חידוד הלכות על נדה קג

ירש מאחיו החצי השני מיקרי החצי השני ראוי ואין אשת ראובן גובה כתובתה מחצי השני ואם כתובתה הוא נגד כל עזבון יעקב תפסיד החצי מהכתובה ואם כן נ"מ רבתי ומאי מקשה הש"ס גם י"ל דנ"מ אם יש לראובן בנים ואחד מהם הוא בכור דקיי"ל אין בכור נוטל בראוי כבמוחזק וכמש"ל. אך צ"ל דבאמת ה"מ לשנויי הכי אלא דמארי דהך פרוקא דנוחל בנכסי האם הוא ר"ש ולדידיה בלא"ה צריך לאוקמי בנכסי האם כי היכי דלא תיקשי לדידיה דאית ליה עובר יש לו זכיה ואם כן קשה מאי אריא בן יום אחד אפילו עובר נמי לכך משני נוחל בנכסי האם משום דהוא מיית ברישא משא"כ אי הוי מוקמי בנכסי אביו הוי קשיא דמאי אריא בן יום אחד אפילו עובר נמי ולפ"ז יש ליישב קו' תוספות ד"ה ואי בעי מיניה לירות וא"ת דבפ' מ"ש וכו' והשתא מה היה סברת המקשה וכו' ולפ"ד הנ"ל לק"מ. ועיין בתוס' ב"ב שכתבו נמי דה"מ לשנויי דנ"מ בכותב לאחר יע"ש:

ע"ב תוס' ד"ה מ"ט וילדו לו בעינן למ"ד המזכה לעובר לא קנה כו'. לפ"ז צ"ע על הסמ"ע בח"מ סימן רע"ז שכתב אמ"ש שם בש"ע סעיף ה' אבל לא העובר ובן שנולד אחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה וז"ל אבל לא העובר דוילדו בנים כתיב שנולדו בחייו עכ"ד קרא ל"ל דהא אנן קי"ל בסי' ר"י דעובר אין לו זכיה אפילו בירושה דממילא יע"ש וא"כ לא צריך קרא לזה וכמ"ש התוספות כאן וצ"ל שהתוס' כאן גרסו הכא כמו דאי' במסכת ב"ב שם דה"ג התם מר בריה דר"י משמיה דרבא אמר לומר שממעט בחלק בכורה ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא מ"ט וילדו לו אמר רחמנא ע"כ ואהא כתבו דלמ"ד דעובר לית ליה זכיה ל"צ קרא לעובר אבל לבן שנולד אחר מיתת אביו ודאי דצריך קרא אפילו למאן דאית ליה עובר ל"ל זכיה:

דף מ"ה תוס' ד"ה אחר בא עליה וא"ת אמאי דחיקא וכו' וי"ל דניחא ליה לאשכוחי לענין זנות דהויא כל ימים וכו'. עכ"ל. ומיהו ה"מ למימר הנ"מ באם שראתה ג"פ מ"ת לענין שתאסור לבעלה כל ימים דאי דם בתולים הוא לעולם תלינן עד שתחיה המכה וכו' גם מ"ש תוס' בתי' בתרא דלא נ"מ האידנא וכו' דהא תיקון בועל בעילת מצוה וכו' למ"ש הרא"ש והפוסקים דבעילת מצוה מותר לפרוש באבר חי א"כ נ"מ לענין זה:

ע"ב לכשיגדיל בעיל ויתן גט. ע"כ ועיין בחדושי הרמב"ן והר"ן שכתבו דמדאורייתא היא א"א גמורה ויוצאת בגט אלא מדרבנן דהוי כמאמר בגדול אבל אין כן דעת התוספות והרשב"א ועיין בקדושין דף י"ט ע"א בתוספות ובח"ר שם ובמסכת יבמות דף ס"ח בתוס' שם ועיין במ"מ פ"ה מהלכות יבום:

שם סד"א הואיל ואמר מר וכו' היכא דבדקה למ"ד יום ולא ידעה וכו'. והרמב"ם גרס איפכא היכא דבדקה ל' יום וידעה אימא תו לא צריכה בדיקה קמ"ל כ"כ הכ"מ לדעתו וגירסא זו נכונה דאלו לגי' שלפנינו קשה מה"ת לומר כן דאף דלא ידעה מעיקרא דנימא דרוב ימים יודיעו חכמה וכ"כ הב"ח בי"ד סימן רל"ג:

שם וסימנך וזאת לפנים בישראל. פירוש רש"י דחוק מאד ובס' אמרי שפר ראיתי שכתב שתיבת בישראל היא עולה מספר רב ורבי חנינה דהיינו חנינה בה"א וכ"כ בס' בי"ש בשמות הגיטין שכן יש לכתוב חנינה בה"א ונכון הוא:

שם אמר ליה רבא אימא רישא וכו'. יש לדקדק דבשלמא ממשנה יתירה דסיפא שפיר איכא למידק מדתני אחר זמן אפילו אמרו אין אנו יודעים וכו' מכלל דתוך הזמן אם אמרו א"י אין נדרו נדר אבל מרישא ליכא למידק אלא מדתני לפני זמן אפילו אמרו אנו יודעין וכו' מכלל דתוך הזמן מהני אנו יודעים אבל איך אפשר למידק מהך דוקא דנהוי תוך הזמן כלאחר זמן אפילו בא"י ואפשר ליישב דהכי פירושו ברישא לפני הזמן אפילו אמרו אנו יודעים וכ"ש בלא אמרו אנו יודעים דאין נדרן נדר ואם כן רישא מיירי בין אמרו אנו יודעים ובין אמרו אין אנו יודעים ואהא דייקינן דתוך הזמן נמי לא שנא בין אמרו ובין לא אמרו לעולם נדרן נדר:

דף מ"ו ועוד מתיב ר"ז איש כי יפליא מה ת"ל איש לרבות בן י"ג שנים וכו'. הלשון מגומגם דמה קשיא ליה דהא איצטריך למעט קטן ועוד היכא ידעינן מהאי קרא לרבות בן י"ג שנים אע"פ שא"י לשם מי נדר ועוד דאיצטריך איש דבעינן דוקא מופלא סמוך לאיש דאי לאו דכתיב איש ה"א אפילו קטן היודע להפליא ונ"ל דה"פ מדכתיב איש כי יפליא בפ' נשא דמיניה מרבינן מופלא סמוך לאיש ואם כן קשה מה ת"ל איש בפ' מטות דמשמע דבעינן דוקא איש ואהא משני דיש חילוק דבסמוך לאיש בעינן דוקא היודע להפלות ומאיש דכתיב בפ' מטות מיניה מרבינן איש גמור אע"פ שא"י להפליא כנ"ל אך לכאורה מפירוש רש"י לקמן ד"ה כי יפליא ל"מ כן ויש ליישב אך קשה דא"כ מוכח דס"ל להך ברייתא מופלא סמוך לאיש דאורייתא וא"כ מה מקשה לקמן לר"י ור"ל ור"ה:

שם מתיב ר"ה ב"י לרבא לסיוע לר"ה. המהרש"א ל"ג לרבא יע"ש אמנם בחדושי הר"ן גרס לה ופי' דמאן דאית ליה תוך הזמן כלפני הזמן לכולה מלתא אמרו אפי' לענין עונש נדרים יע"ש:

ע"ב אר"י א"ש בעל מפר ממ"נ כו'. לישנא דממ"נ מגומגם ועיין במל"מ סוף המ"א:

תוס' ד"ה ר"י וא"ת והא סבר וכו' ובהביא ב' שערות נמי לא מיירי דא"כ אם הוא עצמו וכו' דר"י אית ליה תוך הזמן כלאחר הזמן. עכ"ל. הוא מיותר דאפילו אי נימא דר"י אית ליה דתוך הזמן כלפני הזמן כ"ש דאינו מועיל השערות שמביא תוך הזמן דהא שומא נינהו ודוחק לומר דס"ל כר"י ב"י ולא כרבנן ועוד דאפילו ר"י ב"י לא אמר אלא בעודן בו וכדמסקינן לעיל ואם כן אכתי התראת ספק הוא שמא יהיו נושרים קודם י"ג שנים ויום אחד ושומא נינהו מיהו הא יש ליישב ע"פ מה שכתבו תוס' בגיטין דף ל"ג בענין התראת ספק יע"ש אך בלא"ה דוחק דאיך שבק ר"י רבנן וסבר כר"י ב"י:

הרמב"ם בפ' י"ב מהלכות שבועות דין ז' כתב וז"ל קטנים שנשבעו והן יודעים טעם שבועה אע"פ שאין חייבים כופין אותן לעמוד בדבריהם כדי לחנכן ולאיים עליהם כדי שלא ינהגו קלות ראש בשבועות וכו' עכ"ל וכתב בכ"מ ע"ז וז"ל קטנים שנשבעו כו' במסכת נדה דף מ"ה ע"ב עכ"ל ודבריו צ"ע דאדרבה מסוגיא דכאן משמע דאפילו מטעם חינוך אין מפרישין אותן וכמ"ש הרשב"א בתשובות הביאו ב"י בא"ח סימן שמ"ג יע"ש ואף למ"ש הרב"י שם לשיטת הרמב"ם לחלק בין אביו לב"ד מ"מ משיגרת לישנא דהרמב"ם כאן בהלכות שבועות שכתב כופין אותן וכו' משמע דאפילו ב"ד כופין אותן ודוקא בסיפא בשבועות שאין יכול לעמוד בו כתב אביו או רבו מכין אותן אבל ברישא כתב סתם כופין אותו:

תוס' ד"ה ר"י וכו' וא"ת הא סבר ר"ל וכו'. עיין תוס' במסכת יבמות דף פ' ע"א ד"ה נעשה סריס וכו' ולפמ"ש שם לא מקשים תוס' כאן וכבר העיר בזה במשנה למלך הלכות סנהדרין:

במוהרמ"ל מקשה אהא דקאמר הש"ס הניחא למ"ד הקדיש הוא וכו' אלא למ"ד אין לוקין מא"ל וכו' מאי אא"ב איכא הכא דהא למאי דס"ד מעיקרא דמיירי באכל קטן כ"ש דקשיא לר"כ דס"ל דאפילו אכלו אחרים דאין לוקין יע"ש ותירוצו דחוק מיהו לפמ"ש מהרש"א דל"ג מתיב ר"ה ב"י לרבא אלא סתמא מתיב ר"ה ב"י והיינו דמותיב למאן דס"ל דמופלא סמוך לאיש לאו דאורייתא או לר"י ור"ל דס"ל דדוקא באכלו אחרים הוא דלוקה אבל לא באכלו הקטן עצמו ומברייתא מוכח דס"ל דאפילו הקטן בעצמו לוקה על אכילתו לפ"ז ניחא דהשתא דקאמר דמיירי באכלו אחרים מקשה דאכתי לר"כ נשאר בתיובתא אלא לפי גי' הר"ן בחדושיו כמש"ל נשאר קו' מוהר"ם ז"ל ויש ליישב ועם פירוש המהרש"א מיושב קו' מל"מ סוף הלכות מאכלות אסורות מה שהקשה ע"פ רש"י מי הזקיקו לפרש וכו' יע"ש:

דף מ"ז ע"ב תוס' ד"ה כולן מעת לעת. עיין במשנה למלך פרק ב' מהלכות אישות שהאריך בדין זה אם בעינן מעת לעת בשעות יע"ש:

תוס' ד"ה כדר"פ. עיין בחדושי הרמב"ם:

דף מ"ח רש"י ד"ה שני תבואות ימכר לך וכו' כגון מכרה באלול מלאה פירות וכו'. עכ"ל דאע"ג דמכרה מלאה פירות א"י לומר הנח לפני כמו שהנחתי לפניך אלא נוטל הפירות ומחזיר לו השדה ריקנית כדאיתא בעירובין דף ל' ומ"ש רש"י עד שיחזור ויקצור קודם אלול הוא ל"ד וצ"ל דאתיא כמ"ד יום א' בשנה חשיב שנה דאלו למ"ד ל' יום בשנה חשיב שנה לא מוכח מידי:

פרק ששי שם בגמ' אי לא תני אע"פ שא"א וכו' אבל היכא דבדקן ולא אשכחן וכו'. ע"כ אע"ג דבמתני' תני בא סימן העליון ולא התחתון וכו' משמע דידעינן דהתחתון לא בא ואפ"ה אמרו חכמים או חולצת וכו' וצ"ל דהייתי מפרש בא העליון ולא התחתון היינו דלא ידעינן אם בא התחתון וה"פ בא העליון דבדקינן לה ולא התחתון דלא בדקינן לה על סימן התחתון אבל היכא דידעינן בודאי שלא בא התחתון ה"א דאף חכמים מודים קמ"ל. ומיהו לפ"ז לא הוי סיפא דמיא לרישא דהא ברישא בבא התחתון עד שלא בא העליון מיירי אפי' בודאי דלא בא העליון דהא תחתון עיקר לד"ה ולפי המסקנא י"ל דמתני' מיירי כפשטיה דידעינן בודאי שאין לה סימן התחתון ואפ"ה אית להו לחכמים דחולצת משום דא"א ומנתר היא דנתר ומעתה אפשר לומר דאף ר"מ אית ליה דסמכינן אסימן עליון לחליצה מן הסתם משום דאף דר"מ דחייש למעוטא מ"מ למעוטא דמעוטא לא חייש וכיון שהביאה סימן העליון מסתמא הביאה התחתון לפי שאינה אלא מעוטא דמעוטא שמקדימין סימן העליון להתחתון אלא הכא מיירי דבדקינן לה ולא נמצא סימן התחתון וכיון דאיכא ריעותא לפנינו חיישינן אף למעוטא דמעוטא ועיין בחדושי הר"ן ועכ"ז צריכין אנו לדברי התוס' דנ"מ לענין עונשין וקדושין דמשמע אבל לחליצה לא מהני לר"מ סימן העליון היינו לפי ה"א אלו לא תניא אע"פ שא"א וה"א דמתני' מיירי דלא בדקינן אחר סימן התחתון ואפ"ה אית ליה לר"מ דלא חולצת מוכרחים אנו לדברי התוס' דמהני סימן העליון לענין עונשין וקדושין ובזה מיושב קושית חדושי הר"ן דלמאי נקט בדברי ר"מ אע"פ שא"א דכיון דלא נ"מ מידי לר"מ אמנם לדברינו ניחא דנ"מ נמי לר"מ דנדע דפלוגתייהו מיירי בדבדקו ולא אשכחן סימן התחתון אבל מן הסתם אף לר"מ חולצת:

שם ואנא ידענא כו'. כ' המהרש"א וז"ל וליכא למימר נמי דהא דעליון נמי הוי סימן כו' דמ"מ מאי נ"מ אי משום דעליון נמי הוי סימן אי משום דא"א עכ"ל ועם דברים אלו יש ליישב מה שהק' בחדושי הר"ן על הרא"ה שכתב להוכיח דא"א לסימן העליון לבא קודם גדלות דאי ס"ד דאפשר לסימן העליון לבא קודם גדלות אפי' לאחר גדלות לא הוי ראיה דודאי קודם גדלות כשבא סימן העליון בא ג"כ כבר סימן התחתון ובכה"ג שומא הוא א"ו כי אמרי' דסימן העליון ראיה לתחתון משום דסימן העליון אינו בא קודם גדלות ונ"מ היכא דאנו מסופקים בשני' דידה וע"ז השיב הר"ן דדלמא כי היכי דאמרינן דכל שהגדילה ונמצא בה סימן התחתון לא חיישינן שמא הביאתה קודם הפרק ה"נ אמרי' בסימן העליון אבל לסמוך על עליון כל שאין אנו יודעים אם גדולה היא אין לנו ראיה עכ"ד ולפי דברי המהרש"א דעת הרא"ה מוכרח דאל"כ קשה קושית מהרש"א דמה מקשה הש"ס הא אי לא תני שא"א ה"א או הא או הא וסימן העליון נמי הוי סימן וכ"ת כמ"ש מהרש"א דמאי נ"מ אי נימא הכי ז"א דאיכא נ"מ רבתי דאם הביאה סימן העליון בתוך הפרק ולאחר הפרק בדקוהו ומצאו סימן התחתון ה"א דחולצת דאף דידעינן דסימן העליון בא בתוך הפרק מ"מ בסימן התחתון לא חיישינן שמא הביאתה ג"כ קודם הפרק לכך הוצרך למתני' שא"א ולפיכך אפי' בדקוה לאחר הפרק ונמצא סימן התחתון אפ"ה אינה חולצת דכיון דסימן העליון בא בתוך הפרק א"כ ג"כ סימן התחתון בא תוך הפרק ואינה חולצת עד שתדע בודאי שהביאה שערות אחרות לאחר הפרק:

מיהו אפשר לדחות דאף המקשה ידע דעפ"י הרוב כשבא סימן העליון בא נמי סימן התחתון דהא מוכח מדברי ר"מ דאל"כ למה הוזכר כלל סימן העליון וכמ"ש התוס' וא"כ כיון דעפ"י הרוב בא נמי סימן התחתון ממילא ידעינן אפי' אם אפשר לבא סימן העליון בלא התחתון מ"מ אם בא סימן העליון תוך הפרק דחיישי' שמא הביאה נמי סימן התחתון כיון דעפ"י הרוב בא סימן התחתון עם העליון אלא דהמקשה לא אסיק הך סברא דה"א דמתני' מיירי בסתמא דלא בדקה לה משום דפשטיה דמתני' לא משמע הכי וכמ"ש:

ע"ב ת"ר כל הנבדקים נבדקים עפ"י נשים. בחדושי הר"ן הקשה על הרמב"ן שכ' דלת"ק נאמנים בין להקל ובין להחמיר כו' דהלכתא כת"ק וכ' ע"ז הר"ן דמאי נ"מ בהאי פסקא לדידן דקיי"ל דתוך הפרק כלפני הפרק ולאחר זמן קי"ל דאיכא חזקה כרבא וא"כ לא משכחת שתהיינה הנשים נאמנות דלאחר הפרק אף ר"י מודה דנאמנים ולפני הפרק או תוך הפרק מה נאמנים להקל איכא הכא דאף שאמרו דהני שערות היה קודם גדלות ותמאן לפי דשומא נינהו מ"מ ניחוש שמא הביאה שערות אחרות לאחר גדלות ונשרו משום חזקה דרבא ואי דמיירי בלא בעל דלא מחמרינן משום חזקה דרבא מ"מ מאי קמ"ל פשיטא דנשים נאמנות אליבא דכ"ע דהמנוה רבנן בדרבנן כדאמרינן בפסחים לענין בדיקת חמץ ופלוגתייהו דהנהו תנאי מיירי ע"כ בבעל עכ"ד מיהו למ"ש בס' בי"ש סי' קנ"ה דהיכא דבאו סימנים תוך הפרק ולאחר הפרק נמצאו אותן שערות ממאנת דלא חיישינן שמא הביאה סימנים אחר הפרק ונשרו דאמרינן מדהני לא נשרו אילו הביאה אחריני לאחר הפרק ג"כ לא נשרו ע"כ א"כ לא ק"מ ודברי הרמב"ן נכונים אך דברי הב"ש אינם מוכרחים ועמ"ש לקמן בסמוך:

תוס' ד"ה בשלמא וכו' והדין עמו כו' דהא קתני בסיפא. עכ"ל. בס' בי"ש סי' קנ"ה הק' ע"ז דבלא"ה א"א לפרש שומא נינהו ותמאן דאכתי ניחוש שמא הביאה לאחר הפרק ונשרו ותי' דה"מ לדחוק דמיירי הברייתא בלא בעל דל"ח שמא נשרו ולכך הוצרכו תוס' להביא ראיה מן הסיפא ועוד כ' דהיכא דלא נשרו הסימנים שהביאה תוך הפרק לא חיישינן תו דלמא אייתי לאחר הפרק ונשרו דמדהנהו לא נשרו אילו אייתי אחריני נמי לא נשרו א"ו דלא אייתי וכמש"ל בשמו (ועיין מ"ש לקמן סעד לדברי בעל בי"ש) ומיהו בלא"ה לק"מ דהא השתא אכתי לא אסיק דחזקה דרבא איתמר לענין מיאון ומש"ה לא אסיק נמי דחיישינן כלל לדלמא נשרו אך עתה דאסיק דרבא לענין מיאון איתמר ולא לענין חליצה השתא מוכח דחיישינן דלמא נשרו דאל"כ למאי אהני חזקה דרבא וכמ"ש תוס' ד"ה אב"א:

מפירש"י נראה שמפרש לפני הפרק ותוך הפרק כפשטי' ודלא כפיר"ת לקמן וכן מפרש הרמב"ן והרמב"ם כפירש"י ולפירושו ניחא הא דגרסינן לעיל דף מ"ו ע"ב קטן שלא הביא ב' שערות ר"י אומר אין תרומתו תרומה וכ' הלשון מגומגם כיון דתני קטן ל"ל למיתני שלא הביא ב' שערות דבקטן ממש אפי' הביא ב' שערות נמי קטן הוא דשומא נינהו ולפ"ז ניחא דר"י מיירי בקטן שהגיע לעונת נדרים ולאפוקי מדר' יוסי דפליג וס"ל דאם הגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה מש"ה אמר שלא הביא ב' שערות דאלו הביא ב' שערות לר"י גדול הוא דאית ליה תוך הפרק כלאחר הפרק ומש"ה תני כהאי לישנא ולא תני קטן סתם לאורויי דמיירי אפי' בקטן שהגיע לעונת נדרים דביה איכא לפלוגי בין הביא ב' שערות או לאו ואפ"ה אין תרומתו תרומה:

דף מ"ט תוס' ד"ה ואב"א וכו' ועוד בפ' מ"ש אר"נ וכו'. וצ"ע דמאי ראי' מייתי ר"ח מהא דר"נ דליתא לחזקה דרבא דהא לעיל פסקינן דלא חיישינן שמא נשרו אלא בבעל וכמ"ש התוס' לקמן וע"כ דס"ל לר"ח דר"נ סתמא קאמר בודקין למיאון היינו אפי' בבעל דלא כמ"ש ר"ת לקמן דר"נ מיירי בלא בעל דזה היה דוחק לפני ר"ח וק' דאיך אפשר לומר כן דר"נ מיירי אפי' בבעל דהא אמרינן התם דהא דאמר ר"נ בודקין למיאון אתי' לאפוקי מדר"י דאמר עד שירבה כו' ואלו ר"י לא קאמר אלא בלא בעל אבל בבעל אפי' ר"י מודה כדאמרינן לקמן דף נ"ב וא"כ איך אפשר לפרש דר"נ מיירי בבעל:

בא"ד מדר"נ נמי ליתא מקמי דרבא. עכ"ל וצ"ע דאכתי ק' הא התם סתמא דהש"ס מסיק והלכתא כוותי' דר"נ בכולהו וא"כ הא סתמא דש"ס פסק דלא כרבא ועיין ברא"ש דעיקר קו' הרי"ף אינה אלא מדקבעה הלכתא התם כר"נ:

בא"ד ומפרש ר"ת דפליגי הכא ביום אחרון של שנת י"ב ויום א' וכו'. עכ"ל. מדברי התוס' נראה דפלוגתייהו דר"י ור"ש הוא ביום שאחר שנת י"ב או שנת י"ג אבל הרא"ש כ' בשם ר"ת דפלוגתייהו דר"י ור"ש הוא ביום אחרון של שנת י"ב או י"ג וכ"כ הטור בסי' קנ"ה ולפי פשוטו משמע דס"ל לדעת ר"ת דר"י אית ליה דביום אחרון של שנת י"ב או שנת י"ג נעשים גדולים וכן הבין הבי"ש בסי' הנ"ל אבל במל"מ פ"ב הלכות אישות הבין דלכ"ע לא נעשו גדולים אלא לאחר י"ב שנים או לאחר י"ג אלא דלהא מהני הבאת שערות ביום אחרון של י"ב או י"ג דלא נימא שומא נינהו ונעשו גדולים אחר הפרק אפי' לא הביאו ב' שערות אחרים ובזה מיושב קו' הבי"ש בסי' הנ"ל ס"ק כ' ואחר העיון נ"ל ליישב הקו' שהקשיתי לעיל על ר"ח עפ"י מה דאיתא במס' יבמות דף ק"י ע"א