חידוד הלכות על נדה צג

היו טהרות של לילה טמאים מספק מדינא ולכך תקנו בדיקת שחרית וא"כ היאך קאמר הש"ס דמטעם קנסא הואיל ועברה על תקנת חכמים שתקנו בדיקת שחרית מש"ה טמאים הטהרות של לילה הא אף קודם תקנת חכמים היו טמאים הטהרות לפי פירוש רש"י ולולי פירש"י הייתי אומר דה"פ שחרית להכשיר טהרות של ערבית כגון אם מצאה עצמה טמאה באמצע היום אז היא טמאה עד י"ב שעות מקודם דעונה אחת אפשר לביה"ר למיקם דם וכמ"ש לעיל אמנם מפירש"י משמע דאפי' כשמצאה עצמה טמאה בבדיקת ערבית היו הטהרות של לילה טמאות אי לאו בדיקת שחרית קשה ואפשר ליישב בדוחק דודאי ביה"ר א"א למיקם דם יותר מן י"ב שעות וא"כ בדיקת שחרית לא מעלה ולא מוריד דממ"נ אם תמצא טהורה בערב הרי הכל טהור ואם תמצא טמאה א"א לטמאה יותר מן אותה עונה אלא דחכמים הראשונים חששו זמנין דמשמשת במוך וא"כ תהיה טמאה למפרע ולכך השוו מדותיהן ואמרו דלעולם תבדוק שחרית וערבית אפי' אינה משמשת במוך וזו הואיל ולא בדקה אפי' אינה משמשת במוך דמן הדין אין לטמאה יותר מן עונה ואפ"ה קנסה עונה יתירה משום דעברה על תקנת חכמים וק"ל:

תוס' ד"ה כל אשה שיש לה וסת תימא למה הפסיק וכו' וי"ל דקמ"ל וכו'. ודלקמן היינו בד' נשים כוונתם דהכא אשמעינן אגב אורחא דצריכה בדיקה אפי' באשה שיש לה וסת וכ"ת א"כ ל"ל מתניתין דלקמן הא כבר אשמעינן הכא ע"ז כתבו התו' ודלקמן איצטריך לאשמועינן אפי' בשאר ד' נשים ע"כ ובאמת כן כתבו התוס' לקמן דף י"א ע"ב ד"ה ומשמשת בעדים וז"ל אד' נשים ואאשה שיש לה וסת קאי עכ"ל אך רש"י כתב לקמן במתני' וז"ל אע"פ שאמרו דיה שעתה באשה שיש לה וסת עכ"ל משמע דוקא רק אאשה שיש לה וסת עכ"ל ואפשר דהלשון דוחקו מדקתני דיה שעתה ולא קתני דיין שעתן א"ו דלא קאי רק אאשה שיש לה וסת וא"כ הדרא קו' תוס' לדוכתי' דל"ל מתני' דלקמן ת"ל ממתני' דהכא ונ"ל לשיטת רש"י דאי ממתני' דהכא א"ל דהא קמ"ל דבאשה שיש לה וסת דוקא בשעת וסתה הוא דדיי' שעתה אבל שלא בשעת וסתה מטמאה מעל"ע וכדמסקינן הכא ומש"ה הפסיק וקתני והמשמשת בעדים ממעטת ע"י מעל"ע דקאי נמי אאשה שיש לה וסת לאשמעינן דאפי' באשה שיש לה וסת איכא טומאת מעל"ע והיינו שלא בשעת וסתה ועפ"ז נראה דמש"ה פירש"י במתניתין אעפ"י שאמרו מטמאה מעל"ע אינה מונה וכו' אאשה שאין לה וסת קאי משום דלכאורה היה אפשר לפרש דקאי נמי באשה שיש לה וסת ובשלא בשעת וסתה ומש"ה פירש דלא קאי אאשה שיש לה וסת אלא אאשה שאין לה וסת וכי תימא דילמא ה"נ דקאי אאשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה ז"א דא"כ כבר אשמעינן מסיפא דאשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה מטמא מעל"ע וא"כ למה הפסיק ותני במשמשת בעדים ואי לאשמעינן דצריכה בדיקה א"כ מתני' דלקמן ל"ל לכך פירש"י דמסיפא לא היה מוכח מידי דהא ודאי קאי ארישא דמתני' באשה שאין לה וסת דכן דרך המתני' לפרש החלוקי דינים איזה מטמאה מעל"ע ואיזה דיי' שעתה ואח"כ לפרש דין המעל"ע וא"כ אין שום הוכחה מן הסיפא מש"ה הוצרך להפסיק בהא דהמשמשת כנ"ל ליישב שיטת רש"י ואפשר התו' לא רצו לפרש כן היינו בה"א דאכתי לא אסיק הא וסבר דמתני' אתי' אף כר"ד ור"ד אית ליה אף שלא בשעת וסתה וא"כ לס"ד הוי קושי' למה הפסיק ואפשר מש"ה ציינו התו' דבריהם בפסקא דמתני' בגמרא ולא כתבו כן במתני' משום דעיקר קושייתם היינו למאי דס"ד השתא בסוגי' וק"ל:

דף ה רש"י ד"ה מלוכלכים וד"ה אין חוששין לה וכו'. עיין בחדושינו בי"ד סי' ק"ץ מ"ש בזה מהו שדחק לרש"י לפרש כן:

שם ואימתי הגיע זמנה לראות משהגיעו ימי הנעורים ופירש"י ז"ל שהביאה ב' שערות או בת י"ב שנים ויום א' ואע"פ שלא הביאה ב' שערות עכ"ל ורבים חולקים ע"ז אלא תרתי בעינן י"ב שנים ויום א' וב' שערות וכ"ה בי"ד סי' ק"ץ ועיין בסי' ק"ץ ס"ק ה' מה שהקשיתי לפירש"י:

תוס' ד"ה ר"מ הוא וכו' כדתנן בפ' בא סימן הרואה כתם וכו' עכ"ל וכן הוא בירושלמי ריש פ"ב דערלה ותמי' לי על שלא הביאו התו' ראי' משם:

ע"ב תוס' ד"ה כשחברותי' נושאות אותה וכו'. והשתא נמי אתי' שפיר וכו' ולא פריך נמי לזעירא וכו' עכ"ל כ"ז לפרש"י לקמן שפי' או טומאה בצדו כגון שרץ והוא טהור ספק נטמא הטלית ספק לא נטמא א"כ שפיר ה"מ להקשות לזעירי דכיון דהטלית בידו הוי כמו שיש בו דעת לשאול אבל למה שפי' התו' לקמן ד"ה היה מתעטף כו' וז"ל או טומאות וטהרות לפניו וטליתו טהור אם נגע לטומאה ואח"כ לטהרות עכ"ל וא"כ עיקר הספק אינו אלא על הטהרות המונחים בארץ לק"מ לזעירי אבל התוספות אזלו לפירש"י:

עיין בחדושי הר"ן שכ' הא דלא מיקרי ר"ה דהא איכא ג' לפי שצריך להיות דוקא אנשים לפ"ז ק' דל"ל לשנויי בריש ב' נזירים שנזרקה טומאה מביניהם ת"ל הא בלא"ה מוקים לה בנשים משום הקפת ראש ע"ש:

דף ו אי ממתני' ה"א או אדם וכו'. הק' בגליון תו' בשם השר היכי מצי למימר או אדם כו' והא בריי' דקתני אבימי קתני משכבה ומושבה כמגעה ומגעה לא מטמא אדם ולא בגדים וע"כ מגע עצמה קתני ובמגע עצמה מטמאה אדם ובגדים עכ"ל ולענ"ד נראה דלק"מ דאכתי ה"א או אדם או בגדים ואי מבריי' דתני אבימי ה"א משכבה ומושבה כמגע עצמה היינו כמגע עצמה מעל"ע שבנדה מה מעל"ע שבנדה מטמאה או אדם או בגדים דהא היא מטמאה אפי' כלים כדתני מה היא מטמאה משכבות ומושבות אלמא דאפי' כלים מטמאה וכ"מ ממתני' דמטמאה היא למטה אלמא דהיא כאב הטומאה וה"ה דמטמאה אדם וכן מוכח לקמן ד' ט"ו דמעל"ע שבנדה מטמא כמגע אדם דתני בועלה מטמא משום מגע כו' אף משכבה ומושבה מטמא אדם או בגדים ומה"ת לומר דמשכבה ומושבה כמגע נדה ממש אך השתא דאיכא ק"ו ע"כ ברייתא דאבימי קאמר כמגע נדה ממש לטמא אדם ובגדים ומעתה ילפינן מגעה מעל"ע בק"ו ממשכבה ומושבה כמו שפירש"י וק"ל. וא"ל אמאי לא משני הש"ס דאי ממתני' ה"א לא אדם ולא כלים אלא אוכלין ומשקין ואשמעינן דמעל"ע שבנדה מטמאה אפילו כלים ז"א דא"כ מ"ש דנקט משכב ומושב ליתני שאר כלים וכ"כ בחדושי הרמב"ן וא"ל דאשמעינן אפילו עשר מצעות זע"ג זו כולן טמאים דהא לא תני ליה אלא סתמא קתני ואיזו עיקר הרבות' ה"ל למיתני בהדיא:

שם והוינן בה מאי לאחר שנזכר כו'. תשובת הרשב"א סי' רנ"ג הוכיח מכאן דבמילי דרבנן סמכינן איחיד נגד רבים היכא דאיכא שעת הדחק והפסד מרובה עיין בב"ח וש"ך י"ד סי' רמ"ב אמנם למ"ש התו' לקמן דף ז' ע"ב ד"ה הנח מעל"ע דרבנן דטומאת מעל"ע קיל טפי משאר איסור דרבנן אין ראיה מכאן ובזה היה אפשר ליישב הא דמייתי הש"ס הכא מה דהוינן בי' שאין צורך לקו' זו אלא דה"א דהוראת רבי היה לענין שלש נשים שנמצא כתם תחת אחת מהם והורה רבי כר"א דאותה שעברו עליה שלש עונות תולה באחרת וכמבואר לקמן דף ס' ע"ב לענין מעוברת וזקנה ומיניקה ה"ה לר"א בעברו עלי' ג' עונות אלא דאי הוי איסור דרבנן ממש לא היה לו להקל בשעת הדחק ביחיד נגד רבים אלא בטומאת מעל"ע הקילו וק"ל. ועיין בב"י סי' קפ"ט ד"ה ומ"ש ואם הפסיקה ולא ראתה וכו' שהק' דלמה פסק הטור כר"א ובמע"מ תי' דדוקא לטהרות פליגי חכמים אבל לבעלה מודים ובזה אפשר ליישב נמי לדעת הרשב"א דאי לאו דמייתי הש"ס מה דהוינן הייתי אומר דלענין זה פסק כר"א באם שעבר עליה הוסת אחר שפסקה מלראות ג' עונות ולא בדקה א"ע בשעת וסתה ואח"כ בדקה א"ע ומצאה טהורה דלמ"ד וסתות דאורייתא טמאה אבל לר"א טהורה ועיין בב"י סי' קפ"ט מה שהקשה על הטור ועיין בחדושי שם ולעולם הייתי אומר דמעל"ע שבנדה אינה אלא לחולין שנעשו עטה"ק ומש"ה מייתי הש"ס מה דהוינן דאי ס"ד דמיירי בכה"ג א"כ הוא ספק דאורייתא לא היה מקיל כר"א אך קשה דלמא הא דפסק כר"א מיירי שבדקה א"ע ומצאה טמאה וס"ל כמ"ד וסתות דרבנן ואפ"ה לר"א טהורה כיון דעברו עליה ג' עונות או י"ל דמיירי בראתה כתם ולענין תלי' שתולה באחרת שלא פסקה וכמש"ל לכך נראה דמכאן למד הרמב"ם ספ"ג הלכות מו"מ דטומאת מעל"ע וטומאת וסתות וטומאת כתמים שלשתן חד דינא אי' ליה ואינן מטמאות אלא חולין שנעשו עטה"ק והכ"מ לא הראה מקומו ולפ"ד ניחא דע"כ חד דינא אית לשלשתן דאל"כ לא הוי מקשה הש"ס מידי מבני מוהר"מ:

דף ח בתו"י ד"ה משום דקאי ר"י ב"ב כוותיה וכו' אע"ג דבמתני' נמי חזר ר"י וקאי כוותיה וי"ל דשמא ר"י סבר כר"י עכ"ל עיין לקמן ד' מ"ח בתו' ד"ה אמר ר"א הלכה כר"יבר כיפר שכתבו בענין אחר:

דף ט קושי סמוך ללידה רחמנא טהרה. יש לדקדק מאי מק' הש"ס דהא מסקינן לקמן דף צ"ח ע"ב דאין קושי לנפלים אף על גב דלידה היא שהרי יש לה ימי טומאה וימי טהרה ומי עדיף רוח או דבר שאינו של קיימא מנפלים וצ"ל דסבירא ליה להש"ס כיון דהברייתא תני הפילה רוח וכל דבר שאינו של קיימא דהיינו דמות צורת בהמה או עוף או כמין הר וחתיכת בשר ולא תני רבותא טפי אפילו נפלים א"ו דס"ל להברייתא דיש קושי לנפלים וכאמרו לו א"כ יש מקשה כל ימיה לקמן דף ל"ח ע"א דס"ל יש קושי לנפלים ועיין מ"ש בזה בפ' המפלת:

תוס' ד"ה הא ליכא חרדה כו'. מ"ש מהרש"א לתמוה דמרישא דמתני' לא מוכח מידי דלמא רישא נמי איירי דבדקה ומצאה טמאה כו' וע"ז כ' דאינו אלא מדברי הגליון עדיין אינו מספיק שהרי תוס' לקמן דף י"ו כתבו בפשיטות בד"ה ר"נ ב"י אמר דממתני' דפרק בנות כותים משמע דוסתות דאורייתא וגם מ"ש מהרש"א ליישב דברי הגה"ה לא ידעתי כוונתו ודבריו מגומגמים ולולי דבריו ה"א דמרישא ע"כ מוכח דמיירי בבדקה ומצאה טהורה מדקתני הזידה ולא בדקה טהורה ואי דמיירי בבדקה השתא ומצאה טמאה ומאי טהורה למפרע קאמר קשה דאמאי טהורה הא שלא בשעת וסתה דכ"ע אפי' לר"ד לעיל דף ה' ע"ב מודה דשלא בשעת וסתה דמטמאה למפרע מעל"ע וא"כ אמאי קאמר טהורה א"ו דמיירי בבדקה ומצאה טהור' ודומיא דהכי בסיפא בהגיע זמן וסתה ולא בדקה טמאה אפי' שמצאה עצמה טהורה השתא אלמא דוסתות דאורייתא. וא"ל דלמא מיירי שלא בדקה עצמה השתא כלל וכמו שנראה מדברי המהרש"א שם ולפ"ד ליכא להוכיח דס"ל למתני' וסתות דאוריי' והא דקתני הגיע זמן וסתה ולא בדקה טמאה משום דכל זמן דלא בדקה עצמה היא בחזקת טומאה אפי' למ"ד וסתות דרבנן וכר"י דאמר תיבדק וכ"ה לשיטת התו' ושאר פוסקים חוץ דעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דבעברה זמן וסתה ולא בדקה טהורה אח"כ בלא בדיקה למ"ד וסתות דרבנן כיון דלא הרגישה י"ל דע"כ מיירי בבדקה ומצאה עצמה טהורה עכשיו דאל"כ אלא שלא בדקה כלל א"כ אמאי תני ברישא עברה הזידה ולא בדקה טהורה ה"ל למימר תיבדק עכשיו וכי משום דעברה ולא בדקה שחרית לא תיבדק עכשיו א"ו דמיירי בבדקה עצמה עכשיו וק"ל. אך לא ידעתי לכוין הן לפמ"ש לעיל והן לפי מה שתי' המהרש"א דע"כ מוכח מרישא דהא דתני הגיע זמן וסתה ולא בדקה דלא מיירי בדקה ומצאה טמאה כו' לפ"ז מאי מקשה התו' אהא דפ' כל היד דמוכיח מהא דר"מ סבר וסתות דאורייתא הא איכא דלא מפ' רישא כר"מ ואם כן דלמא ר"מ פליג ומאי קו' דאף אי נימא דר"מ פליג אחכמי' דת"ק אמר הגיע זמן וסתה כו' טמאה ולא מפליג בין היתה יושבת במחבא כו' לעולם טמאה ור"מ ס"ל היתה יושבת במחבא טהורה וכיון דת"ק מיירי בלא בדקה ומצאה טהורה דומי' דהכא מיירי נמי ר"מ ביושבת במחבא ולא בדקה כו' וטעמא דיושבת במחבא הא לא"ה טמאה אפי' בלא בדקה ומצאה טמאה מודה לת"ק א"כ הא מוכח שפיר דר"מ ס"ל וסתות דאוריי':

