חידוד הלכות על נדה קח

כגון ראתה עכשיו ושני' בעשרים לה ושלישית בכ"א ורביעית בכ"ב ולשמואל בעי ה' ראיות דלא קבעה וסת עד שתראה עוד בכ"ג כי היכי דלא הוי ג' דלוגים דבתרי ראיות ראשונות ליכא דלוג וכ"ה בטור ובפוסקים להדיא ואין להקשות לשיטת התוס' דרב מודה היכא דהראשונה לא ניכרת בימי החודש אף רב מודה דאין ראשונה מן המנין א"כ מאי מקשה הש"ס לרב מהא דהיתה למודה להיות רואה ליום ט"ו דלמא ש"ה דמיירי בט"ו לטבילתה וכדאוקמינן למתני' דהכא דתני היתה למודה להיות רואה חמשה עשר לטבילתה וכמו דאמרינן לעיל דף ל"ט וכה"ג פירש"י לקמן וא"כ י"ל דהך ברייתא נמי בכה"ג מיירי מש"ה אף לרב אין ראיה ראשונה מצטרפת ז"א ולק"מ דהא בהך גוונא דמיירי הברייתא נמי איכא ד' ראיות וג' הפלגות דהא היתה למודה לראות בט"ו וא"כ לפני ראית ט"ו שפסקה בו הרי מקודם ראתה נמי בט"ו א"כ הרי ד' ראיות דהיינו מט"ו לט"ו ואח"כ ט"ז ואח"כ י"ז ואפ"ה לא קבעה וסת עד שתראה ליום י"ח ומקשה הש"ס שפיר וא"ל דא"כ מאי מקשה הש"ס בתר הכי ודקארי ליה מאי קארי ליה ופירש"י הא ודאי היכי מצי לאקשויי מלמודה דלמא ס"ד מש"ה נקט למודה דאי נקט ראתה יום ט"ו ושינתה ליום ששה עשר ה"א דוקא בכה"ג דליכא אלא ד' ראיות וג' הפלגות וכיון דלא ניכר וסתה בימי חודש משום הכי לא סגיא בפחות מהכי אבל היכא דהיתה למודה דאיכא ד' ראיות וג' הפלגות בלא ראית י"ח ה"א דסגיא בהכי וקבעה וסת מיד לאחר ראית י"ז ומש"ה נקט למודה לאשמעינן הך רבותא והיינו כשמואל ז"א דמ"מ קשה למה לי למודה דהוי סגיא אי תני ראתה היום וליום ט"ו ושינתה וכו' ולכך איצטריך לשנויי למודה איצטריך ליה מ"ד וכו':

בא"ד ותימא למה פירש כן וכו' לא פליג בראיה ראשונה לחוד אלא בשלש ראיות של דלוג הראשון וכו'. עכ"ל. וכתב מוהרמ"ל וכן כתב בס' מע"מ וז"ל ור"ל לפי פיר"ח לפי סברת המקשה לא בראיה ראשונה לחוד הוא דפליגי אלא גם בכל שלש ראיות של הג' חדשים ראשונים דהא אי רב כר' ס"ל אין צריך כ"א לב' דלוגים דהיינו ו"ח לפיר"ח ולשמואל צריך ט' חדשים לג' דלוגים ועדיפא ה"ל לפרש דלרב א"צ כ"א ה"ח לב' דלוגים דהיינו בג"ח הראשונים ראתה ט"ו ט"ז י"ז ובשני חדשים שלאחריהם ראתה ט"ז י"ז וקבעה וסת לרב דס"ל כרבי בתרתי זימני ומיהו ראיה ראשונה בט"ו לא ממנינא היא כמו לשמואל כיון דלאו בדילוג חזיא ולשמואל צריך י' חדשים לפיר"ח:

פרק עשירי ע"ב מתני' בש"א נותנין לה בע"מ וכו'. מבואר ברא"ש דפירש דאין נותנין לה אלא בע"מ ופורש מיד וכן הא דאמרינן לקמן בשמעתין דבוגרת שראתה אין לה אלא בע"מ נמי ר"ל דאחר בע"מ פורש מיד וכ"נ מדברי הרשב"א בתשובה הביאו ב"י סימן קצ"ב וכ"נ מדברי הראב"ד בהשגות פ"ה מהלכות א"ב ומהרי"ף פ"ק דכתובות דס"ל הכי אבל הרז"ה בהשגות על ס' בעה"נ מפרש דר"ל דאחר בע"מ אם לא ראתה אח"כ א"צ לטבול ומותר לו לבעול כמה בעילות כ"ז שלא ראתה אחר בע"מ:

גמ' אתמר שימשה בימים רב אמר לא הפסידה לילות ולוי אמר הפסידה לילות. לכאורה משמע דבהא פליגי דלרב מותר לשמש גם בלילות וללוי כיון דשימשה בימים אסורה לשמש בלילה אבל ז"א דלמה תאסר לשמש בלילה כיון דהאי דם שראתה ביום תלינן בדם בתולים לעולם מותרת לשמש אפילו אחר ד' ימים אלו כ"ז שלא ראתה דם אחר ד' ימים וא"צ טבילה על הדם שראתה תוך ד' ימים אלו מכ"ש דהיא מותרת לשמש תוך ד' ימים אלו בלילות ואי מיירי בשראתה דם בלילה וס"ל ללוי דלא תלינן בד"ב אלא מה שראתה תוך העונה ששימשו בו בד' ימים אבל אם ראתה דם בעונה האחרת שלא שימשה בו לא תלינן בד"ב אפילו תוך ד' ימים אלו אם כן קשה מאי איריא דהפסידה לילות אפילו ימים שאח"כ הפסידה דשוב אסורה לשמש לעולם עד שתטבול כיון דלא תלינן בד"ב דם טמא הוא וצ"ל דהכי קאמר הפסידה לילות כלומר כל מה שתראה בלילה שאחר יום השימוש הוא דם טמא ואסורה לשמש עד שתטבול וה"ה דה"מ לאפלוגי בשימשה בלילות וראתה ביום שאח"כ דלרב תלינן בדם בתולים וללוי לא תלינן ועיין במהרש"א מ"ש בתוספות לקמן דס"ה ע"ב ד"ה וכולן ששופעות וכו' שהבין גם כן כמ"ש אבל המרדכי פ"ב דמסכת שבועות כתב וז"ל שימשה בימים של אותם ד' לילות וכו' רב אמר לא הפסידה לילות שמשמשה נמי בלילות כימים דעד מ"ש תנן ל"ש לילות ול"ש ימים ולוי אמר הפסידה לילות דמאי ד' דקאמר ד' עונות או ד' ימים או ד' לילות וכיון ששימשה ביום הפסידה לילות עכ"ל משמע דס"ל דעיקר פלוגתייהו הוא אם מותרת לשמש אחר כך בלילה והוא תמוה כמש"ל וצ"ל דהמרדכי מפרש פלוגתא דרב ולוי כששימשה בימים ובלילות כגון ששימשה לילה השייך ליום ה' וגם ביום ה' שאח"כ וכן שימשה לילות וגם ביום שאח"כ ס"ל לרב דמותרת לשמש גם שאר ב' לילות ליל שבת וליל מ"ש וה"ה ביום שבינתיים מותרת לשמש ולוי ס"ל דהפסידה לילות ר"ל שאם תשמש בשני לילות הנשארים ותראה מחמת התשמיש אז היא טמאה דלא נתנו חכמים לה אלא ד' עונות לשמש וכל מה שתראה תוך ד' עונות אלו הן בשעת תשמיש או לאחר תשמיש תלינן בד"ב אבל אחר ששימשה ד' עונות אפילו מה שתראה אחר כך בשעת תשמיש ולא פסקה מחמת תשמיש לא תלינן בד"ב:

פירש"י ד"ה וחזר ובעל בתוך ד' לילות. עכ"ל. לא ידעתי כוונתם מנ"ל הא דפשטי' דסוגיא משמע כיון דבפעם הראשון שבעל לא מצא דם ובביאה שניה מצא דם בהא פליגי ר"ח ור"א אבל היכא דגם בפעם ב' לא מצא דם אע"ג דבביאה שלישית מצא דם בהא מודה ר"א דכולי האי לא אמרינן דאיתרמי כשמואל דאלת"ה אלא דבכל ד' לילות אמרינן הכי ואף אי בעל שלשה לילות ולא מצא דם ובליל ד' מצא דם אמר רב אשי דתלינן דאיתרמי כדשמואל אין לזה טעם דכיון דבג' לילות איתרמי כדשמואל למה לא נימא כן בליל ד' ג"כ דאיתרמי כדשמואל דמ"ש שלשה לילות או ד' לילות ולא עוד דלא נתן קצבה אע"פ שבעל הרבה פעמים תוך שלשה לילות תלינן דאיתרמי כדשמואל ולמה יגרע ליל ד' דלא ניתלי בדשמואל גם אין ענין ד' לילות שנותנין להגיע זמנה לראות לפלוגתא דר"ח ודר"א דהתם כיון שראתה מיד בביאה א' אמרינן דלא כלו בתוליה עד ד' לילות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל הכא כיון שעדיין לא ראתה בשמושה ותלינן כדשמואל מה עדיפותא דג' לילות הראשונים משאר לילות לכן נ"ל דרש"י לא ס"ל כפי' התוס' דמפרשי דפלוגתא דר"ח ודר"א מיירי שלא ראתה ד"ב בביאה ראשונה אלא דמיירי שראתה ד"ב בביאה ראשונה ואח"כ פסקה תוך ד' לילות ולא ראתה ובהא פליגי ר"ח ור"א שאם אח"כ תראה תוך ד' לילות אי תלינן בד"ב והא דקשיא להו לתוס' על פי' זה דאיך יחלוק ר"א אהא דר"ג א"ש דספ"ק ותניא כוותיה י"ל דס"ל לרש"י דר"ג לא קאי אלא על קטנה דיהבינן לה זמן ארוך עד שתחיה המכה בהא הוא דאמרינן דאם פסקה פ"א מחמת תשמיש תו לא תלינן בד"ב משא"כ בהגיע זמנה לראות דלא יהבינן לה אלא ד' לילות ס"ל לר"א דאפי' פסקה מחמת תשמיש פ"א תוך ד' לילות אפ"ה תלינן אם ראתה בשאר ביאות שתוך ד' לילות בד"ב וכן פירש"י לעיל אהא דר"ג דל"ש דאמר אב"ה קאי ור"ל לב"ש דאמר ד' לילות אפי' פסקה מחמת תשמיש תלינן בד"ב לר"א וכן מבואר במרדכי שם דס"ל הכי שכ' וז"ל אר"ג ל"ש דנותנין לה ימי טוהר כולי האי אלא שלא פסקה מחמת תשמיש כלומר אימת אמר ב"ה עד שתחיה המכה וכו' מבואר כמ"ש ועמ"ש בסמוך בתוס':

בפירש"י ד"ה מתוך יב"ח שבעל לילה הראשון והלך בדרך מיד ושהה וחזר ובעל וכו' וכן פעם ב' וג' ובא לפני וכו'. ותמוה דלפ"ז לא נתן רבי ד' לילות אלא מתוך ט' חדשים ועיין בתוס' ד"ה אלא וכו' וכך היה לו לפרש ושהה ד"ח וחזר ובעל וכו' וכן פעם ב' וג':

תוס' ד"ה כל זמן וכו' כל היום המחרת וכל הלילה שאחריו כו'. כן מוכח מהא דאמרינן לעיל עבר עליו לילה אחד בלא תשמיש טמאה משמע דוקא אחר שעבר עליו כל הלילה תו לא תלינן בד"ב ביום המחרת אבל כל הלילה תלינן אף בלא שימשה:

בא"ד ורב מחמיר טפי דדוקא כשנוחרת וכו'. מבואר דס"ל לתוספות דרב תרתי בעי כ"ז שהרוק מצוי תוך פיה וגם שתהיה נוחרת וכ"כ הר"ן לדעת הרי"ף וכ"מ בהרמב"ם וזה דלא כהב"ח סס"י קפ"ז ובתשובותיו שכ' דהרי"ף מפרש דרב אית ליה דשמואל דסגיא בהא דכ"ז שהרוק מצוי תוך פיה אלא דס"ל דנוחרת נמי מהני ואהא פליג שמואל וליתא ועוד דא"כ קשיא על רב מברייתא דמייתי הש"ס לעיל די"א ע"ב דתניא כוותיה דר"ג א"ש דתני בד"א שלא פסקה מ"ת וכו' ואיך סתם הברייתא אבל פסקה מ"ת טמאה הא בנוחרת היא טהורה לרב אע"ג דפסקה מ"ת וא"ל דהברייתא מיירי באינה נוחרת ז"א דהברייתא על מתני' קאי לפרש עד שתחיה המכה דתני במתני' ולרב גם נוחרת היא בכלל שלא חיתה המכה ועד שתחיה דתני במתני' היינו כ"ז שנוחרת ואיך מפרש הברייתא בד"א שלא פסקה דהא אפי' פסקה נמי טהורה לרב א"ו דליתא לדברי הב"ח אלא דרב תרתי בעי וכמ"ש התוס' והרמב"ם וכפי' הר"ן לדעת הרי"ף ז"ל:

תוס' ד"ה ע"ג כולם לספרי' דגרסינן הכי וכו'. עיין מהרש"א ובמרדכי פ"ב דשבועות כ' עומדת ורואה מחמת שאותו מקום נדחק וכשיושבת אינו נדחק ואינה רואה ע"ג קרקע קשה ונדחק ורואה ע"ג כרים ואינה רואה בידוע שלא חיתה המכה ואם היא יושבת ע"ג כלים שקשין הן ורואה ושוב יושבת ע"ג כלים רכים ואינה רואה בידוע שחיתה המכה והאי דראתה דם נדה הוא ע"כ. והוא תמוה דלמה יגרע כלים רכים ולא ראתה וכלים קשים וראתה דלא תלינן בד"ב מקרקע וראתה וכרים וכסתות ולא ראתה דתלינן:

תוס' ד"ה רב אמר וכו' ואיצטריך ליה לשנויי הכי לשמואל דאפי' אי כלוי ס"ל ע"כ כבר כתבתי לעיל דף י"א ע"ב דמש"ה מפרש רש"י שם על ל"ש דאר"ג דאב"ה קאי משום דלא ניחא ליה לפרש דר"ג אב"ש קאי אע"ג דלית הלכתא כב"ש מ"מ נ"מ לדידן בהגיע זמנה לראות דיהיב ב"ה האי שעורא דב"ש בלא הגיע זמנה משום דניחא ליה לרש"י לפרש אפי' אי שמואל ס"ל כלוי וכמ"ש התוס' כאן דהכי ניחא ליה להש"ס בכתובות לאוקמי דשמואל אפי' אי סבר כלוי ואי יסבור שמואל כלוי ליכא לפרש דר"ג א"ש קאי אדב"ש דיהיב לה ד' לילות דמאי אריא דעבר עליו לילה אחד בלא תשמיש דהא אפי' שימשה בלילה וראתה ביום טמאה ללוי דלית לה אלא ד' עונות מש"ה הוכרח לפרש דר"ג א"ש קאי אדב"ה דהיינו עד שתחיה המכה דלכ"ע אם שימשה בלילה אם ראתה ביום שלאחריו טהורה ויש לדקדק מאי מק' התם רבא לר"י אימא רישא וכו' דלמא ס"ל כלוי ומש"ה ברישא לענין בדיקות שחרית וערבית בעי בדיקה אפי' בתולה שדמיה טהורים שאם תראה ביום טמאה אבל בסיפא בבדיקה שאחר תשמיש א"צ בדיקה וצ"ל דרבא ה"ק לרב מיהו ע"כ צריך לשנויי כאן ששימשה וכו' דלרב קשיא רישא וסיפא א"כ אף לשמואל יש לתרץ כן:

תוס' ד"ה שאני שמואל וכו' וק' דבפ"ק דכתובות וכו' וי"ל דהטיה דכתובות וכו' ולפ"ז צריכין לומר הא דפליגי הכא ר"ח ור"א פליגי באמר בהדיא שבעל בעילה גמורה שיכולה להתעבר בו ולשון התוס' בפ"ב דחגיגה כך הוא וי"ל דודאי תחלת ביאה רוב בקיאים בשעת מעשה אבל גמר כדי שתתעבר א"א כ"א לשמואל עכ"ל לפ"ז מיירי פלוגתייהו באומר שגמר ביאתו ועיין בחדושי לפוסקים סי' קצ"ב:

דף ס"ה ע"ב פירש"י ד"ה מתוך ד' לילות ללא ראתה כו'. מבואר דס"ל לרש"י דהך רישא אתי' אפי' כרבנן דלבתר זמן תלייתה מודה דבשופעת צריכה לבדוק אם נשתנו וזה דלא כיש לפרש שכ' הרמב"ן בחדושיו דברייתא כולה ר"מ היא וה"ק כולן שהיו שופעות ובאות מתוך ד' לילות וכו' מתוך הלילה לאחר הלילה צריכות לבדוק שבכולן ר"מ מחמיר כב"ש מן הסתם ומיקל כדברי ב"ה עם הבדיקה מה היא הבדיקה הזאת שיהא מראהו שלא כדם נדה דם נדה אדום וכו' הא תוך זמן דב"ש אינה בודקת בכך אבל אם ראתה שנשתנה מראה הדמים טמאה עכ"ד אבל רש"י ע"כ דלא ס"ל הכי דאי ס"ל דרישא ר"מ היא לא היה לו לפרש מתוך ד' לילות לראתה וכו' דהא לר"מ אפי' בתינוקת ששופעת מתוך ד' לילות לאחר ד' לילות או מתוך לילה לאחר הלילה בהגיע זמנה לראות ולא ראתה נמי צריכה בדיקה וכ"כ המהרש"א ולפמ"ש הרמב"ן די"ל דברייתא כולה ר"מ היא צריך לפרש מאי דאמר ושאר ראיות שבין וכו' ה"ק לפי שבשאר ראיות ס"ל לר"מ דהלך אחר מראה הדמים מה"ט ס"ל כן אפי' בשופעת דס"ד דשופעת עדיפא דא"צ בדיקה משום דשופעת וכמ"ש המפרשים ז"ל:

שם בד"ה ושאר ראיות היכא דאינה שופעת וכו' כיון דאינה שופעת מתוך ד' לאחר ד' לקטנה ומתוך לילה לאחר לילה להגיע זמנה לראות ולא ראתה. עכ"ל. פי' בשאר ראיות היכא דאינה שופעת מתוך הזמן של ב"ש לאחר הזמן אלא שראתה אחר הזמן של ב"ש ותוך הזמן של ב"ה בהא לא ס"ל לגמרי כב"ש ולא לגמרי כב"ה דלב"ש אפי' לא נשתנו טמאין כיון דאינה שופעת מתוך הזמן של ב"ש לאחר הזמן דאלו היתה שופעת מתוך הזמן של ב"ש לאחר הזמן אף ב"ש ס"ל דאם לא נשתנו טהורים אבל היכא דאינה שופעת ס"ל לב"ש דאפי' לא נשתנו טמאים כיון שהוא אחר הזמן ובהא לא ס"ל לר"מ לגמרי כב"ש אלא ס"ל דאם לא נשתנו טמאים כדאמר הלך מראה הדמים אבל בשופעת מתוך הזמן דב"ש לאחר הזמן ס"ל לר"מ לגמרי כב"ש דאף ב"ש ס"ל הכי דאם לא נשתנו טהורים וזה שדייק רש"י ובהא לא ס"ל כב"ש לגמרי ור"ל אבל בשופעת ס"ל לר"מ לגמרי כב"ש אלא דקשיא לי למה הוצרך רש"י לפרש דלב"ה טהורים אפי' נשתנו ולב"ש אפי' לא נשתנו טמאין הא זה לא הוזכר כלל בברייתא דנשתנו וה"ל לפרש כפשוטו וכמ"ש התוס' באמת דמיירי בלא נשתנו כלל ובהא פליג ר"מ עם ב"ש דלב"ש אפי' היה מתחלה מראה דם בתולים וגם אחר זמן תלייתו ראתה כזה אפ"ה טמאה כיון שהוא לאחר זמן תלי' ור"מ ס"ל בהא דטהור ופליג אב"ה דס"ל אפי' אם היה מתחלה מראה דם נדה וגם אח"כ מראה זה אפ"ה טהור כיון שהוא תוך זמן תלייתן ובהא פליג ר"מ וס"ל דטמאה כיון שהוא אחר זמן תליי' דב"ש גם קשיא לי מה שפירש"י לעיל בסוף דבור המתחיל מתוך וכו' וז"ל אלא בודקת אם נשתנו מראה דמים כדמפרש עכ"ל ובברייתא לא הוזכר כלל שנשתנו מראה דמים אלא דבין בתחלה ובין בסוף היה לו מראה אחד אלא דמפליג בין אדום ואינו אדום וזיהום ואינו זיהום דע"כ תוך זמן תליי' דב"ש אפי' היה לו מראה דם נדה טהורה לכ"ע דאל"כ מאי איכא בין תוך זמן תלי' דב"ש לאחר זמן אליבא דר"מ לכן נלע"ד לומר דמה שפירש"י אם נשתנה מראה דמים אין ר"ל שנשתנו ממה שהיה אלא ר"ל שנשתנו ממה שהרגילות להיות מראיתן של דם בתולים ומיירי שאינה יודעת תחלתו מה היה שאם היתה מוצאתו מתחלתו אדום ס"ל לר"מ דאפי' אחר זמן תליית ב"ש דטהורה ואפי' היה מראיתו כדם נדה אלא מיירי מן הסתם וכיון דדרך דם בתולים אינו אדום ואינו זיהום אם השתא ראתה אדום וזיהום טמאה דמסתמא נשתנו ומעיקרא היה לו מראה ד"ב אבל תוך זמן תליית ב"ש תלינן מן הסתם להקל ואמרינן שכך היה מראיתו בתחלה אע"פ שאין רגילות במראה זו או י"ל דס"ל לרש"י דתוך זמן תליי' דב"ש א"צ לבדוק אח"ז משא"כ אחר זמן ס"ל לר"מ דצריכה לבדוק והא דמצריך בפ"ק בדיקה אפי' תוך זמן תליי' לכ"ע התם מיירי לטהרות והכא מיירי לבעלה וכמ"ש התוס' ולפ"ז לא קשה קו' תוס' על רש"י דגם רש"י מודה דלכ"ע אם בודאי נשתנו ממה שהיה לכ"ע טמאה אפי' תוך זמן תליי' לכל חד כדאית ליה וכ"נ מהרמב"ן בחדושיו שהבין כן מתוך פירש"י:

