חידוד הלכות על נדה קט

דלא סמכינן אבדיקת שפופרת דהא רש"י ס"ל לקמן ברואה מ"ת דלא סמכינן אבדיקת שפופרת בבעל הראשון אלמא דאין בדיקה זו מוציאה מכל ספק ואף להחולקים על רש"י י"ל דהיינו דוקא שלא לאסור האשה על בעלה לעולם וקשה גירושין משא"כ כאן:

במרדכי כתב וז"ל נשתנו מראות דמים שלה כי דם בתולה אדום ודם נדה עכור. עכ"ל. ועיין בחדושי א"ש שם ויש לדקדק דהא ר"מ ס"ל הכי אבל חכמים ס"ל כל מראה דמים אחד הם ואיך תפס דברי ר"מ ושבק לחכמים ונ"ל דס"ל להמרדכי דודאי אף חכמים ס"ל שרגילות של ד"ב שאינו דומה למראה ד"נ דודאי לא יחלקו במציאות ומה שאמרו חכמים כל מראה דמים אחד הן היינו לענין תלי' אחד הן דכל מראה דמים תולין בד"ב אע"פ שאין רגילות בכך כיון שלפעמים הם כך והוא בתוך הזמן מש"ה תולין כמו דס"ל לר"מ תוך זמן תלי' דב"ש דתולין אפילו מראה ד"נ בדם בתולים אע"פ שדם בתולים אינו רגיל להיות כך ה"נ לחכמים תוך זמן תלי' דב"ה לעולם תולין אבל ה"נ דס"ל חכמים כר"מ בהא שכן אין דרך ד"ב להיות אדום וזיהום והמרדכי נקט בהוה שכן הוא אם משתנה מדם בתולים לד"נ משתנה משאינו עכור לעכור מאינו זיהום לזיהום וה"ה בשאר שינוי מראות נמי דאין תולין ובזה צדקו דברינו מ"ש לתרץ לעיל די"א ע"ב קו' מהרש"א שם ועיין:

דף ס"ו ע"א גמ' ונאמנת אשה לומר וכו' רשב"ג אומר דם מכה וכו'. יש לדקדק כיון דמסקינן דפליגי אם הדם טמא או לאו אבל האשה טהורה לבעלה ואינה טמאה אלא טומאת ערב לטהרות אם כן לא שייך מלתא דרשב"ג הכא אמלתא דרבי דאיהו מיירי לבעלה ועו"ק הא כבר פליגי בהא מילתא לעיל דף ט"ו ע"א ואפלוגי בתרתי ל"ל ונ"ל עפ"י מה שכתב התוס' ריש מסכת גיטין ופרק האשה רבה דהא דעד אחד נאמן באיסורין ילפינן מן וספרה לה דדרשינן לה לעצמה וא"ת אם כן אפילו איתחזק אסורא וי"ל דאינה בחזקת רואה כל שעה וכשיעברו שבעה טהורה ממילא ולא אתחזק אסורא וגם בידה לטבול עכ"ל ועיין במהרש"א שם ולפ"ז הכא אם אמרה דמה שראתה הוא מחמת מכה שבמקור לרשב"ג דס"ל דדם מכה הבא מן המקור טמאה טומאת ערב לטהרות ואם כן איתחזקה בטומאה כל היום של הראיה ואם תרצה שתטבול לערב לטהרות שורת הדין נותן דאינה נאמנת לומר שדם מכה הוא כיון דכבר איתחזקה בטומאה אותו היום אפילו הוא דם מכה מעתה לא מהמנינן לה שהוא ממכה לענין טהרות וחיישינן דלמא משקרה ודם נדה הוא דהא היכא דהוחזקה בטומאה אינה נאמנת והכא לאו בידה הוא שהרי עדיין לא עברו עליה ז' ימים לראייתה וכיון שלענין טהרות אינה נאמנת שתטהר לערב ותעסוק בטהרות דחיישינן שמא משקרה ודם נדה הוא ליכא תו להאמינה גם לבעלה דלא שייך נאמנת לחצאין ועיין ברא"ש פ' בנות כותים שכתב כה"ג אלא דר' ס"ל דמק"מ טהור ומש"ה אמר שפיר דנאמנת ולפ"ז שפיר שייך מלתא דרשב"ג כיון דדם מכה הבא מן המקור ס"ל דטמא מש"ה דין הוא שלא תהא נאמנת אף לבעלה. ובהכי ניחא מ"ש הב"י בסימן קפ"ז פלוגתא דר' ורשב"ג ופסקו הפוסקים כרבי ומתמה עליו מוהר"מ מלובלין בתשובה דלא נ"מ לדידן דכל פלוגתייהו אינו אלא לטהרות ולפמ"ש ניחא אח"ז ראיתי בשו"ת כנ"י סימן ל"ד שרצה לתרץ גם כן ע"פ דרך זה אבל דבריו שם תמוהים דמדמה להא דהוחזקה נדה בשכנותיה דאינה נאמנת וה"נ הואיל והוחזקה טמאה אינה נאמנת ואין ענין זה לכאן דשאני הוחזקה נדה בשכנותיה משום דמעשה לא עבדה שהלבישה בגדי נדותה משא"כ כאן ולפמ"ש ניחא. ואין להקשות איך כתב הב"י דפסקו הפוסקים כר' הא הרמב"ם פסק כרשב"ג דהא בהלכות מו"מ בפ"א ובפ"ד כתב דמק"מ טמא וכיון דס"ל דהא דר' תליא בהא דאי מק"מ טמא אינה נאמנת לומר מכה יש לי במקור ואם כן איך פסקינן בהא כר' ז"א דבלא"ה קשה דברי הרמב"ם אהדדי שהרי בפ"ח מהלכות א"ב די"ד כתב וכן אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור אע"פ שראתה בשעת וסתה היא טהורה והדם טהור וכו' עכ"ל הרי דפסק דהדם טהור אע"ג דפסק מק"מ טמא וע"כ צ"ל לדעת הרמב"ם ז"ל כמ"ש בחדושי פוסקים דע"כ לא פסק הרמב"ם ז"ל דמק"מ טמא אלא הדם שנברא תוך המקור אע"פ שאינו דם כגון האי דב' טיפות מרגליות דר"פ י"ד או בדם שראתה אחר מיתה כדאיתא בסוף מכילתין בהא הוא דפסק דטמא מטעם דמק"מ טמא כדאי' בגמרא משא"כ בדם מכה שהוא מכותלי בית הרחם ולאו תולדה דרחם היא בהא ס"ל כרבותינו שהעידו על דם מכה שבא מן המקור שהוא טהור ועיין שם בחדושי לסימן קפ"ח וזה דלא כמ"ש בס' כנ"י שמדחיק עצמו בזה:

גמ' אר"י א"ר וכו' שלשה תשב ז"נ. וכתב הר"ן בחדושיו על הגמרא ובחדושיו על הרי"ף פ"ב דשבועות דנקיים דאמר לבסוף קאי אכולה דאף ו' והוא או ו' והן צ"ל נקיים דאל"כ הא לא סגי' בששה דדלמא השתא בראיה אחרונה נעשה תחלת נדה אלא ז"נ דנקט הרגל לשון הוא בכ"מ ועיין בחדושי פוסקים סימן קצ"ב:

שם אמר רבא תבעוה וכו'. עיין בחדושי לפוסקים סי' קצ"ג:

דף ס"ז תוס' ד"ה פתחה עיני' ביותר וכו' ולכל הפירושים צריך ללמדה לפתוח פיה וכו'. מסקנת הפוסקים אינו כן אלא דא"צ לפתוח פיה וכמבואר בש"ע סימן קצ"ח והאי דמקצה שפתותיה היינו שדחקה שפתותיה יותר מדאי ונתכסה מה שדרכו להיות גלוי עיין ברא"ש:

ד"ה פתחה עיניה וכו' וכן צריך לחלק דלעיל אמרינן דביה"ס לא בעי ביאת מים ובפ"ט וכו' ומחשב ביה"ס שבאשה וכו'. עיין בב"י סי' קצ"ח שהביא כן בשם הסמ"ג והק' עליו דמאי ראיה היא זו דהא מסקינן לעיל דנהי דביאת מים לא בעינן ראויה לביאת מים בעינן וע"ש ומה שיש לדקדק בזה ובדברי מהרש"א במ"ש בתוס' כאן כתבתי בחדושי שם:

ע"ב תוס' ד"ה משום סרך בתה וכו' ומיהו אומר ר"ת וכו' דשוב לא יבא לידי ספק ליכא למיחש וכו' דמרגשת הבת בכך וכו'. עכ"ל. משמע דר"ת מיירי אפילו בטובלת בשביעי שאין קפידא רק שתשוב לביתה כשהוא לילה וכו' דהשתא לא יבא לידי ספק דהא א"א לו לשמש כ"א לאחר שתשוב לביתה שהוא לילה אפילו אם טובלת ביום ש"ד מהאי טעמא וליכא למיחש דמ"מ משום סרך בתה תהא אסורה לטבול ביום דשמא תראה ותרגיש בתה שאמה טבלה בעוד יום ואז גם היא תטבול בעוד יום ותבא גם לביתה בעוד יום ויבא לידי ספק משום דמרגשת הבת בכך שתטבול סמוך לחשיכה כאמה אבל מהטור סי' קצ"ז מבואר דס"ל דר"ת לא התיר לטבול סמוך לחשיכה אלא בשמיני ולא בז' וכבר עמד ע"ז בשו"ת עה"ג ובשו"ת ח"צ:

דף ס"ח תוס' ד"ה כך אמרו וכו' וי"ל דאיכא לאוקמי פסק דלעיל וכו'. לפ"ז הא דאמר רב יימר אפי' שכן אמרי' לבר מאשה חופפת באחד בשבת וטובלת בחמישי בשבת וכו' דאפשר דחופפת בלילה וטובלת בלילה אצ"ל משום דרחוק יותר מדאי כנראה מפירש"י לעיל אלא משום דכולה משכחת לה בלא אפשר למיחף בלילה כגון שחלו ב' י"ט של ר"ה לפני שבת או לאחר שבת וכיון דהיכא דלא אפשר שריא אמרי' שכן לרב יימר לבר מאשה חופפת בא' בשבת וטובלת בה' בשבת דהתם לא משכחת לה דלא אפשר למיחף בלילה דאפי' בחלו ב' י"ט של ר"ה אחר השבת צריכה למיחף בלילה דהא בכולה אי לאו דזימנין משכחת לה דלא אפשר לא הוי שרינן לה אלא משום דזימנין משכחת לה דלא אפשר מש"ה שרינן לה אפילו אפשר למיחף בלילה אבל שתהא חופפת ביום א' ותטבול בה' לא אשכחן לא אפשר למיחף בלילה מיהו הרא"ש ס"ל דלרש"י לא קאי הלכתא דלעיל יע"ש:

מתני' ומטמאה מעל"ע. פירש"י ארישא קאי דקתני אחר ימים בדקה ומצאה טמאה מטמא מעל"ע של ראיה זו וכ"פ הרע"ב וק' דא"כ מפקידה לפקידה למאי נ"מ דהא מפקידה לפקידה ממעטת ע"י מעל"ע והכא לא משכחת לה שיהא ממעטת ע"י מעל"ע דאי בבדקה שביעי שחרית ואח"כ בדקה עצמה בליל שמיני ומצאה טמאה ויהא בדיקת שחרית של ז' יועיל שלא תטמא אותה מקודם בדיקת שחרית תיפוק לי' דבלא"ה היא טמאה שהיא עדיין בתוך ימי נדותה אלא ע"כ צ"ל דהא מילתא דתני במתני' ומטמאה מעל"ע הוא ענין בפ"ע כלומר דהראיה שבתוך י"א ימי זיבה מטמא מעל"ע ומפקידה לפקידה דלא נימא כמו דס"ל לרבא דהראיה שבתוך י"א יום אינה מטמאה למפרע קמ"ל וכדאי' דס"ח ע"ב ומה שפירש"י ארישא קאי לאו דוקא מיירי בגוונא דרישא שלא בדקה עצמה מן בדיקת שביעי עד עכשיו שבדקה עצמה ומצאה טמאה דאל"כ לא משכחת לה שיהא מפקידה לפקידה ממעטת ע"י מעל"ע אלא ר"ל דלא קאי אסיפא שלא פסקה בטהרה בז' דהיא בחזקת טומאה אלא דמיירי שפסקה בטהרה בז' ואח"כ בדקה ומצאה טמאה שהיא מטמאה מעל"ע או אם בדקה גם אח"כ בימי זיבה ומצאה טהורה ואח"כ בדק' ומצאה טמאה מטמאה מעל"ע ועיקר אתיא מתני' לאשמעינן דגם הראיה שבימי זיבה מטמאה למפרע וכ"ה במהרש"א בהדיא:

דף ע ע"א א"י כר"י וכו'. מוכח מסוגי' זו דמאן דס"ל דאין מביאין קדשים לבית הפסול ה"נ אין לזה תקנה בדלא קרב אשמו אע"פ שהוא נמנע כל ימיו מלעשות פסחו ומביאת העזרה ויפטור מחגיגה והקהל וכל המצות הנהוגות בטהורים דוקא ומזה קשיא על התוס' בפסחים דפ"ט שהק' וכי בשביל שמא יהי' נותר יעמוד בספק כרת ועיין:

ע"ב תוס' ד"ה כאן בעושה תשובה וכו' ותימא דבר"ה פ"ק אמר גדולה תשובה וכו' אלמא דביחיד אין תשובה וכו'. עכ"ל. ונראה לתרץ ע"פ מ"ש בס' בינה לעתים הא דאמרינן התם הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בר"ה וכו' להוסיף עליהם א"א וכו' דכ"ז בעושי תשובה מיראה דכיון דע"י תשובה מיראה נעשו זדונות כשגגות ואין חילוק בין מזיד לשוגג אלא המחשבה אבל המעשה שוה בשניהם כך הקב"ה אינו משנה הגזרה אלא המחשבה שהיה אצלו מתחלה לרעה לנו שלא יועילו הגשמים מועטים לגדל הפירות והתבואה וכשהוא מורידן בזמנן על הארץ הצריכה להן הכל לפי הארץ א"כ נתבטל המחשבה זו אבל מעשה הגזירה נשאר קיים שלא יהיו רק גשמים מועטים אבל כשאנו עושים תשובה מאהבה אז אנו משנים המעשה מכל שע"י התשובה נעשו זדונות כזכיות ופנים חדשות באו לכאן כך הקב"ה משנה הגזרה מכל וכל אע"פ שגזר גשמים מועטים ע"י התשובה מאהבה שאנו עושים מוסיף עליהם ומוריד גשמים מרובים ובזה פי' הפסוק ירמיה י"ח רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו ע"כ והדקדוקים בפסוק זה מבואר מאליו למה כתיב מרעתו אשר דברתי עליו ה"ל לכתוב ושב הגוי מרעתו אשר עשה ועוד למה כתיב ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו למה לא כתיב אשר אמרתי לעשות לו כמו דכתיב בסיפא דקרא ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני לבלתי שמוע בקולי ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב אותו ע"כ ותירץ דהכא מיירי בעושים תשובה מיראה ע"י יעוד הרעה אשר הקדוש ב"ה מיעד להביא עליהם וז"פ ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו ור"ל שמחמת היעוד הרע ששמעו שגזרתי עליהם עי"ז חזרו בתשובה והיינו מחמת יראה משום כך לבטל הגזרה מכל וכל א"א מכל מקום ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו כלומר המחשבה לבד אני מבטל כמו בגשמים אבל המעשה נשאר ובזה אמרתי כוונת התנא עשה רצונך כרצונו כדי שיעשה רצונו כרצונך כלומר שיעשה במעשה תשובה שלימה מאהבה כדי שגם הוא יעשה במעשה ממש לטובה כרצוננו אלא דלפז"ק אם כן מאי מקשה הש"ס על ר"י דאמר גדולה תשובה שמקרעת גז"ד מהא דעיני ה' אלהיך בה