חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת יבמות יב:

גמרא אמר רבא הלכתא צרת איילונית מותרת ואפי' הכיר בה. בנמוקי יוסף הביא בשם ר"ת וזה לשונו, "כתב ר"ת ז"ל דלרבא דלאו טעמיה משום מקח טעות, אפשר דאיילונית שלא הכיר בה גיטא מדרבנן בעי וכו' ואתי שפיר הא דאמרינן כו' קטנה שמא תמצא איילונית, וא"א דלא בעי גיטא כלל תתיבם ממנ"פ, דאם תמצא איילונית אנוסת אחיו בעלמא היא ושרייא ליה, אבל אי בעי גיטא מדרבנן אמרינן פוגעין בערוה מדרבנן עכ"ל". ותמיהני כיון דרצונו לומר דאף לר"א מוכח דאיילונית א"צ גט, מ"מ י"ל דרבא פליג עליה בזה וס"ל דצריכה גט, א"כ יש לנו לומר ביותר דלרבא גם מדאורייתא צריכה גט, די"ל דס"ל דמום דאיילונית הוי כשאר מומים, דאמרינן דהוי ספק דאורייתא אי קפיד אי לא, וכמ"ש הרמב"ם (עיין בב"ש סימן לט ס"ק ז') ויתישב עוד יותר ההיא דקטנה דאינה מתיבמת לר"מ משום שמא תמצא איילונית, ופגע בספק ערוה דאורייתא:

בתוס' ד"ה דאפילו וכו' דהא מודה ר"י כשבעל. ונראה ליישב קושייתם דכיון דהיא עדיין קטנה ומחזקי' דודאי לא תתעבר ותלד וא"כ אף דבביאה זו נתעברה וילדה ונעשית גדולה מקודם הזמן נערות דעלמא והיא ממיעוטא דמיעוטא. מ"מ הוא כשבעל לא בעל לשם קידושין דהא היא בחזקת קטנה דלית בה קידושין, וכתבתי מזה בש"ע (סי' קנה):

ג' נשים משמשות במוך. במה דמחולקים רש"י ור"ת אם אשה מצווה על השחתת זרע כמו איש או לא. כמו דאינה מצווה על פריה ורביה. לכאורה יש להביא ראיה דאינה מצווה. ממתני' דפ' המדיר (דף עא ע"ב) המדיר את אשתו שלא תלך אל בית אביה וכו'. אמר לה ע"מ שתאמרי לפלוני וכו'. וע' בטור דמפרש שהבעל היפר לה דברים שבינו לבינה ע"מ שתאמרי או שתהא ממלא וכו' ע"ש. והנה שם (דף עב ע"א) אמרי' או שתהא ממלא אר"י א"ש שתמלא ונופצת ע"ש בפירש"י. והנה לכאורה הדין ברור כמו דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל דהוי כמתנה ע"מ שתעלי לרקיע דהוי כמפליג בדברים כמו שהמתיק הרמב"ן בב"ב ה"ה באם הבעל מיפר לאשתו ע"מ שתאכל בשר חזיר דהנדר מופר דהוי כאומר ע"מ שתעלי לרקיע דהוי כמפליג בדברים והנדר מופר. וכיון שכן יקשה סוגיא דכתובות דמיפר ע"מ שתהא ממלא ונופצת הא הוי כמתנה לעבור על ד"ת דהנדר מופר כנ"ל. אע"כ דאשה אינה מצווה על השחתת זרע. וק"ל: בנ"י סוף פ' הערל הביא דעת הרמב"ן דבכל איסורי דרבנן שאין להם שורש דאורייתא בטל ברוב ויליף לה מהא דתרומת ח"ל מבטלה ברוב. ודעת הנ"י שם והרשב"א דליתא. ולא ילפי' מינה אלא בבישול עכו"ם ובחמאה דקליש איסורי' ואינו שוה בכ"מ ע"ש. ודעת הא"ז הובא בשמו בת"ח כלל כ' אף בציר דגים טמאים דיש לו שורש דאורייתא בטל ברוב. ע"ש. ומ"ש היש"ש פ' כ"ה סימן ע"ט דהא"ז אינו מיקל רק במין במינו אבל לא במין בשא"מ דאיכא טעם ע"ש. והוכיח כן מכחל וביצת נבילה וכיוצא בזה ע"ש. וכ"כ בבאר שבע. אולם תמהני מדברי הא"ז שהובא בהגהת אשר"י פ' כ"ה דהא דאיתא במתני' אם יש בה בנ"ט אסורה מיירי בבשר בהמה אבל בבשר עוף שרי החתיכה אף דנ"ט אם הוא רוב ע"ש. הרי אף במין בשא"מ הדין כן. גם חשבתי למאי דקיי"ל כהרשב"א דאף באיסור דרבנן במין במינו בלח בעי' ס' אף דאסור רק מגזרה דאטו אינו מינו. וא"כ ה"ה מין בשא"מ ביבש ביבש דבעי' ס' דשמא יבשלם. אף באיסורי דרבנן הדין כן. וכמ"ש הב"י (ססי' צח) דאין לחלק בשיעורים בין דאורייתא לדרבנן אבל בש"כ (סי' קט סק"ט) ראיתי שתמה בזה על הרמ"א ודעתו להקל ע"ש. ע' בש"כ (סי' סט סקנ"ז) ובמנ"י (כלל לט סקי"ט). בבאר שבע כתב וראיתי מי שכ' על הא"ז אבל הרא"ש וכו' כוונתו לדברי הת"ח ריש כלל כ'. וכן במ"י שם תמה על הת"ח מאין מצא כן בהרא"ש. ולע"ד נראה משום דבודאי אין להמציא דאיסור דרבנן יהא בטל ברוב. רק שהא"ז וסייעתו למדו כן מהא דתרומת ח"ל מבטלה ברוב. אף דקמח בקמח הוי לח בלח וממילא יש ללמוד דאיסורי דרבנן מותר לבטל לכתחלה כדקתני ומבטלה ברוב. וכ"כ להדיא לדינא בהגהת אשר"י פ' ג"ה ופ' כ"ה. וא"כ למ"ש הרא"ש פ"ק דמציעא דאיסורי דרבנן אין מבטלים לכתחלה ברוב. וע"כ ס"ל דשאני תרומת ח"ל דקיל משאר איסורים דלא פשט איסירי' בכ"מ. וכמ"ש הר"ן בפ"ק דמציעא. וא"כ ממילא אין ללמוד ממנה לענין רוב כנלע"ד. ומזה הסברא בעצמו תמהני דנראה ברור למה שלמד הנ"י פת עכו"ם וחמאה. מתרומת ח"ל דבטל ברוב משום דאין איסורם שוה בכ"מ. ודמי לתרומת ח"ל. א"כ יש ללמוד ג"כ דמותר לבטל לכתחלה. ותמי' על הגהה (סי' קיג) שפסק דבטל ברוב ולכתחלה אסור לבטל. וצ"ע: