' לק"מ דמנ"ל להקשות דלמא שאני בעברה זמן הוסת דכיון שלא הרגישה אמרינן מסתמא לא ראתה משא"כ לשמש אסורה שמא תרגיש ותראה בשעת תשמיש י"ל דס"ל לתוס' דרב"ח מסתמא אכולה מתני' קאי בין ארישא דמיירי שהוא בעיר ובין אסיפא דמיירי בבא מן הדרך וא"כ אי ס"ד דטעמא משום דלא הרגישה עכ"פ תביעה היה בעי לידע אם הרגישה וא"כ ק' ברישא כשהוא בעיר לא מהני תביעה לפי שאינו מאריך בפיוס וכמ"ש התוס' לעיל דף י"ב ד"ה כיון שתבעה ולפ"ז הקשה תוס' שפיר ודוחק ועכ"ז קשה על הטור שכ' דבאשה שאין לה וסת קבוע ועברה הוסת מותרת לשמש ואין חילוק בין שהוא בעיר או בבא מן הדרך קשה דלפ"ז לא מוכח דר"י אית ליה וסת דרבנן וז"ל הטור הבא מן הדרך וכן השוהה עם אשתו בעיר והגיע עת וסתה אסור לבוא עד שישאלנה ואם שהה ל' יום כו' עכ"ל והך עת וסתה דנקט היינו וסת קבוע וכן נראה שהבין כן הב"י שכ' וז"ל ומ"ש ואם שהה ל' יום וכו' כלומר אם אין לה וסת וכו' מדכ' כך מכלל דהגיע עת וסתה דנקט הטור היינו וסת קבוע דאלו בוסת שאינו קבוע חוששת נמי לעונה בינונית וכ"כ בש"ע והוא נגד דברי התוס' והרא"ש גם קשה דכיון דהרשב"א לא כ' להקל בוסת שאינו קבוע אלא כיון דלא ארגשה וא"כ עכ"פ צריך לשואלה אולי ארגשה וצ"ע:

ע"ב א"ל אטו ודאי ראתה. לפי שיטת הרמב"ם דר"י אית ליה וסת דאוריי' אפ"ה אמרינן אטו ודאי ראתה כו' מוכח דהתורה לא אסרה אלא מספק שמא ראתה ולא מחזקינן לה כודאי ראתה דאל"כ לא הוי משני מידי:

דף ט"ז בפלוגתא דרב ושמואל. י"ל דפליגי בפלוגתא דבר פדא ור"י לקמן דף ס' ע"ב דרב כבר פדא ס"ל כדאי' התם מש"ה מהני בדיקה כשיעור וסת ושמואל כר"י ס"ל מש"ה לא מהני בדיקה כשיעור וסת:

שם כאן שבדקה עצמה כשיעור וסת. יש לדקדק הא לא משכחת בדיקה כשיעור וסת כדאמרינן לעיל דף י"ב ע"א וד' י"ד ע"ב וע"כ צ"ל כדמשני הש"ס לעיל דלאו דוקא בדיקה אלא הדחה כשיעור וסת וא"כ ק' דמאי מהני הדחה מבחוץ כיון דחיישינן שמא ראתה בשעת וסתה אכתי איכא למיחש דשמא ראתה וכותלי בה"ר העמידוהו דהא קיי"ל תוך שיעור כדי שתטול עד ותבדוק אחר תשמיש מחייב באשם תלוי למאן דלא בעי חתיכה א' מב' חתיכות וע"כ דמדאורייתא חיישינן שהעמידו כותלי בית הרחם תוך שיעור זה וא"כ מאי מהני הדחה מבחוץ ואי דתבדוק ממש תו לא הוי תוך שיעור וסת וחיישינן דלמא נימוק וי"ל דבשלמא לעיל אמרינן שפיר לענין רואה מחמת תשמיש לא משכחת שיעור וסת אלא בהדחה מבחוץ דאילו בבדיקה לחורים וסדקים לא מחייבי חטאת דדלמא בשעת בדיקה עתה ראתה ובשעת תשמיש לא ראתה אבל הכא דעיקר חששא אינו אלא משום שמא נפל לארץ וכפי' רש"י אבל לשמא נימוק לא חיישינן וא"כ כיון שמיד תוך שיעור וסת עסקה בבדיקה והכניסה בעד לא"מ תו ליכא חשש שמא נפל לארץ דהא מיד תוך שיעור וסת התחילה בבדיקה ובשעת בדיקה ליכא למיחש שמא נפל לארץ:

תוס' ד"ה במק"מ וכו'. ואע"ג דטומאת ביה"ס וכו' ל"ד אלא דטומאה בלועה היא וכמ"ש התוספות לקמן דף מ"ב ד"ה אמאי וכו' דע"כ לא פליג רבא על אביי אלא במן השינים ולחוץ ע"ש והכי מוכח ממ"ש התוספות כאן תדע שהמקו' טמא כו' אכתי קשה דנהי דביה"ח הוא נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהו מטמא א"ו דטומאה בלועה היא כמ"ש:

תוס' ד"ה ב"ש אומר וכו' ועו"ק מה יודעת כו' א"כ אינה בודקת סמוך לתשמיש עכ"ל משמע מדבריהם דס"ל דלטהרות צריכה בדיקה סמוך לתשמיש תוך שיעור חטאת או אשם תלוי וכמ"ש מהרש"א אמנם מדברי חדושי הר"ן לעיל דף י"ב משמע מדבריו דאפילו לטהרות לא תבדוק תוך שיעור זה:

ע"ב אר"ז מדברי כולן נלמוד בע"נ שלא יבעול וישנה. ע"כ מתוך הסוגיא משמע דחששו חז"ל שמא מחמת חימוד תשמיש ראתה וכמ"ש התוספות בסוגיא זו מיהו לא חששו