חידוד הלכות על נדה צד

המהרש"א דבראיה ראשונה דיינינן אף בהפסקה ב' לחזרה לקדמותה היינו אליבא דר' דברייתא נמי אתיא כוותיה ומש"ה תני בברייתא ועוד עברו עליה ג' עונות בפעם שלישית דאלו חזיא לסוף עונה היה דיה שעתה משום דאף בהפסקה ב' דיינינן לחזרה לקדמותה בראיה ראשונה ואי לאו דדיינינן לחזרה לקדמותה בהפסקה ב' אם כן בראיה ראשונה שאחר עונה היה מטמא מעל"ע לר' שהרי הוא ראיה ג' שאחר הפסקה ראשונה וק"ל. בחדושי הר"ן כתב הטעם לר' דס"ל גבי תינוקת שלא הגיע זמנה לראות דלא תטמא מעל"ע עד ראיה ג' אע"ג דס"ל דבתרי זימני הוי חזקה דהיינו טעמא משום דטומאת מעל"ע כעין קנסא הוא כדאמרינן לעיל וזו הואיל ולא בדקה הפסידה עונה הילכך כל שא"צ לבדוק כלל אינה בכלל גזירת מעל"ע שבנדה ותינוקת שלא הגיע זמנה לראות אינה צריכה לבדוק כדתניא לקמן אין הנשים בודקות אותן אבל לאחר שראתה ב' פעמים דהוחזקה לראות צריכה בדיקה ומש"ה בראיה ג' מטמאה מעל"ע וא"ת א"כ הגיע זמנה לראות שהיא צריכה בדיקה כדלקמן למה אמרו בפעם א' דיה שעתה י"ל אה"נ כיון שצריכה בדיקה בדין היה לגזור עליה אפילו בראשונה אלא קל הוא שהקילו חכמים מדבריהם עכ"ל אך קשה ע"ז מסוגיא דלקמן דף ל"ט דמוקי ר"י למתני' דכל י"א יום בחזקת טהרה לומר שאין צריך בדיקה ואפ"ה תניא דזבה ושומרת יום מטמא מעל"ע ולדברי הר"ן כיון דאין צריך בדיקה לכתחלה אינה בכלל הקנס דמעל"ע ועיין שם בתוספות ד"ה והיולדת וצ"ע. ובזה אמרתי לתרץ הקו' הנזכרת בתשובת שבו"י ח"א מה שנשאל מהרב הגדול בעל המחבר בי"ש על הרמב"ם בפ"ד מהלכות מו"מ ועיין בסימן קפ"ט סעיף קטן ל"ד:

בגמ' מני רבי היא. לשיטת רש"י ותוספות מוכח מן הרישא דתינוקת שלא הגיע זמנה דאתיא כר' ולשיטת הרשב"א בתה"א הוכיח דאתיא כר' מן הסיפא בתינוקת שהגיע זמנה לראות וע"ש:

ע"ב מתקיף ליה ר' אילא. מפירש"י מוכח דס"ל דאע"ג דאמרי' לקמן בפ' התינוקת דבקטנה שלא הגיע זמנה אין חילוק בין ראתה ללא ראתה היינו דוקא דלא הוחזקה עדיין אבל לא בהוחזקה דאל"כ ה"מ רש"י לפרש דקושית ר"א היא אפילו מקטנה שלא הגיע זמנה ובהוחזקה דנמי מטמאה כתמה וק"ל:

בגמ' מכלל דשופעת כנהרא אלא אימא וכו'. והרמב"ם פ"ד מהלכות מו"מ ה"ב כתב בתולה שראתה דם אפילו שופעת כל ז' או דולפת הרי זה ראיה אחת עכ"ל וצ"ע דהא מסקינן הכא דא"א להיות שופעת כל ז' וכבר הרגישו בספרי הראשונים בזה יע"ש וכאן לא שייך תי' הט"ז שכתב לחלק בין ז' ימים דהתם א"א משא"כ בימים מועטים דאפשר דהא הרמב"ם כתב כל ז' מיהו ברמב"ם בלא"ה לק"מ דאיהו ס"ל דצריך ג' וסתות בקטנה שלא הגיע זמנה לראות וכמבואר בהלכות א"ב פ"ט ועיין בחדושי סימן ק"ץ:

שם ימי עבורה עולין לה לימי מניקתה. בכ"מ שם כתב דדעת הרמב"ם דר"י לא פליג את"ק דמעוברת משיודע עוברה ומניקה משנולד אלא דאתא למימר דבעברו עליהן ג' עונות פ"א דיה שעתה אבל אם עברו עליה פ"ב מטמא מעל"ע ות"ק לא פליג עליה עכ"ל ולדעתו אי אפשר להלום סוגיא זו דאמרינן ימי עיבורה עולין לה לימי מניקתה הא ר"י נמי מודה לת"ק דמעוברת משהוכר עוברה ומניקה משתלד מיד דיה שעתה וא"כ ל"ל השלמת ג' עונות הא בלא"ה במניקה דיה שעתה וצ"ע. ולולי דברי הכ"מ יש לומר דס"ל להרמב"ם דמעוברת ומניקה וזקנה ובתולה שהגיע זמנה לראות כולה בחדא מחתא מחתינהו דבעברו עליהן ג' עונות פעם ראשונה דיה שעתה ובשניה מטמאה מעל"ע חוץ מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות דעד פעם ג' לא מטמאה מעל"ע:

שם במה אמרו דיה שעתה אמר רב אכולהו כו' ור"י אמר ל"ש אלא בתולה וזקנה וכו'. הרמב"ם פסק כרב ודלא כר"י אע"ג דקיי"ל רב ור"י הלכתא כר"י כתב בשם הר"י קורקס כיון דאמר הש"ס אחר כך כתנאי משמע דאמוראי לא היו יודעים מן התנאים דאל"כ הל"ל הלכתא כהאי תנא משום הכי פסק הרמב"ם דלא כר"י כיון דר"י יחיד הוא נגד ר"י ור"י ור"ש:

בתוס' ד"ה דהוי מניקה ואיעברה וא"ת והיכי איעברה וכו' צל"ע אמאי לא הקשו תוס' קו' זו לעיל דף ח' ע"ב ת"ר נשאת וראתה דם מחמת נשואין ילדה וראתה דם מחמת לידה עדיין אני קורא לה בתולה ע"כ הרי שאפשר לה להתעבר אע"פ שלא ראתה כלל. מ"ש המהרש"א כאן תמוה ואשתמיטתיה סוגיא דלקמן דף ל"ו:

בא"ד וא"ת והיכי איעברה וכו'. לפי שיטת הרשב"א בתה"א דס"ל דהנך ג' עונות לר"י דוקא לאחר הכרת העיבור בעינן לק"מ קו' התוספות דמשכחת ליה שפיר כגון שראתה בימי מניקתה וטבלה ואיעברה ופסקה ב' חדשים קודם הכרת העובר כשהיא מניקה וחודש א' לאחר הכרת העובר ומצטרפין אע"ג דשני חדשים הראשונים היה קודם הכרת העובר מ"מ כיון דהיא מניקה והיא בחזקת מסולקת בדמים מצטרפין:

דף יא בגמ' דברי ר"מ ר"י ור"י ור"ש כצ"ל. דר"י ור"י ור"ש כלהו פליגי אר"מ וס"ל דלא אמרו ד"ש אלא בראיה ראשונה וכ"מ מכל הפוסקים ומדברי התוספות לקמן דף ל"ו ומדברי הב"י סוף סימן קפ"ט משמע שהיה לו גירסא דר"מ ור"י ר"י ור"ש וס"ל דר"מ ורבי יהודה אמרו דבר אחד ור"י ור"ש פליגי עלייהו:

בתוס' ד"ה אלא לקפיצות. מדברי התוס' נראה דלפי המסקנא חזר הש"ס מסברתו דאף לקפיצה לחודה לא קבעה וסת אמנם מדברי רש"י בסוף שמעתין לא משמע כן שפירוש ד"ת קמ"ל הא דאמר כו' ולא לקפיצה בלא אחד בשבת מדלא חזיא מאתמול כו' משמע הא אי חזיא מאתמול הוי קבעה וסת לקפיצה אף לפי המסקנא לכן נ"ל לפי שיטת רש"י כך הצעת הש"ס דמעיקרא ס"ד דהש"ס דהא דאמר ר"ה קבעה וסת היינו שקפצה שלש פעמים בימים שוים מקשה אילימא לימים הא כל יומא כו' אלא לקפיצה כלומר שקפצה בימים שאינן שוים ומש"ה קבעה וסת לכל יום שתקפוץ והתני' כל שתקבענה וכו' וס"ד דהש"ס דברייתא נמי מיירי שקפצה בימים שאינן שוים אבל כל שקפצה לימים שוין מה"ת לומר שתקבע וסת לקפיצה לחוד דלמא היום גורם או תרוייהו בהדדי ומה"ת להקל בחד לחודא ולומר דיה שעתה ומש"ה ס"ד דהש"ס דהברייתא מיירי שקפצה ג' פעמים בימים שאינן שוים ואפילו הכי לא קבעה וסת שהוא מחמת אונס וע"ז משני הש"ס לא לימים כלומר דהברייתא מיירי בוסת המורכב לימים שוים ואשמעינן הברייתא דלא קבעה וסת לימים לחודא וע"ז מקשה פשיטא וכו' ולא ה"מ לשנויי דאשמעינן דלקפיצה לחודא לא קבעה דהא נמי פשיטא כיון דהברייתא מיירי בוסתות המורכב לימים שוין א"ו דהברייתא מיירי בקפיצה לימים שאינן שוים והדרה הקושיא לדוכתיה אר"ה דאמר קבעה וסת וע"ז משני הש"ס דלעולם הברייתא מיירי בוסת המורכב לימים שוים דאשמעינן דלימים לחודא לא קבעה וכגון דקפיץ כו' אבל ר"ה מיירי בקפיצה שאינן לימים שוין דקבעה וסת לקפיצה לחודה וא"כ לא קשה מידי קו' התוס' ומש"ה פירש"י למסקנא דלא קבעה וסת לקפיצה בלא אחד בשבת מדלא חזיא מאתמול הא אי חזיא מאתמול היה קבעה וסת לקפיצה לחודא הגם דמדברי רש"י ד"ה אלא לקפיצה לכאורה לא משמע הכי שכתב אפילו בשאר ימי השבוע משמע דס"ל למאי דס"ד דמקשה דר"ה סבירא ליה דקבעה לקפיצות לחודא היינו אפילו בקפצה ג"פ ביום ידוע אפילו הכי הקפיצה עיקר שהם הגורם וכ"כ הרז"ה ע"ש מ"מ לדעת הרז"ה והטור יש לישב הסוגיא כן דלא תקשה קו' התוס' ועיין בחדושי הר"ן ובתה"א מ"ש בזה ומה שיש לדקדק על הטור לכאורה משמע דס"ל דוסת שע"י מקרה שבגופה כגון מפהקת ומעטשת ודומה להם עדיפא מוסת שנקבע ע"י קפיצה שהרי גבי וסת המקרים כתב שכל זמן שלא נקבע חוששת לכל אחד בפ"ע ואלו לעיל גבי קפיצה לא כתב כן משמע דמחמת אונס גרע ואם כן כיון דהברייתא לדידיה מיירי בוסתות המורכב לימים שוין ואשמעינן דלא קבעה וסת לימים לחודא וכגון כו' דמאי איריא מחמת אונס לאשמעינן רבותא טפי דאפילו בוסת שע"י מקרים שבגופה נמי לא קבעה וסת לימים לחודא בכה"ג וכמו שפסק שם הטור סימן הנ"ל ובחדושי לפוסקים אכתוב מזה אי"ה ודוק:

בתוס' ד"ה קפצה וראתה ג' זמנין גרסינן וכו'. ולקמן דף ל"ט ע"ב כתבו התוס' ד"ה אלמא וכו' דאפילו לא גרסינן הכא אלא שני זימנין אפ"ה אתיא כר"ג דהש"ס מקצר ע"ש ולפי סידור התוספות משמע לכאורה דקאי על ל"א דר"ה לפ"ז צ"ל דגרסינן ובשבת קפצה ולא חזאי דאל"ה לא הוי שלש קפיצות וק"ל:

בד"ה ממעין סתום וכו' וי"ל דאיהו יפרש מעין פתוח דחזאי ג' זימנין ריש ירחא וה' בירחא וכו' עכ"ל. ור"ל דכיון דחזאי תרי זימני ריש ירחא וחמשה בירחא כי הדר חזיא בפעם ג' ריש ירחא תו לא צריכה לבדוק בה' בירחא דאפילו תראה בה' בירחא לא תקבע וסת כ"כ התוספות לקמן דף ל"ט ע"ב וא"ל אכתי תבדוק בפעם ג' בה' בירחא דאף שלא תוכל לצרף לראיות ראשונות מ"מ תוכל להצטרף הך ראיה שאם תראה עוד פעם ריש ירחא וה' בירחא ובפעם שלישית שהוא ששית לראיה ראשונה תראה רק בה' בירחא ולא בריש ירחא ז"א דכיון שכבר קבעה וסת בריש ירחא אם כן הך ראיה בה' בירחא לא תוכל להצטרף עוד כל זמן שלא עקרה וסת מר"ח ודוקא היכא שראתה ב' פעמים בריש ירחא וה' בירחא ובשלישית ראתה בה' בירחא ולא בריש ירחא דעדיין לא נקבע הוסת בר"ח וכה"ג צריכין אנו לפרש מ"ש התוספות בסה"ד שכתבו וז"ל שראתה א' ב' ג' ד' רצופים בתלתא ירחי ר"ל כיון שכבר ראתה רצופים בתלתא ירחי תו לא צריכה למיבדק בפעם ד' דאף שתפסוק בין הראיות ותראה רק א' ד' לא מצטרפי הך ראיות שראתה בד' לראיות אחרות שתראה עוד בד' כיון שכבר היתה מוחזקת דהך ראיה שראתה בד' שייכא לראיה שראתה ביום א' אבל לפי פירוש רש"י שראתה רק פעם אחת א' ב' ג' ד' קשה ממה נפשך דמכל מקום צריכה לבדוק דבראיה ראשונה צריכה למיבדק למידע אם תראה שלא בהפסק ובראיה שניה צריכה נמי למיבדק דאולי תראה א' וד' ואם תראה עד ג' פעמים כה"ג תקבע וסת א"ו מ"ש רש"י דלא מהני ראיה דרביעי בחודש דנדות קמא למיקבע כונתו נמי כן דנ"מ שאם תראה כן ג' פעמים בלי הפסק אז אינה צריכה למיבדק בראיה רביעית ודברי המהרש"א צ"ע גם מה שכתב דחדשים מקרוב באו והגיהו ומיירי בתחלת נדה וכו'. וכן גרס בב"י סימן קפ"ט ופירש המהרש"א דכונתו דלא מיירי ביום א' לוסתה ויש לדקדק דממ"נ אי שכבר ראתה באותו יום אם כן בשאר ימי הוסת נמי א"צ בדיקה ואפילו למ"ד דאשה קובעת וסת בימי נדתה דהא כבר ראתה ומה לה לבדוק עוד באותו יום ואי בשלא ראתה א"כ גם ביומא קמא לוסתה נמי צריכה בדיקה וכמ"ש התוספות דף ט"ו וכ"פ כל הפוסקים דלכתחלה צריכה בדיקה בזמן הוסת ומיהו אפשר לפרש כונתו דר"ל דמתני' ס"ל וסתות דאורייתא ואין נ"מ בבדיקה אפילו נמצא טהורה טמאה וכלישנא בתרא דלקמן דף ט"ו:

ע"ב בגמ' אבל פסקה מחמת תשמיש וכו'. ברי"ף הגי' אבל פסקה מחמת תשמיש וראתה שלא מחמת תשמיש וכן כתב הרמב"ם פ"ה מהלכות א"ב משמע אי חזרה וראתה מחמת תשמיש אפילו שפסקה פ"א מחמת תשמיש טהורה ור"ג לא מיירי אלא ביום שלאחר התשמיש אם לא ראתה מחמת תשמיש טמאה אבל אם שמשה אח"ז וראתה טהורה ומיהו נראה דזה לא מיירי אלא תוך ד' לילות אבל בקטנה דדינה לעולם תלינן עד שחיתה המכה אם פסקה מחמת תשמיש לאחר ד' לילות אפילו פ"א תו לא תלינן בדם בתולים וכ"מ בש"ע סימן קפ"ז ובזה יתורץ דברי רש"י שכתב וז"ל לא שנו אב"ה קאי עכ"ל ולכאורה ק' דמי דוחקו לכך דהא איכא למימר דר"ג אב"ש נמי קאי ולדברינו ניחא לפי שרש"י גריס אבל פסקה מחמת תשמיש וראתה דמשמע שראתה אח"כ אפילו מחמת תשמיש טמאה וכמו שפירש רש"י בהדיא ואלו לב"ש לענין ד' לילות ס"ל לרש"י כרי"ף ורמב"ם דאם ראתה אח"כ מחמת תשמיש טהורה משום הכי כתב רש"י דר"ג אב"ה קאי ולשיטת הרי"ף והרמב"ם צ"ל דר"ג אדב"ש נמי קאי דנ"מ נמי לדידן היכא דהגיע זמנה לראות ולא ראתה וק"ל ועיין במרדכי דלא ס"ל הכי לדעת הרי"ף ועוד י"ל דברי רש"י שפירש דאב"ה קאי עפ"י דברי תוספות ר"פ תינוקת ד"ה רב אמר וע"ש דס"ד דש"ס דשמואל כלוי ס"ל עיין שם:

