חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת יבמות יג.

גמרא ורב זביד אמר אין בנים בלי סימנים (ומש"ה לא מצינו חמות ממאנת דאף דאפשר דילדה בתוך שנת י"ב לא תמאן דהוי סימנים גמורים, דס"ל לרב זביד ת"ז כלאחר זמן דמי) ונבדוק, חיישינן שמא נשרו רשום צער לידה. כתבו בתוס' דלאו דוקא נקט צער לידה, דה"ה נמי משום צער עיבור חיישינן, דאלת"ה תיקשי נבדוק קמי לידה, ואם לא ימצאו סימנים לא ניחוש לשמא נשרו דאכתי ליכא צער לידה. רצונם בזה דתיקשי דאכתי מצינו חמות ממאנת, דכיון דשעת עיבור גרים לחששא דהביאה סימנים (וכמ"ש התוס' ד"ה רב זביד) א"כ היכא דנבדקה אחר העיבור וידענו דלא הביאה סימנים ממילא גם אחרי הלידה, יכולה למאן. דמה"ת לחוש דהביאה ואח"כ נשרו בשעת הלידה וא"כ משכחת לה אם נבדקה אחר העיבור וקידש להבת אחר הלידה, ואח"כ מיאנה החמות, כתבתי כל זה משום שראתי מ"ש הנ"י על דברי תוס' אלו, וזה לשונו, וזהו לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב דבהוכר עוברה מקודשת, ואם לא היו לה סימנים מצינו חמות ממאנת. ונוראות נפלאתי, דמעולם לא היתה כונת התוס' בשקידש להבת בעודה מעוברת, אלא כונתם שהקידושין והמיאון היה אחר הלידה דאחרי שנבדקה אחר שעה שהיה גורם שיבואו הסימנין ומצינו דלא באו, שוב גם אחר הלידה יכולה למאן. וכן מוכח דזה כונתם ממ"ש אח"כ, ואי היה מפרש מילתא דר"ז דאין לידת בנים בלא סימנים קאמר הוי אתי שפיר, ואי כדברי הנ"י אדרבא היה הקושיא יותר חזקה דמשכחת חמותה ממאנת שקידשה בעודה מעוברת: