חידוד הלכות על נדה קד

ובמס' כתובות דף ע"ג דלשמואל בקדשה קטנה וגדלה תחתיו ובעל משגדלה אפ"ה א"צ גט אלא מדרבנן משום דכל הבועל ע"ד קדושין הראשונים הוא בועל ואפי' לעולא שם בדף ע"ד דס"ל בקידש ע"ת ובעל ובמלוה וכו' דהיכא דבעל כ"ע מודים מ"מ בקידש קטנה ובעל מודי דלשמואל א"צ גט אלא מדרבנן וכמ"ש התוס' שם ד"ה דברי הכל וכו' וא"כ כיון דהך מימרא דר"נ בפ' מ"ש הוא משמיה דשמואל וא"כ אף אי ר"נ א"ש מיירי אפי' בבעל שפיר אמר לאפוקי מדר"י דאע"ג דר"י מודה בבעל היינו למאן דאית ליה בבעל צריכה גט מדאורייתא אבל לשמואל אין חילוק בין בעל או לא בעל לעולם ליכא אלא קדושין דרבנן וא"ל אכתי מאי מייתי ר"ח ראיה מהא דר"נ לית ליה חזקה דרבא דאף דר"נ לית ליה חזקה דרבא אפי' בבעל משום דס"ל דאפי' בעל אינו קדושין אלא מד"ס אבל לדידן דקיי"ל כרב דבבעל הוה קדושי דאורייתא חיישינן שמא נשרו י"ל דעיקר ראיית ר"ח מהא דפסקינן התם הלכתא כר"נ בכולה וכיון דר"נ מיירי אפי' בבעל א"כ הא דפסקינן הלכתא נמי מיירי בבעל אע"ג דאנן קיי"ל כרב דבבעל קדושי דאורייתא הם וע"כ דלית לן חזקה דרבא:

ועיין בתשובת מוהר"מ לובלין סי' קל"ט שהאריך בדין זה ולא ראה ס' חדושי הרמב"ן והר"ן לכן כ' להשיג שם על המ"מ יע"ש ועיין בלח"מ שם שגם הוא לא ראה ספרי' הנ"ל:

הא דקיי"ל דחיישינן שמא נשרו יש לדקדק לשיטת התוס' ישנים בקדושין דף ע"ט דס"ל הא דאמרינן אין בין נערות לבוגרות אלא ו"ח היינו לא פחות ולא יותר א"כ מאי מספקא לן נחזי אנן מתי תביא סימני בוגרת ומנייהו ידעינן דו"ח מקודם היתה נערה בשלמא לפירש"י דהתם דס"ל הא דאמרינן אין בין נערות לבוגרות אלא ו"ח דטפי מן ו"ח לא הוי אבל פחות מן ו"ח אפשר לאשכוחי ניחא אבל לדעת התוס' קשה ובתשובת מוהרמ"ל סי' קל"ט השיג על הרי"ו הביאו ב"י בא"ע שכ' בשם התוס' דלא טפי מו"ח ולא פחות מו"ח איכא בין נערות לבוגרות וכתב שאין בתוס' שום זכר מזה שחולקים על רש"י ונעלם ממנו דברי התוס' הנ"ל ונלע"ד אע"ג דבמתני' דף מ"ז יהיב סימני' לבוגרת לפי' רש"י ולפי' התוס' סימני בוגרת נאמרו בברייתא לא דעלייהו סמכינן אלא דאם הביאה סימנים הללו אז בודאי בוגרת היא אבל אפשר שתהיה בוגרת אע"פ שלא הביאה סימנים הללו דומיא דבוחל שהוא סימן העליון לנערות אע"פ שא"א שתביא העליון בלא סימן התחתון מ"מ אפשר לתחתון שיבוא בלי סימן העליון ואתחתון סמכינן ונעשה גדולה אע"פ שלא הביאה העליון כדאי' בסוגי' שם וה"נ בסימני בוגרת שהוא צמל השנוי במתני' נמי כה"ג הוא דהיכא דחזינן דהביאה לסימני בוגרת אז ודאי בוגרת היא וה"ה דהיכא שהביאה סימני נערות אז לאחר ו"ח ודאי בוגרת היא אע"ג דלא חזינן לסימני בוגרת ומש"ה חיישינן שמא נשרו ואין סימני בוגרת ראיה וכה"ג כתבתי לעיל דף ה' ע"א:

שם פירש"י ד"ה שעורן בכונס משקה וכו'. ניקב כשורש קטן טהור הוא להכשיר זרעי' וכו' פי' דהזרעים הנזרעים בתוכן אינן מקבלין הכשר בעודן בו משום דכשניקב כשורש קטן הוי כמו עציץ נקוב דדינו כמחובר לקרקע שאין מקבלין הכשר אלא בתלוש וכפירש"י במס' שבת דף צ"ה ע"ב:

רש"י ד"ה רי"א וז"ל לא כן בודקין אותו דהא קולא הוא וכו'. עכ"ל. אע"ג דלענין קידוש מי חטאת חומרא הוא דאין מקדשין בתוכו מי חטאת מ"מ קולא הוא לענין אם היה הכלי מיוחד למשקין דטהור הוא במוציא משקה וכמ"ש התוס' במס' שבת שם ד"ה טהור מלהכשיר בו זרעים וגם לענין מי חטאת איכא לאשכוחי קולא דאם נתקדשה בכלי שנקבה בכונס משקה אין לה דין מי חטאת לטמא לטהור הנוגע או הנושא אותה:

דף נ' ע"ב רש"י ד"ה עוף טמא מי מטמא בבית הבליעה וכו' ותרנגולת שביבנה מטמא בבית הבליעה מדקא מייתי לה ריב"נ. עכ"ל עיין בחדושי הר"ן שכ' בפשיטות דמוכח דהתרנגולת שביבנה. מטמא בבית הבליעה דאל"כ איך קאמר ריב"ן תרנגולת שביבנה תוכיח וכו' ולדידיה מי ניחא דהא איהו לא קאמר אלא מק"ו ללמוד דלא בעי מחשבה וכיון דבתרנגולת דביבנה לא מטמא אבית הבליעה אי הוי עוף טמא א"כ מ"ט דמטמא שלא במחשבה יע"ש:

דף נ"ב תוס' ד"ה קדושי טעות הק' ריב"ן וכי לית ליה מתני' דיבמות ואי אתה יכול לומר בחמותו וכו'. ר"ל דמשכחת לר"י חמותו ממאנ' כגון שאחיו נשא אשה בקטנות' והיה לו בת ממנה ונשא הוא בת אחיו ואח"כ מתה אשתו הרי אשת אחיו אסורה ביבום משום צרת חמותה דחמותה אסורה אפילו לאחר מיתת בתה ומשכחת לה דממאנת לר"י אע"ג דהשתא גדולה היא ודברי מוהרמ"ל תמוהין שמצייר כגון שחמותו היה לה איש אחר וילדה בת ממנו ואח"כ נשאת לאחיו דא"כ אף לר"י לא משכחת לה בכה"ג דהא כבר גדולה היא כשנשאת לאחיו כיון שכבר ילדה גם דברי מהרש"א בריש מס' יבמות תמוהים שכ' דאיכא לאשכוחי חמותו ממאנת כשנשאת מקודם לאחר למאי דמסקינן שם שמא תתעבר ושמא תמות אלמא דאף קטנה מעברה ותמוה מאד דהא מקשינן שם בסוגי' א"כ נמצאת חמותה ממאנת ומשני בנים הרי הוא כסימנים א"נ דעדיפא מסימנים וא"כ ליכא לאשכוחי בכה"ג חמותו ממאנת אלא ע"כ דליכא לאשכוחי חמותו ממאנת אליבא דר"י אלא בגוונא שכתבתי לעיל כגון שנשאת לאחיו בקטנותה והיה לו בת ממנה ואותה הבת נשאת לאחיו השני ואח"כ מתה הבת' והיינו אליבא דר"י דס"ל בפ' הנשרפין דחמותו לאחר מיתת בתה בשריפה או אפילו אליבא דר"ע ולשיטת התוס' בפ' האשה רבה דאף ר"ע אית ליה דנהי דמיעטה הכתוב משריפה מ"מ כרת ולאו אית בה וכמ"ש מהרש"א שם:

שם גמ' קשה בה ר"ח מסורא לא לישתמט תנא וכו'. עיין מוהרמ"ל שהניח לפירש"י בקושיא דא"כ לא משני הש"ס מידי ולפענ"ד לק"מ דה"פ דר"ה ור"מ לא פליגי אהדדי דלכ"ע גומות אע"פ שאין שערות אלא דצריכין לב' גומות מטעם דמסתמא אין גומא בלא שערה וכיון דחזינן ב' גומות מסתמא היה שם ב' שערות ונשרו ור"ה אמר דב' שערות בעי גומא היינו חד גומא לב' שערות וכמ"ש המ"מ דס"ל להרמב"ם כן דר"ה ור"מ לא פליגי אהדדי אלא דהמקשה ס"ל דגומות עצמן הוי סימן מש"ה מק' לא אישתמט תנא וכו' דגומות הוי סימן דהא אפילו כי אייתי שערות צריך לגומות וא"כ שערות ל"ל ומשני שפיר דודאי גומות הוי סימן משום דליכא גומות בלא שערות אלא דצריך לב' גומות דאל"כ מנא ידעינן דב' שערות הוי בחד גומא דלמא לא הוי אלא חד שערה מש"ה תני שערות דאפילו בחד גומא סגי:

ע"ב תוס' ד"ה הלכה כדברי כולן להחמיר וכו' הילכך אינה חולצת עד שתביא שער גדול שבכולן וכו'. עכ"ל ומיהו בפי' סדר חליצה כ' דאינה חולצת עד שתביא שער גדול כרוחב אצבע שקורין אמה ע"כ והיינו משום דקי"ל דבעינן נמי גומות בעיקרן ואנן לא בקיאינן בהא מש"ה בעינן כשיעור הנ"ל ואז אין צריכין לבדוק אחר הגומות וכ"כ בבי"ש בשם הט"ז סי' קנ"ה:

בא"ד דס"ל הא דאמרינן א' בגבה וא' בכריסה. היינו גבה וכריסה ממש ודלא כשיטות המפרשים דהכל הוא במקום ערוה וכ"כ בס' בי"ש סי' הנז':

בבי"ש סי' הנ"ל הוכיח דספק חסרון הידיעה אפילו מה שהוא חסרון הכרה לכל העולם לא מקרי ספק כלל דלא כט"ז בסי' פ"א ובסימן צ"ח בי"ד שכ' דהיכא שהוא חסרון הכרה לכל העולם מקרי ספק דאל"כ למה כ' התוס' דמשהגיע לכלל שנותיה לא תמאן בזמן הזה אע"ג היכא דלא בעל משום דאנן לא בקיאים לבדוק כל גופה קשה הא היכא דלא בעל לא הוי אלא מדרבנן ואי ס"ד דמקרי ספק היכא שהוא חסרון ידיעה לכל העולם נימא ספק דרבנן להקל א"ו דאע"ג שהוא חסרון ידיעה לכל העולם לא מקרי ספק עכ"ד ויש לדחות דאע"ג דקיי"ל ספק דרבנן להקל מ"מ היכא דאיתחזק אסורא לא אמרינן ספק דרבנן להקל וה"נ כ"ז דלא מיאנה היא בחזקת איסור א"א מדרבנן וע"י ספק מיאון אתה בא להוציא מחזקה זו לא אמרינן בהא סד"ר להקל ויתר דברים מה שיש לדקדק בדברי התוס' שדבריהם מגומגמים דלאיזה צורך הביאו הא דפ' מי שמת עיין בדברי מל"מ בפ"ב מהלכות אישות שהאריך בזה:

