חידוד הלכות על נדה צב

דף א ברש"י ד"ה שמאי אומר ולא אמרי' וכו'. עיין מוהרמ"ל שדחק עצמו לפרש למה פי' דפלוגתייהו מיירי בראתה ע"י בדיקה ולא פי' שראתה דם שלא ע"י בדיקה ולמאי שפירש"י לקמן דף ג' ע"א ד"ה מרגשת וכפי מה שפירשו התוס' לכוונתו הוכרח רש"י לפרש כן דמיירי ע"י בדיקה דאל"כ אם השתא נמי לא הרגישה מ"ט דשמאי דאמר ד"ש ועוד נ"ל דהוכרח רש"י לפרש כן דקשי' ליה איך אמר ב"ש ד"ש וכי לית ליה שיעורא דאותיום דחייבים בקרבן ושעורא דכדי שתרד מן המטה לענין א"ת וכן הק' הרמב"ן והר"ן לכן פי' דמיירי ע"י בדיקה והוא יותר משיעורא דכדי שתרד וכו' דהיינו מתחילת בדיקה עד אחר סוף בדיקה וכמ"ש הרשב"א בתה"א דף קע"ט לכן ס"ל לב"ש ד"ש היינו מתחילת הבדיקה וא"ל דאכתי קשי' דה"ל לטמאה גם קודם התחלת הבדיקה כשיעור אותיום או בכדי שתרד מן המטה אפי' י"ל דטעמי' משום דמוקמינן לה אחזקה ואמרי' השתא בשעת בדיקה חזי' משא"כ בחזי' רק כשיעור אותיום או בכדי שתרד לא אמרינן אוקמי' אחזקה שכן דרך לדם להתעכב מעט וכמ"ש התוס' דף ס' ע"ב:

רש"י ד"ה לא כדברי זה וכו' דודאי כולי האי ימים רבים וכו'. משמע דמעל"ע י"ל כותלי בה"ר העמידוהו לקמן דף ד' ע"ב משמע דטעמא דרבנן משום קנס הואיל ועברה בדיקה אחת ע"ש ועיין מ"ש לקמן בתו':

רש"י ד"ה והמשמשת בעדים וכו' דהיינו בסדין קודם תשמיש ולאחר תשמיש ובד"ה הרי זה כפקידה וכו' לא מטמאינן טהרות כו' שהרי קודם תשמיש בדקה ומצאה טהורה וכו'. כ"ז ליתא למסקנא לקמן דף ה' ע"א דמסקינן דעד שלפני התשמיש אינו ממעט והא דקתני והמשמשת בעדים היינו תרווייהו לאחר תשמיש ואחד לו וא' לה או דתני ומשמשת וכי קתני הרי זה כפקידה אלאחר תשמיש קאי ע"ש וכפי' הברטנורה:

רש"י ד"ה אע"פ שאמרו אשאין לה וסת קאי. נ"ל כוונתו שהיה אפשר לפרש אאשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה דמטמאה מעל"ע וכדמסקינן לקמן דף ד' ע"ב ולכך פי' דלא קאי אאשה שיש לה וסת אלא אשאין לה וסת ומה שהכריחו לזה עיין מ"ש לקמן בסוגי' דף ד' ע"ב:

בגמ' מ"ט דשמאי העמד וכו'. יש להקשות דא"כ זבה שטבלה ולמחרת ביום ח' ראתה ניחוש לשמא מאתמול היה בביה"ח ולא עלתה טבילה לפי שסתר לה למפרע והא הכא אתחזקה בטומאה וי"ל דאמרינן העמד אותה בחזקת מעין סתום שהרי כל שבעה היתה בחזקה זו ועיין בחדושי הרמב"ן בפרק התינוקת גבי ואחר תטהר אר"ש וכו' שכ' כה"ג ואין להקשות בש"י כנגד יום וטבלה בב' ואח"כ בג' ראתה ניחוש להכי י"ל דתוך י"א יום היא בחזקת מסולקת בדמיה ואע"ג דקיי"ל דמטמאה מעל"ע בתוך י"א יום כדאי' דף ל"ט ובפ' התינוקת מ"מ התם גופא אינה אלא חומרא שלא לחלק בין ראיה לראיה ועיין:

תוספות ד"ה מעל"ע וכו' וי"ל דאף בר"ה וכו' הכא לא ילפינן מסוטה משום וכו'. כאן שייך הגה"ה אע"ג דר"ש וכו':

