חידוד הלכות על נדה קו

השני מסיים ביום א' טהור ונמצא היקף השלישי מתחיל בז' ימים טהורים ובחמשה ימים טמאים שאח"כ ג' מהם שייך לנדה וב' לזיבה וא"כ הוא סותר ספירה הראשונה ואינה יכולה לשמש בכל ההיקף הזה וההיקף הג' מסיים בד' ימים טמאים וההיקף הד' מתחיל ביום א' טמא ואח"כ חמשה ימים טהורים נמצא כבר עברו ששה לנדתה ואח"כ חמשה ימים טמאים היום הראשון מן ה' הטמאים שייך לנדתה והשאר לזיבתה וג"כ אינה יכולה לשמש בהיקף הזה והוא מסיים בב' ימים טמאים והיקף החמישי מתחיל בג' ימים טמאים וגם בהיקף הזה א"י לשמש והוא מסיים בחמשה ימים טהורים והיקף הששי מתחיל בחמשה ימים טמאים כמו בפעם הראשון ובהיקף הזה תוכל לשמש משום דחמשה טמאים בימי נדתה הם ואינן סותרות ומצטרפין הנקיים הראשונים לשנים ולעולם בכל חמשה היקפים תוכל לשמש היקף הראשון והשני תו כ' היתה רואה ששה ימים טמאים וששה ימים טהורים משמשת בחמשה ימים הסמוכים לנדתה ושוב אינה משמשת לעולם גם כאן קשה אם נעשה כל ימים היקפים מח' ימים נמצא ההיקף הראשון מסיים בששה טמאים והיקף השני מתחיל בששה טהורים ומסיים בששה טהורים והיקף השלישי מתחיל בששה טמאים והמה בימי נדתה ואינן סותרים לששה ראשונים שבסוף היקף ב' ובששה טהורים שאח"כ יום הראשון יהיה להשלמת ימי נדתה וגם לתשלום ז"נ עם ששה טהורים שבסוף היקף ב' ותשמש בה' ימים טהורים וכן כל ימיה אימתי שתתחיל ההיקף בששה ימים תשמש ולמה כ' שוב אינה משמשת לעולם ולזה העירני בני ר' משה. ולכאורה אפשר לומר דכוונת הרמב"ם במ"ש גבי ד' ימים טמאים משמשת יום א' אחר נדתה היינו בכל פעם שאירע שיום א' טהור חל לאחר ספירת ז' ימי נדתה משמשת בו וזולת זה אסורה לעולם ולפיכך תוכל לשמש בהיקף הראשון ובהיקף י"ח וכה"ג גבי חמשה ימים טמאים שכ' משמשת בג' הסמוכים לנדתה היינו כל אימת שחל ג' ימי טהרה לאחר ימי נדתה ומש"ה תוכל לשמש בכל חמשה היקפים בהיקף הראשון ובב' וכה"ג בששה ימים טמאים משמשת ג"כ כל אימת שחל חמשה ימים טהורים אחר השלמת ימי נדתה ומשמשת ושוב אינה משמשת לעולם לא בא אלא למעט אם אינו חל בכה"ג. אך עדיין הא דב' ימים טמאים עדיין במ"ע ולא נתיישב בזה ותמי' על אחד ממפרשיו שלא העיר בזה והרמב"ן והר"ן לא השיגו אלא בהא דשבעה ימים טמאים שמשמשת רביעי דלשיטת הרמב"ם לא הוי לעולם מתוך כ"ח אבל בשאר דינים לא תפסו תו יש לדקדק בלשון הרמב"ם ז"ל שגבי חמשה ימים כתב משמשת ג' הסמוכים לנדתה ולא כ' בתחלה וגבי ששה ימים כ' משמשת בחמשה ימים הסמוכים לנדתה בתחלה וצ"ע. תו קשיא לי לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל באשה שאין לה וסת היא מונה מראיה ראשונה שלה ימי נדות וימי זיבות כל ימיה בחוזרת חלילה ובאשה שיש לה וסת מעת שקבעה לוסתה א"כ הא דתנן במתניתין דף נ"ב הרואה כתם מקולקלת למנינה ופסקה נמי הרמב"ם בפ"ט מהלכות אלו ולשיטת הרמב"ם לאיזה ענין היא מקולקלת דהא לעולם היא מונה ז' ימים נדה וי"א ימי זיבה ואי דר"ל דמקולקלת למנינה משום הכתם דלא ידעה אי בימי נדתה ראתה הכתם מגופה וסגי' בז' ימים אע"פ שאינן נקיים או בימי זיבתה ראתה ג"פ וצריכה ז"נ הא הך הוא סיפא דמתני' חוששת משום זוב דבראייה מרובה חוששת לזיבה ופסקה הרמב"ם שם בפ' הנז' ולפירש"י ניחא הכל. שוב ראיתי בשו"ת רמ"ע סי' כ"ד שהרגיש בקצת קו' שהקשיתי וכ' ליישב ועיי"ש ואין להאריך בזה וכמ"ש בתשובה הנ"ל שהוא נגד כל הפוסקים:

ועיין בהרמב"ם פ"ח די"ז עד סוף הפרק בדיני טועה שכ' המ"מ שם דס"ל להרמב"ם דחכמים דנו אותה כעוקרת וסתה וקבעה ליום אחר כאן י"ל באשה שראתה ב' ימים טמאים וב' ימים טהורים שלא תחזור לימי נדתה כ"א כ"פ אחר היקף כ' ועדיין צריך תלמוד ועיון:

פרק שביעי שם גמ' מנה"מ ופירש"י דדם נדה מטמא מגעו ומשאו עכ"ל. ולכאורה הוא שפת יתר במה שפי' דקו' המק' היה נמי על משאו דלמא אף על מגע לחודא נמי קשיא ליה ונ"ל דקשיא ליה לרש"י למאי דקיימא לן דמקור מקומו טמא וכתב התוספות לעיל דף ט"ז דהוא הלכה למ"מ וכן כתב הרמב"ם והר"ן בחידושיהם ואם כן מאי קשיא ליה להש"ס הכא הא הלמ"מ הוא דמקור מקומו טמא לכך פירש רש"י דעיקר קושית הש"ס היא על משאו ולפ"ז י"ל דהלמ"מ לא הוי אלא על טומאת מגע וכ"מ מפירש"י לעיל הגם דמפירוש התוס' לקמן דף ע"א ד"ה מק"מ טמא וכו' משמע דהלכתא הוי אפי' לטמא במשא מ"מ י"ל דרש"י לא ס"ל הכי וא"ל דמנ"ל להמק' להקשות דלמא באמת אינה מטמאה ד"נ אלא במגע ומכח הלכתא וי"ל דדייק מדקתני במתני' ד"נ וקשיא ליה מאי איריא ד"נ הא אפי' מראות הטהורים היוצאים מן המקור טמאים טומאת מגע א"ו דבמשא מיירי מתני' ועי"ל דאע"ג דהלכתא הוא דמק"מ טמא אף למשא מ"מ עיקר הלכתא לא נאמר בהדיא שמק"מ טמא במגע אלא כך נאמר שמק"מ יטמא כמו דם נדה עצמו וא"כ צריכין לקרא לד"נ דמטמא במגע ובמשא ומינה ידעינן לכל מה שיוצא מן המקור דמטמא במגע ובמשא ובהכי ניחא הרמב"ם שהביא להך קרא והדוה וגו' בפ"א מהלכות מו"מ דדם נדה מטמא אע"ג דס"ל דמק"מ טמא וא"כ כל מה שיוצא מן המקור טמא ומאי אריא ד"נ ולפמ"ש ניחא דהשתא דאיכא קרא לד"נ דמטמא במגע ובמשא מינה ידעינן ה"ה לשאר היוצא מן המקור דהכי הוי ההלכתא שיהיה כמו ד"נ וכ"כ הרמב"ם להדיא שם דין ט' לענין דם שיצא דרך הדופן שאותו דם הוא אב הטומאה כדם הנדה והלידה שמק"מ טמא ע"כ ס"ל דמק"מ מטמא במגע ובמשא והיינו לפי האמת דאית לן קרא לד"נ עצמו דמדוה כמותה וכנ"ל אלא שעדיין צ"ע שהרמב"ם פסק שם ד"ח שאם ראתה דם ירוק הרי הוא טהור ואינו כמו רוקה וכו' ע"כ ואמאי ומי גרע דם ירוק ממקור שהזיע ב' טיפים מרגליות שפסק שם ד"י דאשה טמאה טומאת ערב דהא הירוק נמי מן המקור אתי' מדעקביא בן מהללאל מטמא ליה מכלל דמן המקור בא ואפי' רבנן לא מטהרי אלא מגזה"כ דמעטי' מדמי' וכ"כ בס' תה"ד דירוק ולבן נמי ממקור אתי' ובכ"מ שם מביא סייעת' להרמב"ם מן הסוגי' בדף י"ט וכחכמים ויש לדחות דהסוגי' אזלא למ"ד דס"ל מקור מקומו טהור:

תוס' ד"ה ותו הא דתנן תימא ההיא קו' גופי' כו'. ועיין ברא"ש ר"פ המפלת ולולי דבריהם אני אומר דה"ק הא כתבו התו' דלרבא דאית ליה ק"ו דלאחרים גורם טומאה ל"צ קרא הכא אלא לד"נ של מצורעת וצ"ל דמ"מ מנ"ל להקשות דלמא באמת ד"נ של מצורעת לא מטמא ומתני' דהכא לא מיירי אלא בנשים דעלמא וצ"ל דהמק' דהכא סמך אמתני' דלעיל דף ל"ד דקתני דדם טהרה של מצורעת פליגי ב"ש וב"ה אם מטמאה לח ויבש מכלל דם נדה של מצורעת לכ"ע מטמאה ואהא מק' מנ"ל דליכא ק"ו אך ק' מאי מקשה יבש מעיקרא מנ"ל דלמא משום ק"ו דרבא וכ"ת א"כ במצורעת מנ"ל י"ל דלמא באמת במצורעת לא מטמאה יבש מעיקרא לז"א ותו הא דתנן המפלת וכו' מנ"ל ר"ל דהוי קשיא ליה מנ"ל דאשה טמאה כשרואה דם יבש מעיקרא וא"כ ליכא ק"ו ולאחרים גורם טומאה כו' דדלמא היא עצמה נמי טהורה ומיהו יש לדקדק במה שכתבו דלרבא לא פריך שעיר המשתלח יוכיח ל"צ קרא דמק"ו נפקא ליה הא אפי' אי ד"נ מטמאה מק"ו מ"מ ממעטינן ליה ממשכב ומושב דלא מטמא מקרא דאשר היא יושבת עליו וכו' כדמסקינן א"כ ק"ו פריכא שהרי ד"נ גורם שתטמא האשה במו"מ וד"נ עצמה אינה מטמאה וה"ה לענין מגע ומשא נמי נימא כן וכה"ג בלא"ה צריכין אנו לומר לתירוצם שכתבו ומיהו לדם נדה של מצורעת איצטריך וכו' דהדם אינו גורם טומאה וכו' הא לפמ"ש התוס' לקמן דמצורע אינה עושה מו"מ אלא לטמא אוכלין ומשקין וא"כ אף במצורעת ד"נ גורם טומאה לטמא מו"מ בטומאה חמורה אע"כ צ"ל דלענין מו"מ ליכא ק"ו דלאחרים גורם טומאה לעצמו לכ"ש דסוף סוף ד"נ עצמו אינו עושה מו"מ דממועט מקרא כנ"ל א"כ מהאי טעמא ק"ו מעיקרא נמי פריכא לענין מגע ומשא וע"ל תוס' ד"ה שעיר המשתלח:

דף נ"ה רש"י ד"ה לעבדן וכו' ושיעור עבודה מפורש בברכות ובפסחים כדי מיל. עכ"ל. וצ"ע דבפסחים דף מ"ו ובחולין מפורש להדיא שהוא כדי ד' מילין וכ"פ הרמב"ם בפ"א מהלכות אבות הטומאה דין ט' ובמס' ברכות אין זכר מזה ואולי ט"ס הוא וצ"ל בחולין ובפסחים והוא במס' חולין דף קכ"ב:

שם גמ' אבל במשא לא מ"ד אשרץ וכו'. כ' המהרש"א הא דלא קאמר מ"ד אש"ז משום דאיכא ש"ז דמטמא במשא דהיינו ש"ז דזב עכ"ל. מיהו לקמן גבי רוק דקאמר נמי מ"ד אשרץ המ"ל מ"ד אש"ז ושם לא שייך תי' הנ"ל דאיכא ש"ז דמטמא אף במשא והיינו דזב דהא כיון דש"ז דזב לא נפקא לי' אלא מק"ו דטהור בטהור והיינו רוק והשתא רוק גופא לא ידעינן דמטמא במשא וא"כ ש"ז ה"ה דזב מיהו לזה י"ל כיון דלעיל ניחא ליה למנקט מ"ד אשרץ וכמ"ש מהרש"א מש"ה נקט ליה נמי לקמן:

שם אמר ר"ב בר אביי למגע ל"צ קרא וכו'. קשיא לר"א ב"ש דס"ל נוגע בכעדשה כדאי' לעיל דף מ"ג ע"ב וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מהלכות אבה"ט ואלו בזיבה קיי"ל דמטמא אפילו בכ"ש וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מהלכות מו"מ א"כ לא משני מידי דלמא איצטריך קרא למגע דמטמא בכ"ש דאלו בקרי לא מטמא אלא בכעדשה ונ"ל דברייתא ס"ל דון מינה ואוקי באתרא ואף בקרי מטמא בכ"ש:

תוס' ד"ה שעיר המשתלח יוכיח וא"ת ולימא דם הנדה יוכיח וכו'. עכ"ל. מיהו למ"ש הר"ן בחדושיו דמש"ה מעטי' קרא לד"נ ממשכב ומושב משום דלאו בר מו"מ הוא יע"ש לק"מ דשאני לענין מו"מ דמש"ה לא מטמא משום דלאו בר מו"מ הוא:

ע"ב גמ' ואימא במשא כו'. י"ל דמאי מק' הא איכא ק"ו דלאחרים גורם טומאה שיטמא במגע אדם ובגדים ועצמו לכ"ש וליכא למימר שה"מ יוכיח דמה לשה"מ שאינו מטמא במשא והתו' לא כתבו אלא דשה"מ דמי כאלו מטמא במגע אבל לא במשא ודוק:

דף נ"ו גמ' זב דכתיב רר בשרו וכו'. ק"ל דזה הוא אליבא תנא דבר"י דף מ"ג ע"ב אבל לחכמים נפקא להו מאו החתים את בשרו ואנן כחכמים קי"ל דס"ל דזוב מטמא בכ"ש וכסתם מתני' דר"פ יוצא דופן:

ע"ב אבעי' להו עד שעת הכבוס למאי נ"מ וכו'. וה"ה דנ"מ אם יכולה לתלות אחר הכבוס בכתם שהי' לפני הכבוס וכמ"ש הרשב"א בתה"א ובש"ע סי' ק"ץ דלמסקנא דאמרינן אין חזקתו מתכבס א"כ יכולה לתלות בכתם שלפני הכבוס:

שם גמ' בידוע וכו'. עיין ר"פ התינוקת בתוס' ד"ה על גבי כלים וכו':

תוס' ד"ה קוברין שם הנפלים. ועיין בחדושי הר"ן כוונתם:

דף נ"ז תוס' ד"ה אילן המיסך וכו' א"נ הענפים המובדלים וכו'. כדאמר באהלות ואע"ג דקיי"ל דלא אמרינן חבוט רמי אלא באהל טפח שאני אילן הואיל וכל הענפים יוצאין מאילן כחדא חשבינן לענין חבוט רמי וכ"כ הר"ן והרמב"ן בחדושיהם יע"ש:

פרק שמיני ע"ב גמ' תרתי שמעת מני'. כ' בחדושי הר"ן וז"ל כיון דדרשינן מבשרה עד שתרגיש ממילא משמע ולא בשפיר ולא בחתיכה שאין בכיוצא בזה הרגשת דם אלא הרגשת שפיר וחתיכה עכ"ל מיהו מסוגי' דלעיל דף כ"א ע"ב לא משמע כן אלא דמגזירת הכתוב ממעטינן ליה בלא טעמא דהרגשה ומוכח דס"ל להש"ס דזה מקרי הרגשה נמי אע"ג שהיא הרגשת ד"א מ"מ כיון דדם נדה בתוכה כולה חדא הרגשה היא וכ"מ מהפוסקי' בסי' קפ"ח שכתבו דכיון דרואה בשפופרת ובחתיכה דטהורה ואי ס"ד דמטעם הרגשה ממעטי' קרא א"כ לדידן הי' להיות טמאה מדרבנן דהא אפי' ודאי לא הרגישה נמי טמאה וכמ"ש התוס' לקמן דף נ"ח ד"ה מודה שמואל וכו' א"ו דמגזה"כ ממעטינן לא מטעם הרגשה אלא שאין דרך ראיה בכך וא"כ בזה נסתר מ"ש בתשובת בית יעקב והסכים עמו הגאון אמ"ו בס' שו"ת שב"י ברואה טיפי דם מתוך זיבת ליחה לבנה דלא מקרי הרגשה דתלינן הרגשה בליחה לבנה שהוא הרוב ולפמ"ש ליתא דמ"מ הרגשה מקרי:

דף נ"ח תוס' ד"ה ומי מחזקינן טומאה ממקום למקום וכו' אבל לענין ממקום למקום שאין רגילות וכו' דבריהם תמוהים דאי דמשתיתא מיקרי ממקום למקום אפי' אינו רגיל חיישינן לה א"כ כ"ש דחיישינן ממקום למקום להחמיר היכא דרגיל וכיון דחיישינן להחמיר ברגיל קצת א"כ היה לנו לתלות נמי להקל בכתמים דרבנן והדרה קו' לדוכתה אמאי על כתפה אינה תולה וצ"ל דהך דמשתיתא או האי דמתעטף בטלית לא דמי להא דממקום למקום דבשמעתין אלא הא דמי' להא דמשנינן שאני ראש גודלה דעבד דמתרמי אלא התוס' קרי ליה השת' ממקום למקום וכ"מ קצת במוהרמ"ל:

תוס' ד"ה כשורה מהו וכו' אור"י דהיינו טיפין וכו' וטיפין טיפין היינו מעורבבים. עכ"ל. וצ"ל לשיטתם דמבעי להו אי מצטרפין או לאו דליכא לפרש דמבעיא ליה אי חיישינן שהוא מגופה או לאו דמה"ת לא ניחוש לה כיון דאינה משונה דכך דרכה לנפול מהמקור טיפין טיפין א"ו דמבעי' ליה אי מצטרפין על גופה או לאו ואע"ג דהא מבעיא ליה כשורה מהו לא מבעיא ליה אי ניחוש לה כיון שהוא משונה מ"מ בהאי דטיפין הכי מבעיא אי מצטרפין וא"כ מוכח דס"ל להתוספות דאף על גופה בעי עכ"פ שיעור ודברי הש"ך בסי' ק"ץ ס"ק יו"ד תמוהים וע"ש ועיין בהרא"ש בשמעתין:

תוס' ד"ה ולענין דינא תנן וא"ת מדינא נמי וכו'. ועוי"ל דהתם קאמר שאם ירצה להוציא עכ"ל ודבריהם צ"ע הא בהדיא מוכח התם דאפילו להחזיק מה שבידו צריך ראיה כדאמרינן התם בדלא יהיב טבח דמי נמי צריך ראיה וכ"כ התוספות שם וכל הפוסקים כ"כ ועיין בתוספות מס' חולין דף נ"א ע"א מ"ש לתירוץ קושייתם דהכא אבל דברי התוספות כאן אינם סובלים להלום דבריהם דהתם:

ע"ב בגמ' לדברי אין קץ וכו'. מה ששינה ולא אמר כמ"ש לדברי חברי אין סוף י"ל עפ"י מה דאמרינן ר"פ כה"י אין ב"ד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף ואם כן אמר לדברי אין קץ להגלות לפי שאין לך אשה שטהורה וכו':

שם ולדברי חברי אין סוף שאין לך כל סדין וסדין שאין בו כמה טיפות דם וכו'. ר"ל דם נדה ממש ולפי דבריהם לעולם תתלה במאכולת ומה שאמר אין לך וכו' ל"ד אלא שרגיל להיות באשה שרואה דם להיות בסדין טיפין טיפין וא"כ איך נתלה בפשפש לעולם:

מסוגיא דריש פרקין מוכח דכל דם בחזקת שבא בהרגשה וכמ"ש הרמב"ם בפ"ט מהלכות א"ב דהא מוקמינן לכולה משניות דפריך לעולם דארגשה ואימור הרגשת מי רגלים הוא או הרגשת שמש וכו' ואפילו הכי כי הוי מציאת הדם אותיום חייבים עליו קרבן אע"ג דאיכא לספוקי בהרגשת שמש ואם כן הוי שלא בהרגשה ולא טמא מה"ת א"ו כיון דא"ל דהרגשת דם הוא תלינן בה משום דחזקת דם שבא בהרגשה רק בכתם הוא דרבנן כיון דלא ארגשה ואי דניחוש שמא ארגשה ולאו אדעתה ז"א אלא חששא דרבנן בעלמא אבל היכא שמצאה לדם בפנים ע"י עד דא"ל דטעה וסברה דהרגשת עד הוא אמרינן דטמאה מדאורייתא דחזקה שבא בהרגשה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שם בפ' הנ"ל:

פרק תשיעי דף נ"ט ע"ב מתני' האשה שהיא עושה צרכיה וראתה דם וכו'. והא דנקט הכא וראתה דם ובסיפא באיש ואשה שעשו צרכיהן וכו' נקט נמצא דם על המים ולא תני הכי ברישא י"ל דברישא אף ע"ג שלא נמצא דם רק על המים מ"מ בידוע שמן האשה הוא לכך נקט וראתה דם אבל בסיפא א"א למיתני וראתה דם דמנ"ל דדלמא מאיש הוא ולכך הוצרך למיתני ונמצא דם על המים:

תוס' ד"ה האשה כו' ועוי"ל דעומדת וכו' והמקשה היה סבור דמתני' מיירי בכל ענין כו' ולהכי פריך מ"ש עומדת דטמאה משום חדא ריעותא וכו' עכ"ל. וצ"ל נמי לפירוש זה דהמקשה היה סבור נמי דמתני' מיירי בכל גוונא בין ביושבת תוך הספל ובין שיושבת על שפת הספל ונמצא רק תוך הספל דאל"כ מאי מקשה מ"ש עומדת וכו' דדלמא שאני עומדת דאיכא תרתי לריעותא חדא דעומדת ועוד דאיכא למיחש דדלמא בתר דתמו מיא אתי דם ואז הוא שותת וכמ"ש בתוס' לקמן משא"כ ביושבת דליכא אלא חדא לריעותא א"ו דס"ד דמקשה דמתני' מיירי בכל גוונא וכנ"ל:

בא"ד ועוי"ל דמקשה סבר דמתני' מיירי בשותת וכו'. ולפ"ז צ"ל דס"ל להמקשה דטפי יש להקל בעומדת ומזנקת מיושבת ושותתת וכמ"ש המהרש"א ז"ל ולפי המסקנא דמשני דמתני' מיירי במזנקת