שם גמ' הלכה כדברי כולן להחמיר. בס' מל"מ שם הק' דמאי נ"מ בסימן האמצעי דכיון דלענין מיאון סגי בסימן זוטא שבכולן דאינה ממאנת ולענין חליצה אינה חולצת עד דאייתי סימן הגדול שבכולם א"כ למאי אהני סימן האמצעי ולענ"ד נראה דנ"מ טובא אם בא אחד וקדשה כדאייתי סימן הקטן וא"כ מחמרינן דשמא בסימן הקטן כבר גדולה היא וקדושי' קדושין אע"פ שנתקדשה שלא לדעת אביה ואח"כ בא אחד וקדשה כשהי' בה סימן האמצעי ומספקא מצרכינן נמי גט משני דלמא בסימן הקטן קטנה היא ועכשיו נעשה גדולה ע"י סימן האמצעי אבל אם לא היינו מסופקים בסימן האמצעי אלא בסימן הקטן בשיעור הגדול שבכולן לא היתה צריכה גט משני וממ"נ אם גדולה היא בסימן הקטן א"כ קדושי קמאי קדושין גמורים ואם לא נעשה גדולה אלא ע"י סימן הגדול א"כ מתרווייהו א"צ גט דהא אכתי לא אייתי סימן הגדול לכך אהני סימן האמצעי דמספקינן בי' דאולי השתא נעשה גדולה וצריכה גט משני אך לכאורה י"ל דאכתי קו' מל"מ במקומה עומדת דמה יושיענו סי' האמצעי וכ"ת כנ"ל לענין קדושין ז"א דהא צריכין אנו לדקדק לפי מה שפירש"י דלענין זה מהני סי' קטן שאינה יכולה למאן הא בלא"ה אינה יכולה למאן אפי' לא אייתי שום סימן דהא קיי"ל שמא נשרו משום דחזקה דרבא דכיון שהגיע לכלל שנים וכדאי' לעיל בר"פ וקודם שהגיע לכלל שנים אפי' שיעורא רבא לא מהני דהא קיי"ל תוך הפרק כלפני הפרק צ"ל דהא דקיי"ל דחיישינן שמא נשרו דוקא היכא דבעל שהוא ספק דאורייתא אבל בלא בעל ל"ח שמא נשרו וכמבואר לעיל בהדיא דף מ"ה ע"א וא"כ נ"מ בסימן הקטן אפי' לא בעל דל"ח שמא נשרו אפ"ה לא יכולה למאן כיון שיש בה סימן הקטן ולפ"ז כיון דכל עיקר לא מצריכינן לשום סימן להחמיר אלא היכא דהוא ספק דרבנן אבל היכא דאיכא ספק דאורייתא אפי' בלא שום סימן חיישינן שמא נשרו א"כ אכתי קשיא דמה יושיענו הסימן האמצעי דאי בכה"ג שאם בא אחר וקדשה כשהביאה לסימן האמצעי וכנ"ל הא בלא"ה אפי' בלא שום הבאת סימן נמי חיישינן לקדושי שני דדלמא הסימן הקטן לא סימן גדלות הוא ואם כן קדושי קמא לאו קדושי נינהו ואחר כך הביאה שערות בשעורא רבה ונשרו וחיישינן לקדושי שני אפילו אי לאו הסימן אמצעי אך לפמ"ש לעיל בשם המחבר בי"ש דהא דחיישינן שמא נשרו דוקא דלא חזינן לשום שערות אבל היכא דחזינן דהיה בה הנהו שערות מעיקרא אלא דחיישינן דדלמא הביאה אח"כ עוד שערות אחרות ונשרו להא לא חיישינן אלמא אמרינן מדהנהו לא נשרו אלו אייתי אחרינא נמי לא הוי נשרו ולפ"ז נ"מ שפיר בסימן האמצעי לענין קדושין כגון שקדשוה ב' בזה אחר זה וכנ"ל וכ"ת דהא בלא"ה חיישינן לקדושי ב' דלמא הביאה אחר קדושי קמא שערות אחרינא בשעורא רבה ונשרו ז"א דכיון דחזינן דהנהו שערות קמאי איתנהו בהו אמרינן מדהנהו לא נשרו אילו הוי בה אחרינא נמי לא הוי נשרו אע"כ דלא מייתי אחרינא ומזה סעד לדברי הבי"ש אף שראיותיו מתוס' ליתא וכנ"ל מ"מ מכאן סעד לדבריו:

ודע דמסקינן במסכת יבמות דף י"ב ע"ב דבנים הרי הוא כסימנים או דעדיפא מסימנים ולרב זביד ליכא בנים בלא סימנים יע"ש ומ"מ משמע בתוס' שם דלא הוי סימן אלא בילדה בן קיימא אבל ילדה שאינו ב"ק לא הוי סימן וכ"כ בספר בי"ש סי' קנ"ה בהדיא וצ"ע דא"כ מאי מקשה הש"ס במסכת נדרים דף ל"ה ע"ב אר"י דאמר זאת תורת הזב בין קטן ובין גדול אלא מעתה זאת תורת היולדת בין גדולה ובין קטנה ומי מיעברה וכו' ופי' הר"ן שם דאע"ג דמסקינן במסכת יבמות שמא תתעבר ושמא תמות אלמא דאיכא קטנה דילדה מ"מ הא מסקינן דבנים הרי הוא כסימנים או דעדיפא מסימנין ואי ס"ד דאיכא לפלוגי בין ב"ק לנפלים מאי מקשה דהא שפיר מרבינן מתורת היולדת אפי' קטנה דמייתי קרבן וכגון שהפילה דלענין קרבן אין חילוק בין נפלים לב"ק דלעולם מייתי קרבן וכמבואר בכמה דוכתי מיהו הא ליכא לאקשויי דמה מקשה התם לר"י דלמא ר"י כר"ז ס"ל דאמר אין בנים בלא סימנים ר"ל דרגילות היא שמביאה סימנים ולענין מיאון חיישינן שמא נשרו וא"כ צריך קרא ליולדת קטנה דמביאה קרבן ונאכל דה"א משום ספיקא אינו נאכל דדלמא קטנה היא לכך איצטריך קרא דאפי' קטנה בת קרבן היא ומאי מקשה י"ל דמ"מ הוי קשיא להנהו אמוראי דס"ל בנים הרי הוא כסימנים א"נ דעדיפא מסימנים דעכ"פ תפשוט דכהני שלוחי דרחמנא דאל"כ אמאי מקריב קיני זבים ויולדת דלדידהו ליכא לשנויי כדר"י דא"כ קשיא אלא מעתה זאת תורת היולדת ה"נ וכו' פירש"י ד"ה מ"ד כל כה"ג וכו' ומביאה קרבן ואינו נאכל. עכ"ל והרמב"ן והר"ן בחדושים כתבו דאינה מביאה קרבן כלל דהא קיי"ל כתמים דרבנן ומיהו לפי דבריהם קשה איך ס"ד דמביאה קרבן ונאכל דאע"ג דנימא מדהנך מגופא חזיא כתם נמי מגופה חזיא מ"מ הא שלא בהרגשה מדאורייתא טהורה היא וכתב הר"ן ז"ל דסד"א דהואיל דחזיא ב' ימים בהרגשה ניחוש דלמא הכתם נמי בהרגשה חזיא ולאו אדעתה עכ"ד ולפ"ז י"ל לפירש"י כן הוא למסקנא דספקא דאורייתא הוא דלמא ארגשה ולאו אדעתה דדוקא בזמן מועט לא חיישינן דלמא ארגשה ולאו אדעתה משא"כ בזמן מרובה חיישינן וכמ"ש התוספות ר"פ הרואה ומ"מ היכא דאיכא למיתלי תלינן דלאו מגופה חזיא דמ"מ הא לא שכיחי דארגשה ולאו אדעתה וכמ"ש הב"י סימן ק"ץ אבל היכא דליכא למיתלי דאתי מעלמא חיישינן דלמא מגופה אתיא וארגשה ולאו אדעתה וכה"ג צריכין אנו לומר בפירש"י דף נ"ג ע"ב וכמו שאכתוב לקמן בס"ד:

גמ' ואידך אגב זוהמא וכו'. עיין בתשובת הרמ"א סימן צ"ד מ"ש בזה:

תוס' ד"ה שלש גריסין וכו' ונראה למוהר"ם וכ"מ דאי לא תלינן בדם מאכולת וכו' כיון דיש בו שיעור לחלקו לג' ראיות וכו'. עכ"ל צ"ל לפי שכן רגילות האשה שלא לראות מגופה פחות מגריס וצ"ע:

רש"י ד"ה אחת זו כו' חוששין שמא ראתה אותן בב' בין השמשות או אחת היום ואחת בין השמשות וכו'. עכ"ל. כ"ז ליתא לר"י דלדידיה זבה גדולה לא משכחת ליה אלא ברואה בב' בין השמשות וכדאיתא בכיצד צולין דף פ"א ובמסכת נזיר דף ט"ז ועיין בתוס' סוף מכילתין דף ע"ב ואם כן הכא בדר"י קיימינן וצ"ל שרש"י פירש כן אליבא דרבנן למאי דמפרש רבי לקמן דאף לחכמים בעינן בדיקה ביה"ש ולדידהו אף אם ראתה אחד היום ובביה"ש דלמחר נמי זבה גדולה היא ומה שפירש רש"י לקמן דף נ"ג ע"א כשבדקה עצמה כל ב' ביה"ש היינו נמי לחכמים אבל לר"י סגיא בבדקה עצמה בביה"ש של יום ראשון אע"ג דלא בדקה בביה"ש דיום ב' תו לא משכחת לדידיה זיבה גדולה ועדיין צ"ע ולזה העירני בני מוהר"מ ודברי הרמב"ם פ"ט מהלכות א"ב צריכין עיון שכתב שם דף י"ג וז"ל מצאה כתם אחד שאין בו כדי ג' כתמים אם בדקה עצמה כל ביה"ש של יום ראשון וכו' ואיהו לשיטתיה אזיל דס"ל שם בר"פ הנז' דאפילו במצאה כתם אין האשה טמאה למפרע רק עד שעת הבדיקה ובזה לא חמיר כתמה מראייתה דכי היכי דבראיה אינה טמאה אלא מפקידה לפקידה ה"נ בכתם וכ"כ בפ"ג מהלכות מו"מ דין ז' ומש"ה כתב כאן דסגי בבדקה עצמה ביה"ש דיום ראשון דכיון דבדקה עצמה ביה"ש דראשון לא מחזקינן לה בטומאה למפרע שראתה ביום ראשון אלא מבדיקה ואילך אך לפ"ז א"א להלום הסוגיא דאם כן מאי איכא בין ראיה מרובה לראיה מועטת דאפי' בראיה מרובה כיון דבדקה עצמה ביום הראשון ביה"ש לא מחזקינן לה בטומאה אלא מבדיקה ואילך וליכא אלא ב' ימים ואי דלא בדקה עצמה ביה"ש אפילו בראיה מועטת חוששין והרמב"ם עצמו כתב שם לחלק בין רואה ראיה מרובה לראיה מועטת ואחר העיון נ"ל ליישב דס"ל להרמב"ם ז"ל דהיכא שמצאה כתם כגריס אחד ועוד אנו דנין אותו כאלו עכשיו בשעת מציאת הכתם ראתה אע"ג דלטהרות מטמאינן למפרע מעל"ע או מפקידה לפקידה מ"מ לענין מנין ימי נדתה או ימי זיבתה אין אנו חוששין לשמא ראתה כבר וכה"ג אמרינן בראיה ממש דחיישינן לטהרות מעל"ע ואפ"ה לענין פתחי נדתה וזיבתה אינו מונה אלא משעה שראתה אבל היכא שראתה כשיעור שני כתמים אמרינן דכתם אחד ראתה עכשיו בשעת מציאתה ואחד ראתה כבר כיון דאיכא כתם אחד מותר ולפ"ז שפיר כתב הרמב"ם דאם בדקה ביה"ש של יום ראשון דאינה חוששת משום זוב דלמאי ניחוש לה וכ"ת דשמא ראתה כתם אחד ביום אחד והשני אתמול ביה"ש ז"א דכתם השני דנין אותו כאלו עכשיו ראתה ואין אנו מסופקים לשמא ראתה כבר אלא בכתם המותר משיעור כתם אחד ואלו לא מצאה רק כתם אחד אין אנו מסופקים כלל לשמא ראתה לכתם זה כבר אלא אמרינן לענין ימי ספירתה השתא היא דחזאי וכן מוכח מן הרב הא"מ שם מ"ש על הרמב"ם שם דין ט"ו שכתב לשיטת הרמב"ם דאמר יומו דלענין מנין לא נ"מ מידי ע"ש ולכאורה תמוה דהא נ"מ טובא דאי לאו דתלינן כתמה בראייתה באותו יום אם היה רואה גם למחר היתה ספק זבה דשמא הכתם מאתמול ושתי ראיות בשני ימים שאחריה מצטרפים לכתם ותהיה זבה גדולה וקמ"ל דלא אלא דתלינן כתמה בראייתה א"ו צ"ל דאף אי לא תלינן כתמה בראייתה לא היינו חוששין להכתם שמא מאתמול חזיא ליה ומה דקיי"ל הרואה כתם מקולקלת למנינה הרמב"ם יש לו פירוש אחר וכמ"ש בפירוש המשניות שם ובריש פ"ט דהלכות א"ב ונ"ל שהרמב"ם הוכיח זה מהא דאמרינן ד"ו דרואה כתם אינה מונה אלא