חידושי רמב"ן על סנהדרין נה.

בעו מיניה מרב ששת עובד כוכבים הבא על הבהמה מהו תקלה וקלון בעינן והכא תקלה איכא קלון ליכא או דילמא תקלה אע"פ שאין קלון. כלומר שתהא בסקילה תקלה וקלון בעינן בישראל במזיד דאית בה תרתי והכא תקלה איכא שהכותי חייב קלון ליכא דשכיח בהו הכי ולא מתבייש ועוד דלקלון דכותי לא חיישינן או דלמא תקלה אף על פי שאינו קלון מתחייבת בהמה לסקיל'. ופשט לה רב ששת תניתוה, והיא ברייתא של תורת כהנים ומה אילנות וכו' והברייתא מתחלתה כך היא שנויה והרגת את האש' ואת הבהמ' אם אדם חטא בהמה מה חטאה אלא מפני שבאת לאדם תקלה על ידה לפיכך אמר הכתוב תסקל. והלא דברים קל וחומר ומה בהמ' שאינה יודעת בין טוב לרע על שבאת לאדם תקלה על ידה אמרה תורה תסקל אדם שגורם לחבירו להטעותו מדרכי חיים לדרכי מיתה על אחת כמה וכמ' כיוצא בדבר אתה אומר אבד תאבדון את כל המקומות והלא דברים קל וחומר ומה מקומות ואילנות שאינן רואין ולא שומעין ולא מדברים על שבאת לאדם תקלה עליהם אמרה תורה שחת שרוף וכלה והעבירם מן העולם אדם שגורם לחבירו להטעותו מדרך חיים לדרך מות עאכ"ו וכי מפני מה אמרה תור' לאבד את כל המקומות ולשרוף את האילנות מפני שמזכירין גנותו של אדם והלא דברים קל וחומר ומה אם כך חס המקום על כבודן של רשעים ק"ו על כבודן של צדיקים ע"כ הברייתא השנויה בסיפרא. הנה פשט ר"ש מתחלת הברייתא הזו דכותי העובד לאילן נאסר האילן ומתחייב על ידו שריפה וכ"ש כותי הבא על בהמתו. ואקשי' עליה אלא מעתה דמשום תקלה נסקלת כותי המשתחו' לבהמתו תיאסר ונסקלה ומפרקי' כיון דאשכחן בישראל שאין נעבד אסור להדיוט איכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור. ואקשי' לישראל עצמו תיתסר מידי דהוה ארביעה דהא לישראל אפילו קלון איכא ומתרץ אביי זה קלונו מרובה וזה קלונו מועט ומשום קלון מועט לא קטלינן לה לבהמה ופי' רש"י ז"ל דס"ל לאביי דתקלה וקלון בעינן ולית ליה דר"ש א"נ ס"ל כוותיה ומתוך דקלונו מרובה איכא קלון אפילו לכותי לשיטת רש"י ז"ל. קשה מה ענין אילנות נעבדין לבהמה נעבדת התם איסורא בעלמא הוא דנאסרין משעת עבודה ואפילו בלא עדים מה שאין כן בבהמ' דבגמר דין הדבר תלוי אלמא זו משום תקלה נאסרת ובגמר דין איכא תקלה ואלו משעת עבודה נאסרין בלא עדים דליכא תקלה כלל. ותו קשיא, דהא אשירה דכותי יש לה ביטול אלמא איסורא בעלמא רביעא עליה ובביטול פקע איסור מינה ואע"פ שהכותי נהרג אלמא לאו משום תקלה הוא וא"ת נעבד דישראל דלית ליה ביטול אדרבה היא הנותנת דתקלה וקלון בעינן הלכך בישראל דאיכא תקלה וקלון אין לה תקנה להתיר דומיא דנרבע אלא שחת ושרוף וכלה בכותי שאין שם קלון לא חשש הכתו' לתקל' אלא אסור הוא שאסר הנעבד כדי להתרחק מע"א עד שתבטל ותו קשיא דהאי בריית' דת"כ קתני בהם בהדיא קלון בע"א בכותי דקתני מפני שמזכירין גנותו של אדם וכו'. ועוד הקשו ז"ל על שיטתו של רש"י ז"ל שפירש דאביי לית ליה דר"ש והרי כל עיקר לא בא לאביי אלא לתרץ הקושי' שהקשינו על ר"ש אלא מעתה כיון דלא בעיא אלא תקלה כותי המשתחו' לבהמתו תיתסר וניקטלה והלשון האחר שאמר הרב ז"ל שמתוך שקלונו מרוב' איכא קלון אפי' לכותי קשה מזה דלא מדכרינן בגמ' הך סברא ועוד דמ"מ איתותב ליה ר"ש ואיהו לא אמר אלא תניתוה אילנות וע"כ ליכא למיגמר כלל ובודאי שזו השמועה קשה ועמומה. ושם בתוספות נאמרו בה לשונות דחוקים הרבה ורחוקים ביותר מלשון הגמ'. אבל כך אני סובר בפירושה, דבעו מיניה דר"ש כותי הבא על הבהמה מהו ופירשו בגמ' דבעיין משום דתקלה וקלון בעינן והכא תקלה איכא וקלון ליכא דלא חיישינן לקלון דכותי שאינו מתבייש ממנו כישראל או דלמא תקלה עיקר וא"ל רב ששת תניתוה אילנות נעבדין דארץ ישראל שאמרה בהם תורה השחת שרוף וכלה ואין להם תקנה נמי בביטול ומשום תקלה דכותין הן נשרפין ור"ש לא חשש עכשיו לסוף הברייתא ומ"מ איפשטא בעיא והוא לא בא ללמד אלא על עיקר בעיין דכותי הבא על הבהמה לומר שהיא נסקלת מאילנות ואי משום תקלה לחודה ואי משום דאיכא נמי בכותי בע"א קלון כ"ש דאיכא קלון בעריות. ומה שהקשו מענין הביטול שהרי נעבד דכותי יש לו ביטול אע"פ שהכותי במיתה אלמא לאו משום תקלה וקלון דכותי הוא ואעפ"י שאילנות דא"י אין להם ביטול התם משום דחשיבי ע"א דישראל כדאיתא בפ' כל הצלמים. זו הקושיא אינה לר"ש אלא לעיקר הברייתא שמפרשת טעם השריפה משום תקלה דכותי או קלון שלו אבל י"ל דביטול עצמו טעמא אחרינא הוא דכל ששמו עליו חשש הכתוב לתקלה או לקלון דעובד וכיון ששברו ובטלו ונעקר שם ראשון ממנו אין כאן משום תקלה וקלון ופנים חדשות באו לכאן וכשאסר ע"א דישראל אפילו לאחר ביטול לא משום תקלה וקלון דישראל דהא קי"ל ע"א של כותי ביד ישראל אסורה אע"פ שהעובד כותי שלא אמר השחת שרוף וכלה משום תקל' או קלון דבותי שתבא לרשותך קודם ביטול אסורה עולמית אלא הטעם גזירה שלא יחמוד ויקיים. ומה שהקשו שהנעבד איסורו מיד קודם גמר דין שלא בעדים ואפילו שאין הכותי בסקילה י"ל קסבר ר"ש ישראל הבא על הבהמה בשוגג נסקלת אף על פי שאין הרובע בסקילה דומיא דאילנות ומ"מ תקלה חשיבא ליה ואין צריך לומר כותי הבא על הבהמה בשוגג לפי שהוא נהרג שהיה לו ללמוד ולא למד והלכך אילנות ובהמ' נרבעת שוין הם אלא דדומה רב ששת חס רחמנא אבעלי חיים לידע בודאי אם באת תקלה על ידם לפיכך הצריכן הכתוב עדה ועדים וגמר דין שאין הדבר אמת עד שיתברר באלו ולא הצריך כן בשאר הנעבדין כגון אילנות ומיהו כולם משום תקלה או קלון הם מתבערין כבר פרשתי פשיטותו של ר"ש בזה. ואקשי' בגמ' אלא מעתה כותי המשתחו' לבהמתו תיתסר ונקטלה פי' זו הקושיא על עיקר הברייתא היא דכיון ששמענו הברייתא שאמרה משום לתא דכותי ואילנות נשרפין הוקשה לנו בגמ' מיד אלא מעתה בבהמה נמי נאמר כן ומפרקי' ליכא מידי דלישראל לא אסרי והאי לישנא סירכא דשאר דוכתי נקט והכא ה"ק לישראל שרא אע"ג דאיכא תקלה וקלון טפי לכותי לא כ"ש. והקשו, לישראל נמי תהא אסורה דהא איכא תקלה וקלון טפי דומיא דרביעה גם זו הקושיא על עיקר הברייתא ומשנתנו שפירשו טעם הסקילה משום תקלה וקלון וכן אילנות מפני כך הן נשרפין וחזר אביי למה שהיינו סבורין מתחלה ותירץ זה קלונו מרובה וזה קלונו מועט לומר שאין טעם האיסור ברביע' אלא משום תקלה וקלון וסוגיא דברייתא נמי דקתני בסיפרא קלון דאילנות קלון מועט הוא ובבעלי חיים לא חיישינן ליה. נמצאת הברייתא מתורצת וטעם אביי מתורץ כדברי אביי ובודאי שעלה מדבריו בכותי הבא על הבהמה דפטור דלא כר"ש והיה ראוי לבעלי הגמ' להקשות ולר"ש דיליף בעלי חיים מאילנות תיקשי ליה הך. אלא שבא רבא ופי' טעם אחר אמר' תורה בהמה הנהנית מעביר' תיהרג כלומר משום תקלה וקלון כדקתני מתני' בהדיא אלא דפריש רבא דתקלה וקלון בלא הנאה לא מחייבי בעלי חיים וזה הטעם עולה כדברי ר"ש דכותי הבא על הבהמה תסקל. ופשיטותא דאילנות לומר כשם שמצינו באילנות שנשרפין משום כותי דחיישינן לתקל' או לקלון נמי דידיה כישראל כך בעלי חיים אע"ג דחס רחמנא עלייהו דלא קטלי להו אלא בתקלה דאתיא להו ברביעה דכותי כישראל דהא איכא הנאה ותקל' דכותי תקלה היא וקלון דידי' נמי קלון הוי [וכיון] דרבא (פריך) [פריק] לר"ש לא מקשינן בסיומא דאביי לר"ש מידי כך נראה לי דרך השמועה וזה הפי' מלבן הסוגיא ומחזירה אותה כהוגן בלא קושיא ובלא שבוש.