שם אמאי משמש בעדים דלמא נשתנה. כ' המהרש"א הא דלא מקשה הש"ס תבדוק דלמא תפסוק מלראות ותירץ דמ"מ עד שלפני התשמיש א"צ ע"כ ולפי דבריו קשה דלפי האמת דמשני דא"צ בדיקה לאחר תשמיש משום דאימור שמש עכרן ולפני תשמיש א"צ משום דלאחר תשמיש א"צ מש"ה א"צ לבדוק גם לפני תשמיש אע"ג דמ"מ בעי בדיקה לאחר תשמיש משום כדי לידע אם לא פסקה וא"כ תצטרך נמי לפני תשמיש משום שמא נשתנה וצ"ל דכיון דא"צ בדיקה לאחר תשמיש אלא משום דאם פסקה אז תטמא בראיה שאח"ז אבל בראיה זו שתראה מיד לאחר תשמיש לא תטמא מש"ה לא מחמרינן לבדיקה שלפני התשמיש:

שם ברש"י ד"ה כאן שלא שימשה כו' לפני התשמיש נמי לא אצרכוהו וכו'. ועיין בהרמב"ם בפירוש המשניות שפי' למשנתנו דה"ק אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת דהיינו שלא בשעת התשמיש וכדאמרינן לקמן כל היד המרבה לבדוק משובחת והיינו שלא בשעת התשמיש וכן כתב הרשב"א והטור בסימן קפ"ד וכמו שכתב הב"י שם דמשנה דלקמן מיירי שלא בשעת התשמיש והדר אמרה מתני' דכל הנשים צריכין לשמש בעדים והיינו עדים דאחר תשמיש א' לו וא' לה ואיהו לשיטתיה אזיל דס"ל דאפילו אשה שיש לה וסת צריכה לשמש אחר תשמיש בעדים ורישא דמתני' מיירי הכל לבעלה ותו מפרש מתני' לטהרות ואמר ופעמים צריכה לבדוק שחרית וערבית ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה והיינו לטהרות דאלו לבעלה א"צ בדיקה לפני התשמיש וכדאמר שמואל לקמן אהאי פסקא דבשעה שעוברת וכו' ל"ש אלא לטהרות אבל לבעלה לא בעי בדיקה ולפ"ז לא קשה קו' רש"י דתבדוק לפני התשמיש אולי נשתנה דהא רישא דמתני' לא מיירי אלא לבעלה וכל לבעלה לא בעי בדיקה לפני התשמיש והא דאמר ומשמשת בעדים היינו א' לו וא' לה וק"ל:

תוס' ד"ה אפ"ה מימי טהרה וכו' ואין להקשות לר"א וכו'. לא ידעתי כוונתם כיון דהך בדיקה לקולא היא כדי שתהיה אח"כ דיה שעתה מנ"ל דמחויבת לבדוק משום כך דודאי קו' הש"ס דתבדוק לחומרא כדי לקבעה וסת ואז אם תבדוק אח"כ למ"ד וסת דאורייתא תטמא אפי' במצאה טהורה ולמ"ד דרבנן תטמא במצאה טמאה וכדומה לזה בשאר החומרות שיש להחמיר בקבעה וסת אבל לפי מה שהקשו תו' דתבדוק כדי להקל עליה מנ"ל שחובה עליה:

תוס' ד"ה ומשמשת אארבע נשים קאי ואאשה שיש לה וסת. אמנם רש"י במתני' כ' דקאי אאשה שיש לה וסת לחודא ודעתו כדעת הרשב"א בתה"א ועיין בהרא"ש שכ' נמי דלא קאי אמעוברת ומניקה אלא אבתולה וזקנה אבל דעת רש"י דלא קאי כלל אד' נשים ועיין ברשב"א שמדחיק מאד דלמה לא תני במתני' חוץ מעוברת ומניקה וכו' וע"ש ולק"מ לפמ"ש התוס' לעיל דף י' ע"ב ד"ה הרי הן בחזקת טהרה דלא מפרש במתני' אלא הנך דליכא קפידא בראייתן וע"ש ומש"ה פי' רש"י במתני' ובתולה שדמיה טהורים בד' לילות ולא מפרש כ"ז שלא חיתה המכה משום דהאי דינא ליתא אלא בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות הא מסקינן לעיל דף י' ע"ב שכ"ז שלא הגיעו לפרקן אין הנשים בודקות אותן והרי הן בחזקת טהרה וא"כ מאי איריא בתולה שדמיה טהורים הא בלא"ה נמי בחזקת טהרה היא וא"צ בדיקה ועוד דבדיקת שחרית וערבית נמי לא ואע"ג דמתני' בפ' התינוקת דהאי דינא דתינוקת מיירי אפי' בראתה בבית אביה מ"מ ס"ל לרש"י מסתמא לא איירי שכבר הוחזקה לראות דאל"כ מאי איריא בין תינוקת שלא הגיע זמנה לראות להגיע זמנה לראות כיון דגם זו הוחזקה א"ו מיירי התם שראתה רק פ"א או ב' פעמים וכ"מ בפירש"י דף י' ע"ב ד' ה מתקיף לה ר' אילעאי דמיירי שלא הוחזקה וכמש"ל אך קשה דלפ"ז דמתניתין מיירי בד' לילות ור"ג מיירי בקטנה שלא הגיע זמנה כפירש"י דאב"ה קאי מאי מקשה הש"ס מהא דר"ג אמתני' דתבדוק דלמא נשתנה דלמא ר"ג לא קאמר בנשתנ' דטמא' אלא לענין דמקילינן עד שתחיה המכה אבל בד' לילות ס"ל לר"ג דאפי' טהור' אך יש לומר דקושטא הוא דמשני דע"כ בנשתנה דם אפי' בתוך ד' לילות טמאה דאל"כ אמאי לא תני נמי ברישא בבדיקת שחרית וערבית דבתולה שדמיה טהורים והיינו תוך ד' לילות לא בעי בדיקת שחרית וערבית ולפ"ז אפשר לומר דס"ל לרש"י דבפסקה לילה א' תוך ד' לילות אפי' מה שתראה שלא מחמת תשמיש טהורה ודר"ג אדב"ה קאי דס"ל עד שתחיה המכה ולפ"ז לא היה קשה קו' מהרש"א דתבדוק במתני' משום שמא תפסוק לאחר תשמיש וכ"מ במרדכי להדיא דהך ל"ש לא קאי אלא אשיעורא דב"ה דס"ל עד שתחיה המכה הואיל דמקילינן כולי האי מש"ה אם פסקה מחמת תשמיש וראתה שלא מחמת תשמיש טמאה משא"כ בד' לילות וק"ל:

ועוד י"ל קו' מהרש"א הנ"ל דתבדוק אולי תפסוק כו' דכיון דאין נ"מ בבדיקה זו השתא דממ"נ אם תראה דם הא דם בתולים היא וטהורה ואם לא תראה פשיטא דטהורה היא השתא וא"כ אם רצונה שלא תבדוק עכשיו כלל ובבדיקת שחרית אם תראה תטמא מספק שמא פסקה אין חובה עליה כלל לבדוק השתא אחר תשמיש מש"ה תני במתניתין שפיר דבתולה שדמיה טהורים אין צריך בדיקה לאחר תשמיש משא"כ בשאר נשים דחובה עליה לבדוק שמא ראתה מחמת חימוד תשמיש וכעין זה כתבתי בתוספות ד"ה אפ"ה:

דף יג בעי מיניה רבי אבא מר"ה אשה מהו שתבדוק עצמה כשיעור וסת כדי לחייב