חידוד הלכות על נדה קב

הולד קודם ימי מלאת וסד"א כיון שכבר נגמרה צורת הולד קודם ימי המלאת תפטור בקרבן אחד להא איצטריך קרא דחייבת על כל א' וא' והכי מוכח מפירש"י לקמן שכ' בד"ה שלפני מלאת ילדה עכשיו וילדה לאחר פ' וכו' וכן בד"ה בתרי עיבורי שכ' שילדה וחזרה ונתעברה וכו' וילדה לאחר פ' עכ"ל שצייר הכל בילדה נקבה תחלה וע"כ כמ"ש דס"ל לרש"י דאם ילדה זכר תחלה הוא מלתא דפשיטא דאף שנתעברה תוך מלאת דחייבת בקרבן על כל א' וא' ולא צריכין לזה קרא:

תוס' ד"ה כעין שהזריע פירש"י כו'. ומיהו איצטריך להיכא דהושיטה חיה ידה במעי אשה ומעכה את הולד וכו' כצ"ל:

שם גמ' ורבנן אע"ג דכתיב זאת איצטריך לבן או לבת סד"א ה"מ בתרי עיבורא אבל בחד עיבורא כגון יהודה וחזקיה בני ר"ח אימר בחד קרבן סגי' ליה קמ"ל ע"כ. ועם סוגיא זו נ"ל ליישב מה שהניחו תוס' במס' כריתות דף י' ע"ב בצ"ע דגרסינן התם במתניתין האשה שילדה ולדות הרבה והפילה תוך פ' לנקבה וכו' והמפלת תאומים רי"א וכו' ובגמ' כשת"ל לדברי ר' יהודה ולד ראשון גורם וכו' פשיטא הכי איתא מפלת תאומים איצטריך ליה תוס' ד"ה מפלת תאומים איצטריך ליה וכו' וק' דא"כ מפלת תאומים למאן קתני לה דאי רבנן פשיטא ואי לר"י הא מודה לרבנן וצ"ע עכ"ל. והנה לכאורה י"ל דהא איצטריך מפלת תאומים לרבנן דה"א במפלת תאומים אפי' ילדה לאחר מלאת נמי פטורה בקרבן אחד וכדאמרינן בסוגיא הכא דמש"ה איצטריך קרא מיותר לזה וא"כ מאי מקשה התוס' וצ"ל דס"ל להתוס' דע"כ המתניתין לא נחית לאשמעינן האי חידושא דהא איכא למיטעי אפילו השתא דתני והמפלת תאומים דפירושו אפילו בילדה אחר מלאת נמי אינה מביאה אלא קרבן א' כיון דחד עיבורא הוי א"ו דמתניתין לא נחית להך חידושא כצ"ל לדעת התוספות אך עכ"ז נ"ל דלא מקשי' מידי דהא צריכים אנו עוד לדקדק על הש"ס דמשני מפלת תאומים לר"י איצטריך ליה דל"ל למימר דלר"י איצטריך ליה דהא לרבנן נמי איצטריך ליה דה"א במתניתין דנקט והמפלת תאומים היינו אפילו ילדה אחר מלאת כיון דחד עיבורא הוי מש"ה אשמעינן לדברי חכמים ולד שני גורם ומולד שני מונה דאפילו בתאומים טעמייהו דרבנן משום דאית להו דכ"א וא' יש לו מלאת ודוקא היכא דנולדו תוך המלאת אבל אי לאו דנולדו תוך ימי המלאת היתה חייבת קרבן על כל א' וא' א"ו צ"ל דמגופא דמתניתין מוכח דפירוש של המפלת תאומים היינו דוקא דנולדו תוך ימי המלאת דהא צריכין אנו עוד לדקדק דלמה נקט מתניתין המפלת דמשמע שאינן בני קיימא ה"ל למנקט המתני' היולדת תאומים דמשמע ב"ק דהא יהודה וחזקיה ב"ק הוי ועיין במכילתין דף ל"ח ע"ב תוס' ד"ה והא אמר שמואל וכו' שכ' שלשון ילדה משמע ב"ק והפילה היינו נפלים א"ו צ"ל דא"א לאשכוחי שיהיו ב"ק כל הולדות דרש"י כ' שם במתניתין דסיפא בהמפלת תאומים מיירי בין בזכרים ובין בנקבות ובריש מס' כריתות דף ב' ע"ב כתב רש"י דלשון הרבה לא שייך בפחות מן שלשה