חידושי רמב"ן על בבא בתרא קעד:

ואותבינן עליה דרב פפא מהא דתני בתוספתא (יא,ח): ערב שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו אינו גובה. פירשו ראשונים דהאי אינו גובה ודאי מן היתומים קאמר. ומסתב' ודאי דעל כרחין מן היתומים קתני דלאו מיניה אי ליכא עדים דערב פרעיה למלוה כשי' דיכול ליה לומר אני פרעתיו למלוה או פרעתיך אי דאיכ' סהדי דערב פרעיה למלוה וידעי נמי דלוה לא פרעי בתר הכי לערב אמאי אינו גובה וכן סיפא אם כתב לו התקבלתי גובה אמאי לימא ליה הדרי ופרעתיך דלאו מלוה בשטר היא לו ואי דאיכא סהדי דלא הדר ופרעיה פשיטא אלא לאו מן היתומים קתני וכשפרעו ערב למלוה בפנינו בין בחיי אביהן בין כשהן קטנים ולא גבה מהם כלום רישא אינו גובה משום צררי וסיפא קתני ואם כתוב בו התקבלתי כלומר שכתב בעל חוב לערב התקבלתי ממך גובה וכן שנויה בתוספת' אלמא אע"ג דקדים ופרטיה כיון דמדנפשיה פרטיה ולאו צררי אתפסי' גובה ופריק להכי טרח ערב וכתב לי' בעל חוב התקבלתי למיתבעינהו ליתמי וכיון דאדעת' דידהו פרע כי גדלי משלמי, וסליק' שמעת' שפיר. אבל מה שכתב רבינו ז"ל, לרב הונא דסבר מצוה על היתומים לפרוע חיבת אביהן אינו מחוור לי דההיא בגדולי' ובשירשו מטלטלין ולא שכופין אותן והכי מוכח במס' גיטין וה"נ משמע בשילהי פרק מי שמת (בבא בתרא קנ"ז ב') שלא נאמר אלא בשירשו ואינן חייבין לפרוע מן הדין דאע"ג דליכא שעבודא איכא מצוה ואין כופין ולרב פפא נמי אית ליה בגדולים אלא הכא משום דשעבודא דאוריית' איתמר כפיסקה דידיה ז"ל, כן נ"ל. ובערב דנכרי, קס"ד דכיון דדיניה בתר ערב' הוא לא חיישי לצררי דכמאן דאודעינהו דמידהא דינא עבד ושליחות' דאבוהון היא ולהך סבר' בקבלן דישראל לא חיישי' לצררי.

חזקה אין אדם עושה קנוני' על נכסי הקדש. פי' בשהקדיש כשהוא בריא ואחר כך כשהוא שכיב מרע בשעת צואה אמר מנה לפלוני אבל אי אקדיש כשהוא שכיב מרע בעיא ולא אפשיט' שמא אם עמד חוזר, וקיימ' לן כל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו וכיון שחוזר הודאתו הודאה אפי' בהדיוט דליכא חזקה. ואוקימנ' במקוים, וקשיא להו אי במקוים ל"ל הודאה אפילו בהדיוט והשיב הרב אב"ד דאי לאו דאודי הוא אע"ג דמקוים שטריה הוה ליה בא ליפרע מנכסים משועבדין ולא יפרע אלא בשבועה והשתא דקיימיה איהו שקיל בלא שבועה ומפורש הוא בגמ' בשבועות (מב,ב) גבי נשבעין להקדש.