דלמא ר"י מיירי בעושה תשובה מאהבה והא מיירי ע"כ בעושים תשובה מיראה כנ"ל ונ"ל ע"פ מה דאיתא במסכת יומא דפ"ו ר"ח בר חנינא רמי כתיב שובו בנים שובבים דמעיקרא שובבים אתם וכתיב ארפא משובותיכם ל"ק כאן מאהבה כאן מיראה ע"כ ופירש רש"י דמעיקרא שובבי' כשתעשו תשובה מעלה עליכם כאלו תחלת החטא ע"י נערות ושטות ושובבות וכתיב ארפא משמע מכאן ואילך כבעל מום שנתרפא שמקצת שמו עליו עכ"ל וקרא דמייתי מניה ר"י דגז"ד נקרע מדכתיב ושב ורפא לו וכיון דכתיב רפואה דקאי על סליחת עון כמ"ש התוספות שם מוכח דמיירי בעושים תשובה מיראה דאל"כ ל"ש לשון רפואה מש"ה מקשה הש"ס שפיר לפ"ז כ"ז בעושים תשובה מיראה מחלק הש"ס בין יחיד לציבור דליחיד לא מהני תשובה אחר גז"ד אבל בעושה תשובה מאהבה י"ל דאפילו ליחיד מהני אחר גז"ד והנה צריכין אנו להבין דמה תירץ הש"ס כאן דהאי קרא כי חפץ ה' להמיתם מיירי בלא עשה תשובה קשה הא כתיב התם ולא ישמעו לקול אביהם כי חפץ ה' להמיתם ופירשו המפרשים מדכתיב ולא ישמעו ולא כתיב ולא שמעו מכאן שהקב"ה מנע מהם דרכי התשובה שלא ישמעו ואם כן כיון שהיו חוזרים בתשובה לולי שה' מנע מהם הדרא קו' לדוכתה אלא שהרד"ק כתב שגלוי וידוע לפניו שלא יהיה תשובה שלימה אלא מחמת היראה ולפ"ז ניחא דהא תשובה מיראה ל"מ לקרוע הגז"ד וא"ל דא"כ למה מנע הקב"ה מהם דרכי התשובה כדי שימותו הא אף אם חזרו בתשובה מ"מ היה יכול להמיתם דהא לא היו עושים תשובה אלא מיראה כבר אמרנו דל"מ ביחיד לקרוע גז"ד י"ל מ"מ שלא יטעו העולם ויאמרו שעשו תשובה שלימה ויהרהרו אחר מה"ד לכך מנע הקב"ה מהם דרכי התשובה וכה"ג כ' הרד"ק בע"א ע"ש אבל קרא דיחזקאל ע"כ מיירי בעושים תשובה מאהבה דזה תוארו שובו והשיבו מכל פשעיכם ולא יהיה לכם למכשול עון השליכו מעליכם את כל פשעיכם אשר פשעתם בם ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה ולמה תמותו בית ישראל כי לא אחפוץ במות המת נאם ה' אלהים והשיבו וחיו ע"כ זה מבואר דמיירי בעושים תשובה שלימה גם מדכתיב ולא יהיה לכם למכשול עון ר"ל שיהיה תשובה מאהבה כדי שלא יהיה נעשה להם מן העון מכשול שהוא שוגג כמאמר רז"ל דתשובה מיראה נעשה זדונות כשגגות מדכתיב כי כשלתם בעונותיכם לז"א ולא יהיה לכם למכשול עון כלומר שלא יהיה מן העון כושל שהוא שוגג אלא עשו תשובה מאהבה ולזה דייק השליכו מעליכם כל פשעיכם כל דייקא שלא יהיה נשאר ממנו רושם כלל וכלל והא דמשני בש"ס כאן בעושה תשובה וכו' מיירי בתשובה מאהבה וכנ"ל והא דאמר כאן באין עושין תשובה ר"ל נמי שאין עושין מאהבה אלא מיראה:

דף ע"א תוס' ד"ה מק"מ וכו' ולא לענין שיהא הדם וכו' טמא טומאת מגע וכו'. עכ"ל. ר"ל הואיל שנגע במקור וה"ה דה"מ לסתור זה דהא בלוע הוא וכמ"ש התוס' לעיל דט"ז ע"א ד"ה במק"מ טמא וכו' אלא דבלא"ה סתרו שפיר ומ"ש עוד ליטמא אפילו בפחות מרביעית וכו' עיין בתוס' מס' חולין דף פ"ז ע"ב ד"ה כל משקה המת כו' ועיין בתוי"ט שהק' על מ"ש דפחות מרביעית דם טמא משום דנוגע במת הא תנן במשנה ה' פ"ב דאהלות רביעית דם שחסר טהור והעתיקה הרמב"ם בסוף פ"ג מהט"מ וכ' שאם חסר כ"ש טהור עכ"ל ולפמ"ש התו' שם לק"מ דאיכא לאוקמי כגון שהוציאה בשפופרת דלא נגע במת:

שם פירש"י בחייו ובמותו שהתחילה וכו'. דברי רש"י מגומגמים וצריך לפרש דה"ק שהוא ספק שמא התחילה הרביעית לצאת בחיים וספק שמא כולו מחיים וספק שמא כולו לא"מ:

ע"ב תוס' ד"ה מעתה וכו' כדאמר בפ' ר"ע. והק' מהרש"א הא אמרינן בפ' ב"כ דבועל נדה מטמא אדם וכ"ח דהיינו היסטו של טהור את הטמא וצ"ע עכ"ל לא ידעתי מה קשיא ליה הא שם אינו מבואר בהדיא דמטמא כ"ח בהיסט אלא רש"י פי' שם כן אבל התוס' ע"כ דלא ס"ל הכי דהא פי' שם דל"ג דמש"ה נקט כ"ח לפי שמצינו בנושא נבלה דמטמא בגדים אבל לא אדם וכ"ח ועיין מוהרמ"ל שם ואי ס"ד דס"ל דכ"ח דתני שם היינו בטומאת היסט כפירש"י בלא"ה לק"מ דהא איצטריך לאשמעינן דמטמא כ"ח בהיסט שזו טומאה מחודשת שלא מצינו בכ"מ שום חבר לו א"ו דס"ל דכ"ח דתני התם היינו טומאת מגע דוקא כדי שלא תסתור להא דתניא בתוספתא ואפי' במגע לכלי חרס אין כל הטומאות מטמאות אותן אע"פ שמטמא שאר כלים וכמ"ש התוס' ועיין ברמב"ם פ"ו מהלכות טומאת מו"מ ד"ב ועיין במל"מ פ"ג מהלכות אלו ובפ"ג מהלכות אה"ט ובפ"א מהלכות אלו ועיין בפ"ה דמס' זבים מ"א בתוי"ט שם הטעם דל"ד כ"ח לשאר כלים לפי שאין להם טהרה במקוה מש"ה ממעטינן ליה אף היכא דמרבי קרא לטומאת בגדים:

תוס' ד"ה הרואה כו' ותלתא יומי ל"ר דבחדא סגי' כשראתה בשני עד הלילה וכו'. צ"ל דהא סגי כשראתה בשני עד הלילה כנ"ל ועיין מהרש"א שהגיה בע"א:

שם ועוד נראה לי וכו' אבל זבה וכו' מכל מקום יום שפוסקת בו שאינו טהור וכו'. ויש לדקדק לפ"ז לפי' ר"י דסבירא ליה לר"י דסוף היום נמי עולה בש"י ואמאי הא לא הוי נקי ואפשר דתי' זה לא קאי לפי' ר"י ועיין בתוספות פסחים שם:

סליק פרק עשירי וסליקא חדוד הלכות מסכת נדה