תוס' ד"ה וכולן ששופעות וכו' וי"ל וכו' א"נ הך בדיקה הוי בשפופרת וכו'. עכ"ל. יש לדקדק לתי' זה דא"כ הא דאמר ובכולן ר"מ מחמיר כדברי ב"ש והיינו בשופעת מתוך זמן דב"ש לתוך זמן דב"ה מצריך ר"מ בדיקת שפופרת וע"כ דמיירי ברואה מראה דם נדה דאלו ברואה כמראה דם בתולים למה מצריך בדיקת שפופרת דודאי לא יגרע שופעת מאינה שופעת דס"ל לר"מ דטהורה אם ראתה מראה דם בתולים ובדיקת שפופרת למה א"ו מיירי ברואה מראה ד"נ א"כ איך אמר ושאר ראיות שבין ב"ש וב"ה אמר ר"מ הלך אחר מראה דמים משמע דבדיקת שפופרת ל"מ אם ראתה מראה ד"נ ולמה לא יועיל בדיקת שפופרת כיון דנתברר ע"י בדיקה דמן הצדדים אתי הדם וליכא בין שופעת לשאר ראיות כלום לר"מ דאי בראתה מראה ד"נ כאן וכאן מתיר בדיקת שפופרת ואי בראתה מראה דם בתולים כאן וכאן א"צ בדיקת שפופרת וטהורה וצ"ל דאין ה"נ קאמר ובכולן ר"מ מחמיר כב"ש בשופעת מתוך זמן דב"ש לתוך זמן דב"ה וראתה כמראה ד"נ דצריכה בדיקת שפופרת לפי שאף בשאר ראיות ס"ל הכי דהלך אחר מראה דמים או בדיקת שפופרת וכדמסיים דם נדה בא מן המקור וכו' וקמ"ל דלא עדיף שופעת מן שאר ראיות אלא כי היכי דאית ליה לר"מ בשאר ראיות אם ראתה מראה ד"נ דבעי' בדיקת שפופרת ה"נ אית ליה בשופעת מתוך זמן דב"ש לאחר זמנו ועוי"ל דדוקא בשופעת שייך בדיקת שפופרת לברר הדם שהיא רואה עכשיו אם הוא מן הצדדים או לאו משא"כ ברואה ראיה מועטת א"א לברר כי מה דהוי הוי ואף אם תראה אחר כך ותראה שהיא מן הצדדים מ"מ י"ל דראיה ראשונה ד"נ היה משא"כ בשופעת שהכל היא ראיה אחת ועוד י"ל דבאינה שופעת אפשר