בס"ד וי"ל דטעמא דשמאי משום דאשה בדוקה היא וכו'. עכ"ל כאן שייך הגהה שני' אך ק' כו' ובש"ס החדשים נדפס שלא במקומה ומ"ש בהגהה שניה ובקופה מטהר ר"י וכו' ט"ס הוא וצ"ל ובקופה מטמא ר"י וכו':

בא"ד וי"ל דאף בר"ה לא נטהר כיון דאיכא ריעותא מגופה וכו' משום דהאשה שראת' השתא ודאי מטמא' וכו'. בה"ט לחודי' לא סגיא דהא התו' גרסי לקמן והלל כי אמר העמד דבר על חזקתו כגון ספק נגע וכו' והיינו בר"ה אבל איתתא דמגופה חזי' וכו' ומדקאמר אתתא דמגופה חזי' ולא קאמר טעמא משום דהשתא ודאי טמאה א"ו דבהאי טעמא לא סגי' אי לאו משום דאית לה ריעותא דמגופה חזי' ובהאי טעמא כיון דמגופה חזי' לא סגי' דהא בר"ה אע"ג דלית לה חזקה מטהרינן א"כ מה בכך דמגופה חזי' ואיתרע חזקתה מש"ה איצטריך נמי לטעמא דהשתא ודאי טמאה ועיין במהרמ"ל מה שהק' מלקמן דמק' לרבנן אי מה סוטה בר"ה טהור ודלמא שאני מקוה שאינה עתה בספק דהא חסר לפניך ע"ש ותירוצו דחוק ולדידי לק"מ משום האי סברא אין לעשותה ודאי טמאה ודי לנו לומר תולין:

בא"ד והוי בכלל כל טהור וכו'. לא ידעתי כוונתם והכי הל"ל והוי בכלל והבשר אשר יגע בכל טמא דמיירי נמי בטומאה שע"י זב וכו':

בא"ד וי"ל משום דמוקמה אחזקה ואשה משום דאיכא ריעותא מגופה. עכ"ל מוכח דס"ל לר"מ דאשה מועדת לראות טפי מאדם שעומד למות וא"כ כיון דק"ל דמעת לעת שבנדה אינ' אלא מדרבנן ומדאורייתא מוקמינן אחזקה כ"ש באדם שמת דמוקמינן אחזקת חיים מדאורייתא אע"פ שאדם עומד למות והשתא נמי מת לפנינו ודלא כט"ז בי"ד סימן שצ"ז ועיין בשו"ת ח"צ סימן ג' אמנם באמת אני תמה מאי מק' התו' לר"מ דמ"ש נגע באחד דמטהר ובאשה תולין הא באמת חכמים פליגי וס"ל דלא מטמאינן למפרע ומה דמטמאינן מעל"ע אינה אלא משום קנסא הואיל ולא בדקה הפסידו עונה ומה שהצריכו לבדוק י"ל דלא סמכינן אחזקה היכא דאפשר לברורי וא"כ אדרבה מוכח דמוקמינן אחזקה וצ"ל דדוקא גבי אשה פליגי משום דכבה"ר לא מוקמי כולי האי דם וכפירש"י לעיל אבל בעלמא ס"ל לרבנן דלא מוקמינן אחזקה דאל"כ תיקשי לר"י בקופה דמטמאה למפרע אפי' בדוקה וכה"ג בנגע באחד ולמחר מצאו מת אפי' בראהו חי מבערב מטמא ברה"י וא"כ הוי ר"י דלא כחכמים דמתני' א"ו דשאני אשה דס"ל לחכמים דכותלי בה"ר העמידוהו ומה שדחקו לרש"י שכ' הטעם לרבנן דכותלי בה"ר העמידוהו ולא כתב מטעם חזקה ומה שיטמאו מעל"ע משום קנסא אלא דא"כ הוי קשיא לר"י כנ"ל. אך יש לדקדק על מה שהוכיחו התוס' דאשה מקרי מקום מציאתה דאל"כ תקשי אשה לחזקיה מאי ראיה דלמא ס"ל לחזקיה כחכמים דלא מטמאי אלא מעל"ע ומשום קנסא אבל אי לאו קנסא הוי מטהרי' משום דאשה מקרי שלא במקום מציאתה ומש"ה מטהרי רבנן למפרע אבל לא מטעמא דכותלי בה"ר מוקמי דם אמנם נ"ל דלק"מ דבשלמא אי מדינא ראוים להחמיר באותה עונה דמטמאה למפרע מש"ה שפיר דקנסו עונה יתירה הואיל ולא בדקה אבל אי גם באותה עונה אינה מטמאה למפרע מדינא מה"ת לקנסה עוד עונה יתירה מש"ה מוכרח רש"י לפרש דטעמייהו דחכמים דכולי האי לא מוקמי ביה"ר דם אבל באותה עונה י"ל דמוקמי ביה"ר לדם ומש"ה באותה עונה מטמאה מדינא אע"ג דמ"מ איכא חזקה וראוי' להעמידה על חזקתה מספיקא מ"מ משום סייג וחומרא דקדשים לא אוקמה אחזקתה אבל טפי מעונה לא מוקמי בה"ר לדם ואפ"ה קנסוה עוד עונה יתירה וז"ש רש"י דכולי האי לא מוקמי בה"ר לדם כלומר טפי מעונה אלא דקנסו עוד עונה יתירה. ובזה ניחא הכל. ומוכח מדברי התוס' דס"ל למאי דמוקמינן פלוגתא דחזקי' ור"י בקופה שנמצאו טהרות בזוית בית זו מיירי אפי' בקופה שאינה בדוקה דאל"כ מאי ראיה מייתי מדלא תקשי אשה לחזקי' דלמא שאני אשה דלאו בדוקה היא וכמ"ש מהרש"א לקמן דלכל האוקימתות אמרינן דאשה אינה בדוקה א"ו דס"ל להתוס' דלהך אוקימת' דפליגי חזקיה ור"י דמחזקינן טומאה ממקום למקום מיירי נמי בקופה שאינה בדוקה:

אך עדיין יש לדקדק דאע"ג דנימא דלהך אוקימת' מיירי חזקיה ור"י בקופה שאינה בדוקה מ"מ י"ל דאשה מקרי שאינה בדוקה טפי מקופה שאינה בדוקה שהרי לר"מ דמטהר בנגע באחד אע"ג דלא ראהו חי מבערב ואפ"ה מטמא באשה משום דאשה אינה בדוקה לגמרי וגרע מהיכא דלא ראהו חי מבערב כן י"ל נמי לחזקי' דגרע אשה מקופה שאינה בדוקה. ויש ליישב דס"ל להתו' דלהך אוקימתא דפליגי במחזקינן טומאה ממקום למקום לא תליא מידי בבדוקה או באינה בדוקה ובדוקה ואינה בדוקה חדא היא כיון דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום ודוקא אי טעמא משום חזקה יש חילוק בין בדוקה לאינה בדוקה וק"ל. מה שהק' מהרש"א וז"ל ויש לדקדק דהא לר"י נמי ה"מ לאוכוחי וכו' דאל"כ מאי מק' הלל וכו' עכ"ל לא ידעתי מה קשיא ליה דהא צריכין אנו לומר להני לישני דלא ס"ל דטעמא דשמאי משום דאם איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתי דהלל קטעי וסבר דטעמא דשמאי משום דאי איתא דהוי דם וכפירש"י לקמן ומש"ה מק' לי' מקופה כן י"ל נמי לס"ד דהשתא דס"ל לר"י דטעמא דשמאי דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום אלא דהלל טעי וסבר דטעמא דשמאי משום דאם איתא דהוי דם וכו' וק"ל:

ודע דמ"ש התוס' דוקא לתרומה וקדשים וכו' ה"ה לבעלה נמי לא דהא קי"ל הרואה דם אינה מקולקלת למנינה כדלקמן דף ל' ע"א:

בגמ' מ"ט דשמאי העמד אשה על חזקתה. מ"ש מוהרמ"ל הא דלא קאמר העמד טהרות על חזקתן ותירוצו תמוה ומעיקרא לק"מ דא"כ הוי קשיא לשמאי מ"ש מקופה ונגע באחד בלילה דהתם נמי א"ל העמד טהרות על חזקתן מש"ה הוצרך הש"ס לומר העמד אשה על חזקתה משא"כ בקופה ונגע בא' דמיירי באינן בדוקים אבל אשה דבדוקה היא לשמאי וכמ"ש התוס' וק"ל ועי' בס' מים עמוקים שאלה כ"א מ"ש בזה:

תוס' ד"ה והלל כי אמר וכו'. עיין מהרש"א בחולין ד"ט ע"ב מה שהק' על דברי תו' אלו ולענ"ד לק"מ כיון דגילתה התורה דברה"י גבי דבר שיכול להיות דלא ניזל בתר חזקה וכודאי משוינן ליה א"כ ה"ה בדבר שאין יכול להיות אע"ג דליכא למילף מסוטה לעשות ודאי מ"מ ספיקא הוא דלא אזלינן בתר חזקה ברה"י משא"כ בר"ה ודוק אח"ז ראיתי שכ"כ מוהרמ"ל שם כן:

ע"ב בגמ' אדרבה העמד מקוה וכו'. שלישנא דאדרבה מגומגם ומ"ש מהרש"א ליישב עדיין קשה דהא בנגע באחד בלילה ולא ראהו חי מבערב דאמרינן לישרוף אע"ג דהתם נמי איכא חזקה דגברא בחזקת טהור קאי ויש ליישב:

תוס' ד"ה דאיכא ריעותא מגופה כו' כמו בנגע בא' בלילה וכו'. אע"ג דלקמן מוקמינן דחזקיה ור"י בקופה בדוקה פליגי ואפ"ה ס"ל לר"י דתולין וכה"ג ס"ל לר"י לחכמים בראהו חי מבערב דמטמא ברה"י אע"ג דאיכא חזקה משום דהשתא ודאי טמאה מ"מ היינו דוקא לקדשים אבל לא לחולין אח"ז מצאתי במוהרמ"ל:

בגמ' ומ"ש מחביות כו'. קשי' לשמאי צ"ל דטבל דמיא לתרומה וקדשים דאל"כ קשי' נמי להלל דהא בחולין מודה דלא מטמאינן למפרע א"ו דספק טבל דמיא לתרומה וקדשים לענין נגע אך ק' הא ע"כ להך לישנא דטעמא דשמאי משום חזקה קשיא נמי דהא דתני דטעמא דשמאי דא"כ בטלת בנות ישראל מפ"ו וצ"ל כדמשני הש"ס לקמן ד"ג ע"ב דה"ק הלל לשמאי אין טעמא קאמרת משום חזקה מיהו עשה סייג לדבריך וקאמר ליה שמאי דא"א למעבד סייג משום דא"כ בטלת בנות ישראל מפ"ו וא"כ מאי מק' לשמאי דהא ע"כ להך לישנא צ"ל דאף שמאי מודה דלא אזלינן בתר חזקה משום סייג אלא משום בטול פ"ו לא עבדינן סייג וכה"ג יש לדקדק דלא מק' ממקוה לשמאי אלא דלעיל יש ליישב קצת דס"ל להמקשה דכיון דעשו כוודאי טומאה לא הוי טעמא משום סייג אמנם כאן קשה ולכאורה היה אפשר לומר דלא אסיק אדעתי' אכתי מהא דלקמן אלא דמדברי התו' לעיל בריש מכילתין לא משמע הכי משכתבו אך קשה לפ"ז מאי פריך להלל ממקוה וכו' דלמא הכא אכתי לא אסיק מזה וצ"ע:

דף ג ושניהם לא למדוהו וכו'. ועיין במשנה למלך פ"ט מהלכות מקוואות:

בגמ' ואי בעית אימא פירש"י אי מסוטה גמרי רבנן כו' כוונת רש"י ואבע"א לא בא אלא לתת טעם לדברי רבנן וכ"כ במשנה למלך שם דלא כמוהרמ"ל:

בתוס' ד"ה גמר סוף טומאה. עיין בס' הנ"ל:

בגמ' והאיכא כתמים. עיין מהרש"א מה שכ' בפירש"י ואני מוסיף על דבריו דרש"י אזיל לשיטתו שכ' בר"פ הרואה דטעמא דגזרו על הכתמים משום דחיישינן דלמא ארגשה ולאו אדעתה א"כ היא לתא דאורייתא ולא דמי לטומאת מעל"ע דכל עיקר אינו אלא מדרבנן מש"ה הוצרך לפרש דמקשה מטומאת כתם למפרע והתו' אזלי ג"כ לשיטתם דס"ל שם דאפי' שיודעת ודאי שלא הרגישה טמאה וא"כ היא דמיא לטומאת מעל"ע מש"ה כתבו דמקשה מטומאת כתם להבא ועיין בחדושי פוסקים סי' קפ"ג:

תוס' ד"ה ואבע"א נראה דלהאי לישנא כו'. כ' מהרש"א גם מכאן יש להוכיח וכו' וכונתו דאל"כ מאי ראיה מייתי תו' דלמא לעולם דלהאי לישנא ליתא טעמא דחזקה והא דמטהר הלל לחולין משום אשה מרגשת וכו' משא"כ בשוטה דלא מרגשת באמת טמאה להלל אף לחולין ואין זה מוכרח דה"ק מודה שמאי בשוטה למאן מודה לאו להלל בר פלוגתיה ומשמע להו כמו דס"ל להלל בשאר נשים כן אית ליה לשמאי בשוטה ואס"ד דליתא לטעמא דחזקה וא"כ בשוטה טמאה אף לחולין וא"כ לא דמי לשאר נשים אליבא דהלל דאלו בשוטה הא לא מיירי כלל הלל בשוטה וכ"מ בחדושי הרמב"ן בריש מכילתין וק"ל:

תוס' ד"ה מרגשת וכו' ורש"י פי' וכו' וק' מאתמול וכו' אלא שמאי אית לי' וכו' כמו שאינה חוששת בהרגשת מי רגלים וכו'. עכ"ל מזה משמע דלהלל דחשש להרגשת מי רגלי' כמו כן חשש בהרגשת עד דהוי סד"א דלמא הרגישה וסבורה דהרגשת עד הוא וכדעת בעל תה"ד בכתביו ובפסקיו דס"ל דבמצאה ע"י בדיקת עד הוי ספק דאורייתא דלמא הרגישה וסבורה הרגשת עד הוא וכ"כ בשו"ת מ"ו שבו"י אמנם מדברי התו' לקמן ע"ב ד"ה א"ב למירמי חביות כו' משמע איפכא דאף להלל אינה אלא חששא דרבנן שכתבו וי"ל דטעמא דהרגשה מהני להלל שלא לטמא ודאי ואי ס"ד דהוי סד"א אמאי יועיל שלא לטמא ודאי דמ"ש ממקוה דהתם נמי אינה אלא ספיקא אי חסר מעיקרא היה או לאו ואפ"ה שורפין עליו א"ו דרוב פעמים מרגישה ולא טעתה לתלות בהרגשת עד או מי רגלים ואינה אלא חומרא בעלמא ומש"ה מהני שלא לטמא ודאי אלא לתלות וכן מוכח מן הגליון תוס' לעיל בד"ה מרגשת בעצמה שכתבו דטעמא דהרגשה אהני אף לחולין בשוטה ובע"כ גם להלל צ"ל כן דמהני בשוטה לחולין דהא בשוטה לא פליגי שמאי והלל אע"ג דס"ל להלל דחיישינן דסבורה הרגשת מ"ר הוא אפילו בפקחת מיהו זה יש לדחות ומן הגליון תוספות אין להוכיח די"ל דס"ל להגליון דוודאי להלל ע"כ טעמיה משום חזקה דכיון דלא ס"ל הך סברא דאשה מרגשת וכו' וא"כ מ"ט דמטהר לחולין א"ו משום חזקה אלא שהתוספות רוצים להוכיח אף לשמאי דאית ליה טעמא דמרגשת וכו' מ"מ צ"ל דאית ליה נמי טעמא דחזקה וע"ז כתב הגליון די"ל לשמאי אין אנו צריכין לטעמא דחזקה אלא דטעמא דמרגשת מהני נמי בשוטה לחולין ולב"ה ודאי דטעמא משום חזקה וכן הבין המהרש"א כוונת התוס' דאל"כ אין מקום לדבריו והיה מביא ראיה לסתור וע"כ כמו שכתבנו שהבין דעיקר כוונת התו' אינו אלא להוכיח דאף לשמאי צריכין אנו לטעמא דחזקה וק"ל:

ע"ב בגמ' התם הלל הוא דקטעי וכו'. כ' המהרש"א וז"ל וליכא לאקשויי אמאי קאמר שמאי להלל וכו' די"ל דשמאי היה סבר דהלל נמי אית ליה הכי דאשה בדוקה כדסבר איהו עכ"ל כוונתו דסבר שמאי אף להלל אית ליה דאשה בדוקה היא אלא דס"ל דאפ"ה עבדינן סייג בקדשי' אלא דסבר דטעמא דשמאי דאם איתא דהוי דם וכו' וע"ז השיב שמאי דטעמא דידי דכיון דאשה בדוקה לא עבדינן סייג ולמאי דקטעית וסברית טעמא דידי משום דאם איתא דהוי דם כו' דמקשית קופה לזו יש לה שוליים וכו' ולפ"ז י"ל מאי מק' הש"ס לקמן דומיא דאשה קתני ואשה בדוקה היא וכו' ומאי קושי' דאע"ג דאשה בדוקה מ"מ הלל טעי וסבר טעמא דשמאי משום דאי איתא דהוי דם מעיקרא אתי' ומש"ה מק' מקופה אע"ג דאינה בדוקה מ"מ הך סברא נסתר דאם איתא וכו' מעיקרא אתי' וכ"ת דמ"מ קשי' מאשה על חזקי' דמ"ש אשה דבדוקה היא מקופה בדוקה דא"כ למה מקשה הש"ס והא דומי' דאשה קתני הוה ליה להקשות בקיצור מ"ש מאשה כיון דמקופה לא ק"מ ובלא"ה צ"ל דמאשה לא קשיא כלל כיון דמגופה חזי' ועלולה לכך גרע מקופה וכמ"ש התוס' בריש מכילתין לר"מ וכמו דמוכח מתו' לעיל ד"ה דאיכא ריעותא מגופה דבאשה איתרע חזקתה טפי מבעלמא כיון דאיכא ריעותא מגופה וצ"ע:

דף ד תוס' ד"ה שכל הטמאות כשעת מציאתן לעיל פי' דהיינו דוקא לקדשים וכו'. ובתוס' פסחים דף נ"א ע"א ד"ה שהיה טמא מתחלתו מוכח דהוי דאורייתא וצ"ע וראיתי בס' ת"ש במסכת מ"ק שהרגיש בזה ועיין שם מ"ש ליישב בזה:

בא"ד אלא משום דמוקמינן הטהרות אחזקתייהו. ועכצ"ל דמיירי ברה"י ואפ"ה מוקמינן אחזקת' משו' דבטומאה למפרע לא גמרינן מסוטה אלא מוקמינן אחזקה וכמ"ש מהרש"א בריש מכילתין וא"ל אדרבה נוקי במחט על חזקתה והשתא דנשברה ז"א דבשלמא אי ידעינן ודאי מתי נפלה על הבשר אלא דלא ידעינן מתי נשברה שפיר איכא למימר נוקי המחט על חזקתה דשלימה היתה בשעה שנפלה על הבשר והשתא דנשברה אבל השתא דלא ידעינן מתי נפלה על הבשר אמרינן דנפלה אחר שנשברה וק"ל:

ע"ב בגמ' מכדי האי ככר. ופירש"י וכי היכי דפריך אככר מצי למיפרך אמחט ואמטלית עכ"ל אמנם לשיטת התו' לעיל בריש מכילתין לק"מ דבשלמא אמחט ואמטלית לא ה"מ להקשות משום דהתם טומאה למפרע היא ולא גמרינן מסוטה ואמרינן אוקי אחזקה משא"כ בככר שפיר מקשה דלא הוי טומאה למפרע אלא ספק מגע וא"כ אין אנו צריכין לומר משום דהוי דבר שאין בו דעת לשאול אלא דמחט ומטלית מיירי שהם בידי אדם וכל דבר שנתעסק האדם בהו נשאלין עליהן וכדלקמן דף ה' ע"ב ועיין לקמן בתוס' אבל לשיטת רש"י צ"ע מאי מק' לעיל ממחט ומטלית דלמא שאני התם שאין בו דעת לשאול וכמו שהקשו התוס' לעיל ד"ה ככר אהא דמקשי מככר דלא שייך תי' תוס' אמחט ואמטלית כמו בככר:

שם שחרית להכשיר טהרות וכו'. פירש"י שחרית להכשיר טהרות של לילה וכו' ולכשתמצא ערבית טמאה יצאו אלו מספק עכ"ל. לכאורה תמוה דמשמע אלו לא בדקה שחרית ואח"כ מצאה עצמה ערבית טמאה