חידוד הלכות על נדה קא

משמע דלב"ש ניחא קשה הא אף לב"ש ליכא לשנויי הכי כיון דהשתא מיירי שבאתה לפנינו ביום ועדיין לא טבלה וא"כ יום הראשון עדיין מיקרי ימי לידתה א"ו דר"ת לית ליה הך סברא וע"ל באריכות והנה דברים אלו יש לסתור דהפוסקים לא כתבו כן דצריך ב' טבילות אלא למאן דאית ליה ביומי וטבילה תליא אבל לב"ש דס"ל דביומי בלא טבילה סגי א"כ לדידיה ודאי דא"צ ב' טבילות ולפ"ז יפה תי' ר"ת דדוקא לב"ה לא ה"מ לשנויי הכי אבל לב"ש ניחא אמנם עתה עיינתי וראיתי דהוכחתי הנ"ל קמה ונצבה דע"כ ר"ת לית ליה הך סברא דצריך ב' טבילות דאל"כ מאי משני ר"ת משום דב"ה ע"כ לא קחשיב חדא בשבוע וכו' הא לפי סברא זו בלא"ה לא קשיא כלל לב"ה סוף שבוע קמא ליטבליה כיון דהשתא נוקי שבאתה לפנינו ביום והיא לא טבלה עד הלילה א"כ א"א למיחשב יום הראשון שבאתה לפנינו לענין ספירת ז"נ דהא ב"ה ס"ל ביומי וטבילה תלי רחמנא ודוחק לומר דסוגיא אזלא אליבא דלוי דלית הלכתא כוותיה ועוד דלוי בלא"ה לא ס"ל ככ"ע כדמוקמינן הכא דאיהו אמר כתנא דשוין ולעולם האי תנא ס"ל אליבא דב"ה דמעין א' הוא ולמה ליה לאוקמי כגון שבאתה בה"ש א"ו דר"ת לית ליה סברות ההג"מ והמרדכי ודוק:

גמ' ושוין ברואה אחר ד"ט וכו'. ופי' רש"י ושוין שמאי והלל דפליגי במעל"ע עכ"ל דברים אלו תמוהים הא שמאי והלל דפליגי לא פליגי כלל במעל"ע אלא אי נימא ד"ש או מפקידה לפקידה ותרווייהו לית להו גזירת מעל"ע גם קשה מאי משני הש"ס כיון דמעל"ע ליכא מפקידה לפקידה נמי לא גזרו בהו הא הלל לית ליה כלל גזירת מעל"ע אלא מפקידה לפקידה וא"כ הדרא קושיא לדוכתה ותטמא מפקידה לפקידה אף שיש לדחוק ולומר דה"ק דהלל לא גזר מפקידה לפקידה אלא היכא דאיכא ימים הרבה כמו שאמר הלל אפילו לימים הרבה אבל היכא דליכא אלא זמן מועט פחות מן מעל"ע לא גזר הלל זהו דוחק ונ"ל דמשום זה כ' הרמב"ן בחדושיו וז"ל ונכון הוא לומר דשוין אפלוגתא דר"מ ור"י בדיין כל ימי עיבורן וימי מניקתן קאי מיהו למ"ש התוס' כאן דהאי סוגיא דלא כר' יוסי קשה:

ע"ב אמר קרא וטמאה שבועים כנדתה ולא כזיבתה מכלל דזיבתה טהורה. והא דכתב גבי נדה זיבה איצטריך ליה לקמן דף מ"א ע"ב לזבה שמטמאה בפנים כבחוץ:

דף לז בעי רבא קושי מהו שתסתור בזיבה וכו' או דלמא דבר הגורם סותר כו' אמר ליה אונס בזיבה יוכיח וכו'. ויש לדקדק הא אונס נמי גורם הוא דהא אמר ר"ה לעיל דף ל"ה ע"א דראיה ראשונה של זב מטמא באונס ופי' התוס' שם דמצטרף לראיה ב' לטמא שבעה כדין זב גמור וא"כ הרי אונס נמי גורם הוא מיהו לפי מה שפי' הר"ן בחדושיו דהא דאמר רבא דבר הגורם סותר היינו שאותו ראיה לבדו גורם טומאת שבעה אילו היתה ראיה ג' שראיה אחת גורם לטומאת שבעה ניחא דהא ראיה ראשונה אינה גורם לשבעה ובראיה שניה שגורמת לשבעה באמת אינה באונס ולכך הוצרך לדחות דשאני אונס שבראיה אחת גורמת לקרבן דהיינו ראיה שלישית אע"ג דאינה גורמת טומאה משום דלא צריכה שכבר נטמא לשבעה ע"י ב' ראיות הראשונות מ"מ כיון דגורמת לקרבן דחמירה מטומאה שהרי בב' ראיות אינה אלא לטומאה ובג' הוא לקרבן אלמא דקרבן חמירא מש"ה דין הוא דתסתור:

תוס' ד"ה דבר הגורם סותר וא"ת יולדת בזוב תוכיח וכו' עכ"ל. ופי' מוהרמ"ל דתוס' הוכיח זה דיולדת בזוב סותרת לרב מהא דגרסינן לעיל סוף דף ל"ה ע"ב דותה תטמא לרבות היולדת בזוב שצריכה שתשב ז' נקיים בשלמא לרב דאמר מעין א' הוא מש"ה בעי ז' נקיים ע"כ אלמא לרב סותרת דם טוהר אע"ג דאינו גורם שום טומאה מיהו לא ידעתי שום הכרח מסוגיא זו שתהיה סותרת המנין אע"ג דבעינן נקיים והיינו כל זמן שהיא רואה אינו עולה למנין דבעינן ז' נקיים מדם וכדמסקינן כאן ע"ב מאי לאו נקיים מלידה לא נקיים מדם אבל מ"מ מנ"ל שתהיה סותרת הנקיים הראשונים וכ"פ הרמב"ם להדיא פרק ז' הלכות א"ב די"א דימי לידה שראתה בהן דם אינו עולה לה ימי הראיה ולא סותרין כל הימים וע"ש והוא דומיא דקרי דאינו סותר אלא יומו ואין להביא ראיה לדבריהם מהא דאמר רבא לקמן דאי אמרת אינו עולה אפסיק לה לטומאה ולא מקיימי קרא דכתיב ואחר תטהר אחר אחר לכולן א"כ מוכח לרבא דהיכא דאינו עולה סותר ז"א דכבר כתבו התוספות לעיל דף ל"ג ע"א ד"ה רואה הוי וכו' לחלק דדוקא בטומאת לידה אית ליה לרבא הכי שמטמא ז' ועושה מו"מ כמו נדה אבל בעלמא מודה רבא דאע"ג דאינו עולה מ"מ אינו סותר אך מדברי הרמב"ם נראה דס"ל דלא הדר רבא מסברתיה שהרי איהו פסק שם בפרק ז' דימי נדתה שראתה בהן דם אינן עולין לספירת ז' נקיים ואינה סותרת הקודמים ואיהו לשיטתיה אזיל דס"ל דאפשר שתהיה נדה בספירת ז"י וא"כ קשיא דהא רבא אית ליה דהא בהא תליא דאי ס"ד דאינה עולה א"כ מיסתר נמי סתרי ואיך פסק דלא כרבא ובזה לא שייך תי' תוס' הנ"ל דהא ראייתה בימי נדתה גורמת לטומאת ז' ומטמא מו"מ א"ו דס"ל להרמב"ם דרבא לשיטתיה דס"ל נמי מה"ט דפולטת אינה סותרת יומו אבל לדידן דאית לן כרמי ב"ח ליתא לסברת רבא דאע"ג דאינה עולה מ"מ אינה סותרת הקודמים ולית ליה להרמב"ם סברת התוספות לחלק בין טומאה חמורה לטומאה קלה כנ"ל ומה שיש לדקדק על פסק הרמב"ם הנז' שהוא סותר דברי עצמו במ"ש שם בהלכה י"ח וי"ט לקמן בפ' בא סימן נכתב מזה בעזה"י:

הרמב"ם פ"ז דהלכות א"ב פסק דדם הקושי אינו סותר ויום הקושי עולה למנין ז' והראב"ד השיג עליו שדם הקושי אינו סותר ואינו עולה והמ"מ כ' על הראב"ד שאין לדבריו ראיה עיין בסי' קצ"ד ס"ק ד' שהבאתי סעד לדברי רמב"ם:

בגמ' אמר רבא מנא אמינא לה דתניא מזובה וכו'. בס' קרבן אהרן פ"ט מהלכות זבין פ' מצורע נראה דאשתמיטתיה סוגיא זו וכתב הכל בהיפוך שכ' שאפילו היא רואה דם מחמת לידה אינו סותר וכו' וגם מ"ש הצריכותא ע"ש הכל הוא בהיפוך גם מ"ש בשם גמ' דפ"ק דמגילה ליתא שם. תוס' ד"ה אביי אמר וכו' ומייתי רבא מנא אמינא לה מסתמא ר"מ לא פליג אקרא. עכ"ל אע"ג דרבא ס"ל א"א לפתיחת הקבר בלא דם ואם כן ע"כ דפליג אקרא דהא לדידיה לידה סותר כמ"ש התוס' לקמן י"ל דאפילו לרבא דרשינן לקרא מזובה ולא מלידתה לענין דאחר הלידה תספור לנקיים אפילו בתוך ימי טומאת לידה וכמ"ש המהרש"א ומוהרמ"ל בתוס' לקמן:

תוס' ד"ה רבא אמר וכו' וא"ת והא רבא סובר וכו' ואם כן תסתור דהכא בעינן ז"ג מדם. גם כאן אין דבריהם מוכרחים ועיין בסי' קצ"ד ס"ק ד' שהארכתי בזה:

ע"ב גמ' מה ימי נדתה אין ראוים לזיבה ואין ספירת שבעה עולה מהן וכו' וכי דנין אפשר משא"א. מה דקשיא מסוגיא זו על הרמב"ם ז"ל דס"ל דמיום שקבעה האשה וסת שלה נחשבים כל ימיה ז' לימי נדה וי"א לימי זיבה בין ראתה בין לא ראתה בין ספרה ז"נ בין לא ספרה ז"נ כבר עמדו בזה הראשונים ז"ל ועיין בחדושי הרמב"ן והר"ן ס"פ בא סימן:

רש"י ד"ה הא קמ"ל וכו' ולא שפתה לילה ויום כלילי שבת ויומו וכו'. עכ"ל. כאן נראה לכאורה דס"ל לרש"י דר"י וחנניה אמרו ד"א וכמ"ש מוהרמ"ל ואינו מוכרח ועיין בחדושי הר"ן:

דף ל"ח גמ' מאי קמ"ל לאפוקי ממ"ד א"א לפתיחת הקבר בלא דם קמ"ל דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם. לשיטת הרמב"ם שכתבנו לעיל דס"ל דדם שהיא רואה בשעת לידה הוי כמו דם קושי דאין לך קושי גדול מזה צריך לאוקמי הכא בנפלים דאי בבן קיימא אפילו א"א לפתיחת הקבר בלא דם נמי משכחת לה מאה יום דהא דם קושי הוא וכ"כ בחדוש הרמב"ן להדיא אמנם התוס' ד"ה מאי דעתך וכו' כתבו דהכא מצי מיירי בבן קיימא צ"ל דס"ל דדם שראתה בשעת לידה לא מיקרי דם קושי וכמש"ל:

תוס' ד"ה מאי דעתך וכו' וא"ת בלא קישוי משכחת לה וכו'. עכ"ל. כתב המהרש"א דליכא למימר דנקט קישוי משום דס"ל לר"מ דא"א לפתיחת הקבר בלא דם עכ"ל דברי המהרש"א צ"ע ועיין מה שכתבתי. בסימן קצ"ד ס"ק ב':

ע"ב מ"ט אין קושי לנפלים. הכא מסקינן דאין קושי לנפלים מיהו איכא תנאי דאית להו יש קושי לנפלים וכמ"ש התוס' ריש המפלת ד"ה ואינו נאכל וכ"כ הר"ן בחדושיו בגמרא דף ל"ח ע"ב דבין ר"א ובין רבנן דהתם ס"ל יש קושי לנפלים אמנם טעמא דמלתא לא אתברר לן במאי פליגי ומ"ט דמ"ד דסבר דאין קושי לנפלים הן לטעמא דמסקינן לעיל דולד אין קושי גדול מזה והן לטעמא דאמרינן מש"ה טהור בולד שכן יש טהרה אחריו הנהו טעמי נמי שייכי בנפלים וצ"ע:

ע"ב תוס' ד"ה דיו לבא מן הדין וכו' ור"מ סבר כיון דאיכא לאוקמי קרא בימי נדה אפילו אי נימא ק"ו וכו'. כתב המהרש"א לרווחא דמלתא כתב כן לפירש"י וכו' דאל"כ לא הוצרכו לפרש לקמן לפי' רש"י דדיו דקאמר ר"א לדבריהם דרבנן וכו' עכ"ל ואין זה הכרח די"ל דהתוס' כתבו כן לס"ד דהמקשה דלא ידע עדיין מתשב ואפ"ה סבר דלר"א לעולם טמאה מטעם דכתיב דמיה אם כן לדידיה קשיא אמאי קאמר ר"א דיו לכך הוצרכו ר"א לדבריהם דרבנן קאמר אבל למאי דמסיק מתשב י"ל דר"א טעמא דנפשיה קאמר וכמ"ש התוספות:

רש"י ד"ה המקשה תוך שמונים שנתעברה בימי טוהר או שנשתהה בולד אחר חבירו וכו'. הא ודאי דמתני' לא מיירי אלא בנתעברה תוך ימי טוהר דאל"כ למה נקט מתני' תוך שמונים של נקבה הא באישתהי אף בזכר משכחת ליה א"ו מדנקט מתני' תוך פ' של נקבה ע"כ בנתעברה בימי טוהר מיירי אלא דרש"י כתב באישתהי נמי איכא לאשכוחי ועיין בתוי"ט וכ"ת אמאי לא נקט מתני' בזכר ואישתהי י"ל דרבותא אשמעינן דלא מבעי באשתהי ובבן קיימא דאית להו לחכמים דטהורה משום הק"ו אלא אפילו בהמפלת תוך שמונים אע"ג דקיי"ל אין קושי לנפלים ואם כן ה"א דלא שייך הק"ו דהא אין הקושי מטהר בנפלים וה"א דמקיים הקרא דדמיה מחמת עצמה ולא מחמת לידה בנפלים קמ"ל דאפ"ה טהורה לחכמים משום הק"ו כיון דמצינו עכ"פ בלידה וקושי דמטהר וכמ"ש התוספות ישנים לעיל ריש דף ט' ע"א אבל אין לומר דמתני' ס"ל יש קושי לנפלים ומש"ה נקט תוך שמונים לנקבה לאשמעינן דיש קושי לנפלים ומש"ה טהורה משום הק"ו אבל אי אין קושי לנפלים לא הוי מטהרי רבנן משום דנפלים ליכא ק"ו דזו דוחק שיהא סתמא דמתני' שלא אליבא דהלכתא דאנן פסקי' אין קושי לנפלים וכדאית ליה לרבא לקמן דף ס"ו ע"א ועפ"ז י"ל שהן הן דברי הרמב"ם שלכאורה דבריו תמוהים שכתב פ"ז מהלכות א"ב הלכה ד' היולדת נקבה ואחר י"ד שלה נתעברה והתחיל דם הקושי לבא לה תוך פ' הרי הוא דם טוהר אע"פ שאין קושי לנפלים וכו' ולכאורה דבריו אין להם הבנה דאדרבה אי אין קושי לנפלים אם כן דם שופי מיקרי ובדם שופי לכ"ע טהורה ומאי אע"פ דקאמר ולפמ"ש ניחא דלא תימא דמתניתין ס"ל כמ"ד יש קושי לנפלים אבל לדידן דפסקינן אין קושי לנפלים ליתא להאי דינא לפי שאין כאן ק"ו ומוקמינן קרא דדמיה ליולדת נפל לכך כתב הרמב"ם אע"פ שאין קושי לנפלים דסתמא דמתניתין נמי אית ליה אין קושי לנפלים ואפ"ה מטהרי חכמים לפי שמצינו דדם קושי ולידה מטהר ואיכא ק"ו בנפלים דלא גרע קושי משופי וק"ל:

ומה שמשמע בפירוש המשניות להרמב"ם דאית ליה לר"א דכל מקשה אפילו בימי זיבה היא נדה הוא תמוה דא"כ מאי מקשה הש"ס לעיל אמתני' המקשה נדה אטו כל המקשה נדה היא ופירש"י אלו קשתה בימי זיבה מי הוי נדה והא אין נדות בימי זוב מאי קו' הא הך מתני' ר"א היא כדמסיים במתניתין דברי ר"א ור"א באמת אית ליה כן לפירוש הרמב"ם ועכ"נ שיש ט"ס בפי' המשניות:

ומ"ש המ"מ רפ"ז דהלכות א"ב דהרמב"ם פסק דאין קושי לנפלים מהא דרבא דף ל"ח ע"ב דאית ליה דאין קושי לנפלים דהוא בתראי אין מזה ראיה דרבא אית ליה הכי אלא דרבא מתרץ הברייתא הכי ומנ"ל דרבא אית ליה הכי ולא ידעתי למה לא הביא המ"מ מהא דרבא לקמן דף ס"ו ע"א דאית ליה לרבא בהדיא הכי כמו שהבאתי לעיל:

דף ל"ט תוס' ד"ה והיולדת וכו' והקשה הר"י מאורליינש דהכי תניא דזבה וש"י ובפ"ק אמרינן דאשה שיש לה וסת וד' נשים ואשה שעברו עליה ג' עונות כו'. לא ידעתי למה נקטו כלל אשה שעברו עליה ג' עונות שאינו אלא לדברי ר"א ולית הלכתא כוותיה והך מתני' דאע"פ שאמרו ד"ש לא קאי אהא דאילו לפירש"י לא קאי אלא אאשה שיש לה וסת וכמו שפירש"י התם ולשיטתם שכתבו שם אאשה שיש לה ואד' נשים קאי מ"מ לכ"ע לא מיירי מתני' באשה שעברו עליה ג' עונות גם התוספות בתירוצם כאן השמיטו הא דעברו עליה ג' עונות:

בא"ד וי"ל דיש לה וסת א"ל כיון דאורח בזמנו בא צריכה בדיקה בשעת וסתה. עכ"ל. ר"ל דהא אשה שיש לה וסת ד"ש בראתה בשעת וסתה אבל שלא בשעת וסתה מטמא מעל"ע וכדמסקינן לעיל דף ד' ע"ב אם כן שלא בשעת וסתה צריכה בדיקה דהא כשראתה מטמא מעל"ע ובשעת וסתה נמי צריכה בדיקה כיון דאורח בזמנו בא:

רש"י ד"ה מיחוש מהו דניחוש לה אם היתה רגילה מט"ו לט"ו דהיינו תוך ימי זוב מי בעי למיחוש ולא תשמש ליום ט"ו קודם ראיה שמא תראה. עכ"ל. ולאו דוקא נקט שהיתה רגילה לראות אלא אפילו לא ראתה אלא פעם אחת מט"ו לט"ו אפילו הכי צריכה למיחוש לר"פ וכדמוכח לקמן סוף פרק האשה:

תוס' ד"ה מקבע לא קבעה כו'. עיין בחדושי הר"ן שמיישב פירוש רש"י דס"ל דאין חילוק בין שקבעה כבר בימי נדתה או לאו כדמוכח בסוגיא דפ' התינוקת דף ס"ח ע"ב דאל"כ לא הוי מקשה הש"ס התם נימא תיהוי תיובתא דר"ה ב"ח א"ש דלמא מתני' מיירי שקבעה וסת בימי נדתה ועתה איתרמי בימי זיבה א"ו דס"ל להש"ס דאין חילוק ע"ש:

ע"ב נדה ופתחה מכ"ד מנינן. מ"ש מהרש"א מכאן נראה הכרע לשיטת רש"י והרמב"ן וכו' כבר נאמרו דברים אלו בחדושי הרמב"ן עצמו והר"ן ס"פ בא סימן וע"ש וקשי' לי אמאי לא הוכיחו לסתור דברי הרמב"ם מסוגיא דטועה לעיל דף כ"ט דמשמשת לאור שלשים וחמש ופירש רש"י התם לפי ששבוע רביעי ממנ"פ אין אתה יכול לספקו בזיבה שאין זיבה אלא לאחר נדות וה"ז יש בה ג' שבועים טהורים והרביעי הוא דראתה הלכך בתחלת נדה הוא דאיכא לספוקי ולא בעי למיתב בשבוע חמישי אלא ששה ימים משום ספק יום אחרון של שבוע רביעי דמספקינן לה בתחלת נדה עכ"ל ולדברי הרמב"ם אמאי הא איכא לאספוקי דשמא שבוע רביעי בימי זיבה היה אע"פ שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכותיו פרק ז' דין י"ב דאחר שעברו ימי המלאת לעולם מתחילין ימי נדה תחלה מ"מ ה"נ דלמא כבר עברו ימי המלאת וכבר ראתה והתחילו ימי הנדה ועכשיו בשבוע רביעי בימי זיבה היא ואסורה לשמש אור ליום ל"ה וצ"ע:

בתוס' ד"ה אלמא מריש ירחא מנינן וא"ת דלמא משום ראיה ראשונה וכו' והקשה ריב"א וכו' והשיבו רש"י משום דבפ"ק מוקמינן דר"י וכו'. ומתני' דפ"ק כגון שראתה תרי זימני ריש ירחא וה' בירחא ובשלישי כי ראתה ריש ירחא לא תבדוק בה' בירחא שאפי' תראה לא קבעה לה וסת דמעין פתוח הוא עכ"ל וא"ל דמ"מ תבדוק שאם תראה עוד פעם ד' ריש ירחא וה' בירחא ובחמישית תראה ה' בירחא ולא תראה בריש ירחא כבר כתבתי לעיל דף י"א ליישב דכיון שכבר הוחזקה לראות בריש ירחא א"כ בראיה שלישית כי חזיא בה' בירחא מיקרי מעין פתוח ולא חזיא לאצטרופי עוד לראיה שתראה עוד בה' בירחא אפילו שתראה ממעין סתום:

בא"ד ונראה לפרש דמיירי כגון שראתה ג' זימני בריש ירחא וה' בירחא ואין לחוש. עכ"ל. וא"ל מי הכריחם לזה דחזיא ג' זימני ריש ירחא וה' בירחא אלא ה"ל לתרוצי דמיירי שכבר הוחזקה לראות בריש ירחא ג' זימני אלא דבה' בירחא לא חזי אלא תרי זימני ריש ירחא וה' בירחא ובשלישי ראתה בה' בירחא ובריש ירחא לא חזיא וה"ל מעין סתום דז"א כיון שכבר הוחזקה לראות ג' זימני בריש ירחא כי הדר חזיא בה' בירחא ה"ל מעין פתוח ולא חזיא תו לאצטרופי וכמ"ש לעיל אמנם בחדושי הר"ן תירץ כן אך התוס' לא ס"ל הכי וכמ"ש ודוק:

פרק חמישי דף מ רש"י ד"ה לחייב על כל בן ובן שאם טבלה לאחר י"ד לנקבה ושמשה וכו'. עכ"ל. לכאורה פשטי' דשמעתין לא משמע הכי אלא לחייב על כל בן שאם ילדה בן ואחר מלאת חזרה וילדה בן אף שנתעברה תוך מלאת חייבת להביא קרבן על כל א' וא' ולפי מה שפירש"י שילדה מתחלה נקבה ע"כ צ"ל דהכי פירושו לבן לבן לחייב וכו' בין שנולד ונתעברה אחר מלאת ובין שנתעברה תוך מלאת ונולד אחר מלאת חייבת בקרבן ומה שהכריחו לזה ולא פירש כפשטי' משום דס"ל דאלו נתעברה תוך מלאת של זכר כיון דא"א להיות יצירת הולד תוך ימי המלאת של זכר דהא ליצירת הולד בעינן מ' יום וא"כ כיון שבתוך ימי טוהר שלה אינה אלא מיא בעלמא א"כ ס"ח היא שלא תפטור בקרבן אחד ולהא לא צריכין קרא וכי איצטריך קרא אלא היכא שנתעברה תוך ימי טוהר של נקבה שכבר נגמרה צורת