עיין שם בד"ה ר"י בר"י וכו' וא"כ כיון דמתני' רצה לאשמעינן החידוש שמביאות קרבן אחד על ולדות הרבה ואינו בפחות מן ג' וגם רצה לצייר הסיפא במפלת בין בזכרים בין בנקבות כנ"ל וכיון דצריכה שיהיה כ"א נולד בתוך ימי מלאת של חבירו א"כ א"א לאשכוחי שיהיה כל הג' ב"ק מש"ה נקט בכולן המפלת דגרסינן במכילתין דף כ"ז מעשה ונשתהה ולד אחר חבירו שלשה ושלשים יום א"ל ר"י ל"ד א"ל הניחא למ"ד יולדת לתשעה יולדת למקוטעין אלא למאן דאמר יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין מאי איכא למימר ע"כ ואנן קיי"ל כמ"ד יולדת לט' אינה יולדת למקוטעין וכמבואר בא"ע סי' קנ"ו וכיון שכן א"א לאשכוחי שיהיו כולן ב"ק ובזכרים דאם הראשון נולד תחלת ז' והשני צריך שיהיה נולד סוף ז' כדי שיהיה תוך מלאת של הראשון דבחדש השמיני א"א להיות ב"ק דאשתוהי אשתהי לא אמרינן כמ"ש התוס' שם דכמה אמוראי לית להו הא דרבה תוספאה וא"כ השלישי אימת יהיה נולד אי בחדש השמיני אי בתחלת תשיעי זה א"א להיות ב"ק ואי לבסוף החדש תשיעי א"כ תו לא הוי תוך ימי המלאת של השני וכה"ג אי נימא שהראשון נולד לסוף שביעי א"כ השני ע"כ שנולד בשמיני או בתחלת תשעה א"כ א"א להיות ב"ק משום הכי נקט המתניתין המפלת דא"א לצייר שיהיו כולן ב"ק וזה כוונת רש"י שמפרש דסיפא מיירי בין בזכרים ובין בנקבות דלא תקשה למה לא נקט והיולדת כנ"ל אך כ"ז אם אמרינן דבתאומים נמי בעינן דווקא שכ"א נולד תוך מלאת של חבירו אבל אי נימא דבתאומים כיון דחד עיבורא הוי לא בעינן שכ"א נולד בתוך מלאת של חבירו א"כ הדרה קושיא לדוכתיה דליתני היולדת כגון שהראשון נולד תחלת ז' והשני סוף ז' דיולדת לז' יולדת למקוטעין לכ"ע והשלישי נולד לסוף ט' דאע"ג דנולדה אחר ימי מלאת של ב' אפ"ה אינה מביאה אלא קרבן אחד א"ו דאף בתאומים בעינן דוקא תוך מלאת ולפ"ז לא ה"מ הש"ס לשנויי דלרבנן איצטריך לאשמעינן דאף בתאומים בעינן תוך מלאת דזה ממילא ידעינן מגופא דמתני' מדנקט המפלת ולא נקט היולדת ולפ"ז לא מקשי' תוס' מידי דשפיר אמר ה"א דבתאומים ר"י נמי מודה וכ"ת א"כ תאומים למאן קתני הא איצטריך לאשמעינן לרבנן דאפי' בתאומים דוקא תוך מלאת וזה מוכח ממתני' דנקט המפלת ולא נקט היולדת תאומים:

דף מ"א רש"י ד"ה ה"נ מסתברא כו' ואתנן ומחיר כשנתן לה עובר בהמת קדשים קלים באתנן וכו'. עכ"ל. כ' המהרש"א ז"ל לא ידענא אמאי נקט קדשים קלים וכו' עכ"ל ודברים אלו הם כשגגה שיצאה מלפני השליט שהרי הק"ק הם חטאת ואשם ועולה וזבחי שלמי ציבור כל אלו הם ק"ק ושאר קרבנות המה קדשים קלים וכמבואר ברמב"ם פ"ה מהלכות מעה"ק והאשם והעולה המה הזכרים וגם שלמי צבור זכרים וכמבואר במס' תמורה דף י"ד ע"א וברמב"ם שם ואין בק"ק נקבה אלא חטאת וקיי"ל דולד חטאת למיתה אזלא וא"כ מאי אריא פסול משום מחיר ואתנן דבלא"ה פסול הוא מש"ה הוצרך רש"י לפרש בקדשים קלים דוקא:

שם גמ' הני מהכא נפקא מהתם נפקא מן הבהמה להוציא הרובע כו'. משמע דאף ר"ש ס"ל הני מעוטא לרובע ונעבד אבל התוספות בתמורה דף כ"ח ע"ב ד"ה והאי תנא וכו' כתבו דר"ש יליף למעט נרבע ונעבד מקרא כי משחתם בהם מום בם יע"ש:

ואגב נזכיר מה שנ"ל בסוגיא שם דגרסינן התם מן הבהמה להוציא רובע ונרבע מן הבקר להוציא את הנעבד והלא דין הוא וכו' מתקיף לה רב חנניא וכו' ואיפוך אנא מן הבהמה להוציא את הנעבד ומן הבקר להוציא רובע ונרבע התם מענינא דקרא וכו' הקו' מפורסמת דמה מקשה ואיפוך אנא דלמא באמת לא מסיימי קרא אלא כיון דאיכא תרי קראי דרשינן מניה חד לרובע ונרבע וחד לנעבד ובאמת א"ל אפכא ועוד דה"ל להקשות בל"ז בלא קושיא דרב חנניא ופרוקא דהש"ס ונ"ל עפ"י מה שכתבו התוס' ד"ה ת"ל מן הבקר פירש"י דאסור לגבוה וכו' והדין עמו דפי' כן וכו' דמדקפריך בסמוך טעמא דמעטיה קרא וכו' עכ"ל אך יש לדקדק היא גופא קשיא דמנ"ל לר"ח זה דמאחר דאיכא קרא לאסור בע"ח לגבוה דצפוי אסור דלמא דאפ"ה צפוי מותר ולא תחמוד וגו' מקיים אני בדבר שאין בו רוח חיים לזה י"ל ע"פ מה דאיתא בת"כ הביאו הרא"ם בפ' ויקרא וז"ל הרא"ם וא"ת למה נכתבו ב' מעוטים מן הבהמה ומן הבקר לכתוב חד מנייהו וליתי אידך מניה כבר תירצו בזה בת"כ דיש בנרבע מה שאין בנעבד ויש בנעבד מה שאין בנרבע שהנרבע בין אם היתה בהמה של רובעה בין אם היתה של אחרים הרי היא אסורה והנעבד אינו אסור רק בשלו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו והנעבד צפוי אסור והנרבע צפוי מותר וכיון שכן אלו כתב חד מנייהו לא מצי למיגמר אידך מיניה עכ"ל ולפ"ז מהכא הוכיח ר"ח דהשתא דכתיב תרי קראי וקשי' תרתי ל"ל א"ו צ"ל דא"א למגמר נרבע מנעבד לפי שצפוי אסור א"כ מוכח דאפי' בע"ח בנעבד אסור צפוי אך כל זה אי מסיימי קרא אבל אי לא מסיימי קרא אלא דהשתא דכתיב תרי קראי ע"כ חד לנעבד וחד לנרבע הדרא הקו' לדוכתי' מנ"ל דצפוי בע"ח אסור וכ"ת א"כ לא נכתוב מן הבהמה לנרבע וניליף מן נעבד ז"א דאיצטריך דאל"ה הוי מוקמינן למן הבקר לנרבע ולא הוי ידעינן נעבד דנרבע מסתבר טפי לפי שאסור בין בשלו ובין בשל אחרים וא"כ כך הצעת הש"ס דהך קו' ואיפוך אנא לר"ח דפשיטא לי' דהשתא דכתיב מן הבקר דצפוי דבע"ח נאסר ולזה מקשה מנ"ל הא ואי דקשיא לך א"כ מן הבהמה ל"ל לנרבע ליתי מנעבד לזה הקשה ואיפוך אנא וכיון דלא מסיימי קרא אי לאו דכתיב קרא לנרבע לא הוי ידעינן נעבד אלא דהוי מוקמינן קרא למסתבר טפי לנרבע ולעולם דצפוי בע"ח מותר ומשני דמסיימי קרא וק"ל:

ועיין במסכת ב"ק דף מ' ע"ב תוס' ד"ה היינו דאיצטריך כו' וא"ת ליבעי ג' קראי וכו' וי"ל דכיון דגלי לן קרא בטרפה ה"ה לשאר פסולים עכ"ל ר"ל כיון דכתיב בטרפה תרתי קראי דאין לחלק בין נטרפה קודם להקדשה ובין נטרפה לאחר הקדשה ילפינן מניה לשאר פסולים ועם זה אפשר ליישב קו' העולם במס' מנחות דף ה' ודוק:

ע"ב האמר רבא משמשת כל ג' ימים וכו'. הרמב"ם בפ"ז דהלכות תרומה פסק המשמשת מטתה אם לא נתהפכה בשעת תשמיש טובלת ואוכלת בתרומה לערב ואם נתהפכה בשעת תשמיש ה"ז אסורה לאכול בתרומה כל ג' ימים שא"א לה שלא תפלוט ותהיה טמאה וכמו שיתבאר במקומו עכ"ל ועיין בכ"מ שכ' דס"ל להרמב"ם דלמסקנא דמפלגינן בין נתהפכה או לא שוב אין לחלק בין אזלא בכרעא או לאו אלא דאם נתהפכה אפי' אזלה בכרעא א"א לה שלא תפלוט ואם לא נתהפכה אפילו אזלה בכרעא אינה פולטת ע"ש לפ"ז יש לדקדק הא דאמרינן בש"ס פ' ר"ע ניתנה קאמרת או ראויה קאמרת ומסיק דראויה קאמר ופירש"י דא"ל שטבלו א"ע ביום ושוב לא פלטו דק' ממ"נ אי לאותן נשים דלא נתהפכו בשעת תשמיש היו יכולים לטבול מיד לערב ולאותן נשים שנתהפכו דע"כ הפרישה שלשה ימים היה משום אותן שנתהפכו בשעת תשמיש וא"כ אפי' שטבלו ביום מה היה מועיל הא רבא קאמר א"א שלא תפלוט ולשיטת הרמב"ם צ"ל דסוגיא דהתם חולק ארבא אמנם לשיטת הראב"ד שם י"ל דזו היא האיבעי' בש"ס ניתנה קאמרת לפי שא"א שלא תפלוט אפי' אזלא בכרעא או ראויה קאמרת לפי שאינה אלא חששא וי"ל שלא פלטו והשיב ראוי קאמינא לפי דאינה אלא חששא באזלא בכרעא ועיין בחדושי להפוסקים מ"ש עוד בזה לשיטת הרמב"ם:

שם פירש"י ד"ה כל ג' וכיון דכל ג' אסורה כו'. עכ"ל יש לדקדק דע"כ ס"ל להש"ס הא דקאמר רבא א"א שלא תפלוט היינו פליטה לחוץ לגמרי דאל"ה לא היה מק' מידי לר"ש דדלמא רבא אזיל אליבא דחכמים שמטמאים בפנים כבחוץ ובהא אמר רבא א"א שלא תפלוט אבל לענין שלא תפלוט לחוץ בזה אפשר שלא תפלוט א"ו צ"ל דס"ל להש"ס דרבא אליבא דכ"ע אמרה וס"ל דאפילו פליטה גמורה לחוץ היא פולטת תדיר וא"א לה שלא תפלוט א"כ בקיצור איכא לאקשויי דהדרה הקו' דל"ל קרא ורחצו במים דת"ל משום מגע דכיון דא"א לה שלא תפלוט לחוץ אם כן ה"ל נגיעה וקרא ל"ל ובהא לא שייך לשנויי כמ"ש התוס' דמיירי שקנחה ביתה דסוף סוף הדר הוי ליה נגיעה וכמ"ש הרמב"ן והר"ן בחדושיו ונ"ל דהא דאמר רבא א"א לה שלא תפלוט היינו דלא מועיל לה טבילה דכיון דטבלה אפילו היכא דטבלה במטה למאי דס"ד השתא מאחר דטלטלוה ממקום למקום א"א לה שלא תפלוט אבל אם היתה שוכבת בלי שום טלטול אפשר לה שלא תפלוט ולפ"ז שפיר קאמר ר"ס דאיצטריך ורחצו לפי שמגע בית הסתרים הוא ואם כן ה"א כ"ז שהיא מונחת במקומה דאפשר שלא תפלוט לא תטמא לכך כתיב ורחצו דצריכה טבילה לערב והיינו ע"י קינוח מקודם וכמ"ש התוס' ולכך מקשה הש"ס פולטת ת"ל דהא שימשה דת"ל שטבלה הא אינו מועיל טבילה דפולטת אח"כ לחוץ ואי דקנחה אם כן איך אפשר שתפלוט א"ו דלא קנחה וא"כ אינו מועיל טבילה דלא טבלה והיא מונחת במקומה א"כ ת"ל דהיא טמאה משום משמשת וממ"נ קשיא:

דף מ"ב תוס' ד"ה אמאי כו'. מ"ש מהרש"א ז"ל בדיבור זה לא ידעתי כוונתו שכתב וז"ל ואפשר דאפילו לרבא פריך וכו' דיולדת דומיא דנדה וזיבה דמטמא אף במגע עכ"ל מה טומאת מגע לאשה דאף היא לא מטעם מגע טמאה אלא משום רואה כפירש"י לעיל ואי לאחר הנוגע בדם בעודו בביה"ס גם בנדה ובזיבה אינו מטמא משום ביה"ס ואי דס"ל דמטמא לאחר דה"ל כשני טבעות המונחים בתיבה דלא שייך גבייהו ביה"ס כפירש"י ר"פ בהמה המקשה א"כ גם דם לידה נמי מטמא בכה"ג לאחר הנוגע ואם נימא שהאי במגע ט"ס וצ"ל בראיה דומיא דנדה וזבה אם כן מעיקרא לא משני הש"ס מידי ל"צ שירדה לטבול וכו' דהא לא דמיא לנדה וזבה ועיין בחדושי הרמב"ן והר"ן:

ע"ב שמעתתיה איפרק כו'. עיין במהרש"א שכתב דהך קושיא לא אזלא אליבא דרבא דס"ל דא"מ בית הסתרים הוא ואם כן שפיר תני דמטמא בפנים כבחוץ לענין טומאת משא ואפשר דאפילו לרבא פריך משום דמטמא בפנים דיולדת דומיא דנדה וזבה דמטמא אף במגע וכו' עכ"ל דבריו מגומגמים דבזבה ונדה מה טומאת מגע איכא אלא משום ראיה הוא דמטמאי' וגם מ"ש מהרש"א וז"ל ומה"ט נמי לא בעי למימר וכו' היינו נמי דלא מהני טבילה וכו' עכ"ל דבריו תמוהים וכבר כתב רש"י דא"א לאוקמי הכי דהא לר"ז לא מטמא עד השתא שיצאו וכל עיקר קו' מהרש"א כבר כתב בחדושי הר"ן והרשב"א וע"ש מ"ש בישובו:

תוס' ד"ה וכדר"א. מ"ש מהרש"א כאן כתבתי בחדושי פוסקים שלי דלק"מ יע"ש:

שם דתניא אלא מפני שטומאת ביה"ס הוא. וא"ל דאכתי קרא ורחצו ל"ל דנהי דבמגע לא מטמא במשא מיהו מטמא ז"א דש"ז אינה מטמאה במשא כ"א במגע וכמבואר בכמה דוכתי ולקמן דף נ"ה סוף ע"א:

שם אמר אביי מנא אמינא לה וכו'. עיין בהרא"ם פ' אמור בפסוק נבלה וטרפה דרצה להוכיח שאינה מטמא לאחר בליעה דהא טומאה בלועה אינה מטמאה דאכתי קשיא בבית הבליעה נמי אמאי מטמא הא בלוע הוא אלא צ"ל דגזה"כ הוא דמטמא אם כן דלמא אחר שבלעה נמי ועוד דאף לרבא נבלת עוף טהור אינה מטמאה בבית הבליעה מטעם משא דאם כן קרא ל"ל ונבלת בהמה נמי תטמא אלא מיירי שבית הבליעה רחב כמ"ש התוספות כאן ומגזה"כ גם מדבריו בפ' שמיני בד"ה כגון שתחבה וכו' נראה שנעלם ממנו דברי התוס' כאן:

דף מ"ג ע"ב תוס' ד"ה את זובו תלת לא דריש אתין כו'. עכ"ל. ר"ל דלעיל דף ל"ה ע"א אמרינן דלמאן דדריש אתין מרבינן מאת ראיה אחרת ואם כן ה"נ אי דריש את ה"ל ד' ראיות דזוב חדא רר בשרו תרי את תלתא זובו ד' א"ו דלא דריש אתין א"נ וכו':

שם גמ' אר"פ כתנאי. הרמב"ם בפ"ב מהלכות אה"ט פ' כמ"ד דנוגע בש"ז בכעדשה והיינו כמ"ד דון מינה ומינה ובפ"ז מהלכות שבועות פסק דשבועת הפקדון בין מפי עצמו ובין מפי אחרים בין בב"ד בין שלא בב"ד והיינו כמ"ד דון מינה ואוקי באתרא וכדאיתא במסכת שבועות דף ל"א וצ"ע וע"ל דף נ"ה מ"ש אח"ז ראיתי בס' בה"ז במנחות דף נ"ז שכתב לישב ע"ש:

שם ת"ל או איש וכו'. צ"ע דל"ל קרא דש"ז מטמא ת"ל מק"ו דלאחרים גורם טומאה לעצמו לכ"ש ול"ל שעיר המשתלח יוכיח דהא כתבו התוס' לקמן דף נ"ה ע"ב כי איצטריך וכו' דשעיר המשתלח כיון דמטמא אחרים הוי כאלו טמא במגע יע"ש אם כן ליכא יוכיח דהא שעיר המשתלח מטמא במגע וכמ"ש התוס' שם ד"ה שעיר המשתלח יוכיח בשלמא למ"ד דון מינה ומינה ניחא דאיצטריך קרא דאי מק"ו ה"א אפילו במשהו ברואה אלא למ"ד דון מינה ואוקי באתרא קשיא והרמב"ן בחדושיו דף ל"ה הרגיש בזה וכתב דא"ל שה"מ יוכיח אמנם לפי תירוץ של תוס' שם ליתא וק"ל:

דף מ"ד גמ' מנה"מ דת"ר אשה אין לי אלא אשה כו'. ופירש רש"י והאי קרא בנדה כתיב ע"כ אך לפמ"ש בחדושי הר"ן ר"פ בנות כותים דף ל"ב ע"ב דלמסקנא דהתם דלא צריכין קרא לרבויי לנדה בת יום אחד דכיון דמרבינן בת עשרה ימים לזיבה ממילא ידעינן בת יום אחד לנדה דאין זיבה בלא נדה והא דכתיב גבי נדה ואשה אתי למעוטי איש מאודם אם כן הא דאמר בברייתא אשה אין לי אלא אשה בת יום אחד לנדה מנ"ל ת"ל ואשה וכו' לאו מקרא דנדה דריש לה אלא מקרא דזבה אתיא ליה כיון דא"א לזיבה בלא נדה וזה דלא כפירש"י כאן וצ"ע בשלמא מה שפי' רש"י לעיל ר"פ בנות כותים דבת יום אחד לנדה אתיא ליה מואשה דכתיב גבי נדה ל"ק די"ל שפי' כן לפי ה"א קודם דמסקינן דא"א לזיבה בלא נדה ולמסקנא י"ל דס"ל לפירוש רש"י כפי' הר"ן אבל כאן קשה אפילו רש"י שלא היה לו לפרש כן:

שם נוחל ממאן מאביו ומנחיל למאן לאחרים מאביו איבעי מאבוה ירית וכו'. יש לדקדק דנ"מ רבתא הוא דהא קיי"ל דכתובה אינה נגבית מהראוי אפילו למ"ד דב"ח גובה מן הראוי ועיין בתוס' בב"ב דף קנ"ט ד"ה ולימרו ובש"ך ח"מ סימן ק"ד ובמסכת בכורות דף נ"ב וא"כ יעקב שמת והניח בנו ראובן ועוד בן יום אחד ולאחר שמת יעקב מת ראובן בו ביום ואחר כך מת הבן יום אחד ואם אמרינן דבן יום אחד אינו יורש א"כ כל נכסי יעקב מיקרי מוחזק לגבי ראובן שהרי ראובן יורש לאביו בחייו אבל אי אמרינן דקטן בן יום אחד נוחל גם כן וא"כ מתחלה לא ירש ראובן בחייו אלא חצי נכסי יעקב ואחר כך בקבר