בא"ד וא"ת דלמא לעולם וסתות דרבנן ומיירי דהשתא כו'. לפי מה שפירש"י לקמן בדף ט"ו בלישנא קמא אליבא דרב דס"ל וסתות דאורייתא אבל אי וסתות דרבנן אפי' בבדקה ומצאה טמאה אינה מטמאה משעת וסתה וכפירוש מהרש"א שם לק"מ די"ל דר"י ס"ל כלישנא קמא דהתם אלא שהתו' שם פי' דלא כרש"י ע"ש:

בא"ד ומיהו קשה דבפ' כל היד מוכיח וכו'. והק' מהרש"א ומור"ם אמאי לא הקשו אסוגי' דהכא ונ"ל דהכא לא ה"מ להקשות אר"י דהא דר"י לא ס"ל כאוקימת' דר"י לומר שאינה צריכה בדיקה וכו' משום קו' הש"ס שם והא מדקתני סיפא ותי' הש"ס דחוק לי' למימר דרישא וסיפא לאו בחד גוונא מיירי וגם קשיא ליה להך אוקימתא קו' התו' שם דהא הך י"א יום גרע מן ד' נשים שאמרו דיין שעתן ואלו בי"א יום מטמאין מעל"ע וכדאמרי' בסוגי' שם וא"כ אמאי בד' נשים בעי בדיקה ובי"א יום לא בעי בדיקה ומש"ה ניחא ליה לר"י לאוקמי מתני' וכאוקימתא דר"ח דכולה ר"מ היא ובלא"ה ע"כ מוכח דר"י אית ליה כאוקימתא דר"ח וכולה ר"מ היא דהא כתבו התוס' לקמן דט"ו דר"י אית ליה וסתות דרבנן ור"י אמר הלכה כסתם משנה וממתני' מוכח דאית ליה וסתות דאורייתא וא"כ איך פסק ר"י נגד סתם מתני' א"ו דר"י ס"ל דכולה ר"מ היא ולאו סתמא היא והא דלא ניחא לר"י לאוקמה ככ"ע וכשנוי' דרבא התם שאינה מטמאה מעל"ע הא אוקימתא דרבא עמד בקושי' מכח הברייתא וכאוקימת' דר"ה ב"ח משמי' דשמואל נמי לא ניחא ליה לר"י לאוקמי דהא ר"י ס"ל דאשה קובעת וסת בימי נדתה ובימי זיבתה וא"כ ע"כ א"א לאוקמי אלא דכולה ר"מ היא ומש"ה לא ה"מ תוס' להקשות אסוגי' זו לר"י אבל לקמן מקשה תוס' שפיר דהתם הוא מימרא דאביי דאמר אף אנן נמי תנינא מקשו התוס' שפיר דהא אביי א"ל (התם דף ל"ט) לר"י את אמרת לן ואהא אמרת וכו' דמשמע דאביי נמי אית ליה דאין אשה קובעת וסת בימי נדתה ובימי וסתה וא"כ איכא לאוקמי מתני' ככ"ע וכשינויא דר"ה ב"ח א"ש מש"ה מק' תוס' שפיר וק"ל. הטור פסק בהגיע וסתה בימי עבורה א"צ אפי' לכתחילה בדיקה ובהיתה במחבא פסק דלכתחילה צריכה בדיקה אלא בעברה זמן וסתה ולא בדקה א"צ בדיקה לכתחילה והק' ב"י מנ"ל כיון דבסוגי' משוה ר"י אהדדי ועיין בט"ז שכ' דיש חילוק בין מעוברת להיתה במחבא אך עדיין קשה דמנ"ל להטור זה ובסימן קפ"ד ס"ק י"א הבאתי הוכחה לפסק הטור וע"ש עוד יש ליישב דברי הטור דע"כ מוכח דיש חילוק בין שאר מסולקת בדמי' לחרדה דמדבעי לי' אליבא דמ"ד וסתות דאורייתא אמאי לא מבעי ליה אליבא דהלכתא דקיי"ל וסתות דרבנן אי בעי בדיקה לכתחילה א"ו דמיפשט פשיטא ליה למ"ד וסתות דרבנן דלא מבעי בדיקה לכתחלה בשעת וסתה במעוברת וכ"כ הב"י סברא זו בהדיא ע"ש וכיון שכן למה ליה להוכיח דר"מ ס"ל וסתות דאורייתא טעמא דאיכא חרדה וכו' דאיכא לדחויי דלמא ר"מ ס"ל וסתות דרבנן ומיירי בבדקה ומצאה טמאה ותי' תוס' הוא דחוק. טפי ה"ל להוכיח דע"כ ר"מ וסתות דאורייתא א"ל דאי וסתות דרבנן אמאי קאמר ר"מ דיעבד ולא בדקה טפי ה"ל לאשמעינן רבותא דאפי' לכתחלה א"צ בדיקה בשעת וסתה דהא מיפשט פשיטא ליה לרבנן אבעי' דלמ"ד וסתות דרבנן א"צ בדיקה לכתחלה בשעת וסתה במעוברת א"ו צ"ל כדעת הטור דאע"ג דמפשט פשיטא ליה גבי מעוברת למ"ד וסתות דרבנן דא"צ בדיקה אפי' בשעת וסתות מ"מ בחרדה דאיכא למימר בכל רגע אולי יסתלק החרדה ממנה וכמ"ש הט"ז בעי בדיקה לכתחלה בשעת וסתה מש"ה לא ה"מ להוכיח מהא דר"מ ס"ל וסתות דרבנן וע"כ הוכרח להוכיח מהא טעמא דאיכא חרדה וא"כ דברי הטור מוכרחים וק"ל אחר זה מצאתי כן בשם גדול א' ומיהו הרשב"א בתה"א כתב דאין זה דיוק דאיידי דתני ברישא ולא בדקה תני נמי בדר"מ וה"ה דלכתחלה א"צ בדיקה ע"ש בשער ד':

ע"ב ד"ה פיחתה והותירה פירש רש"י וכו' ומיהו למאי דפירש התם דדוקא ברואה לדילוג כו'. מוכח מדברי התוס' דס"ל דאע"ג דאיכא כאן ד' ראיות וג' הפלגות שהרי קודם שהפסיקה ג' עונות ראתה אפ"ה לא מהני כלל כיון דראיה ראשונה שראתה לצ"א לא מקרי דילוג שהרי מקודם היה לה וסת אחר עד שתראה עוד ראיה אחרת לצ"ד דאז הם ג' הפלגות לדילוג כן הוכיח הש"ך מתוס' כאן בסימן קפ"ט ס"ק ח"י ע"ש וביאור דבריהם עיין מה שכתבתי בסימן קפ"ט ס"ק ה':

דף י' עיין במהרש"א וסוף דבריו מגומגמים במ"ש וז"ל וכן תפרש באידך דר"ג וקאמר ר"ג דלגבי ראשון דיינינן לה בחזרה לקדמותה אף בהפסקה שניהודיה שעתה ולגבי ראיה שניה דיינינן להגיע זמנה בהפסקה ב' דכולי האי לא אמרינן דחזרה לקדמותה עכ"ל ול"ל דגבי ראיה ראשונה דיינינן לה בחזרה לקדמותה דאפילו לא נדון כחזרה לקדמותה בהפסקה שניה אפ"ה בראיה ראשונה דיה שעתה שאינה אלא ראיה שלישית שאחר הפסקה ראשונה וכיון דהשתא איתחזק בראיה שלישית מש"ה דיה שעתה ואפשר ליישב דבריו דהא בלא"ה קשה לדבריו דסיפא אתיא כר"ג דכיון דחזיא תלתא זימנין בהפסקה מרובה איגלאי מלתא למפרע דלאו סילוק דמים היה אלא שינוי וסת ואם כן לר' דבתרי זימני הוי חזקה א"כ כי חזי בתר ב' הפסקות נמי איגלאי מלתא למפרע דשינוי וסת הוי ובתר הפסקה ב' מטמאה למפרע ואם כן ע"כ סיפא דברייתא רב"ג הוא וכ"ה במסקנא לדבריו וא"כ מאי מק' הש"ס רישא ר' וסיפא ר"א הא ע"כ לפי דברי מהרש"א בלא"ה סיפא לא אתיא אלא כר"ג וא"כ דלמא ר"ג כר"א ס"ל א"ו מ"ש מהרש"א דסיפא מצי אתיא כר"ג ה"ה נמי כר' דאע"ג דאיגלאי מלתא למפרע בתרי זימני מ"מ כיון דבחזקת מסולקת דמים מודה רבי דאף בהפסקה שניה דיה שעתה וכמו שכתבו התוספות והרשב"א בתה"א דכרבי נמי אתיא ומש"ה מ"ש