חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת כתובות צה.

תד"ה הא ר"מ כו' דאע"ג דא"ל כו' לנ"ר מכוונא כו' וכ"ש סתמא. לא זכיתי להבין מה הכריחם להמציא סברא דלס"ד דבכתב לראשון ולא חתמה יותר שייך לומר נ"ר בהיפוך מסברת רב אשי והרבותא הוא לר"מ, הא פשוט יותר לומר דלס"ד הרבותא לר"י דאפי' בלא חתמה לראשון אמרי' נ"ר ול"א אם איתא לקמא איבעי לה למעבד וכדכתבו תוס' באמת לבסוף ומה הגיעם בתחלה לנטות מזה, ואי דהוקשה להם דא"א דלס"ד היה ידוע הסברא בדרך רבותא לר"י דבב' לקוחות לא שייך כ"כ לומר נ"ר משום דלקמא אבעי' לה למיעבד, נימא באמת לחלק כן לר"מ וכאשר באמת הוצרכו תוס' בסוף לדחוק דלס"ד שייך רק לומר כן קצת דרך רבותא אבל לא לחלק באמת כן לר"מ ומה"טלא רצו תוס' בתחלה כן מש"ה בחרו להם דרך אחרת דלס"ד היה הרבותא לר"מ דבב' לקוחות מסתבר יותר לומר נ"ר ובזה ליכא קו' דנימא באמת כן לחלק לר"י ומתני' כר"י וההיא דגיטין בב' לקוחות די"ל דמתני' דהתם דוחק לאוקמי בב' לקוחות כיון דהתם עיקר דנחת רוח הו"ל לפרש דמיירי בב' לקוחות אבל במתני' דהכא ליכא דוחק לאוקמי בב' לקוחות כיון דהכא לא נחת לדין נ"ר רק לדין חוזר חלילה והיינו היכא דמהני דו"ד כגון ב' לקוחות הדין דחוזר חלילה, דאא"ל כן דא"כ מה הקשו דאמאי הדר ר"א מהאי סברא ראשונה דבב' לקוחות יותר מסתבר לומר נ"ר ולוקמי הכל כר"י ומתני' דגיטין בב' לקוחות, הא י"ל דדחיקא לר"א לאוקמא מתני' דגיטין בב' לקוחות ומתני' דהכא בב' לקוחות זה אין דוחק אע"כ דלא ס"ל לתוס' לומר בהיפוך מסברא דר"א, וה' יאר עיני:

גמרא נהי דאיבדה כתובתה משני מראשון מיהא תיגבה. ק"ל דלמא מיירי שהראשון לא קנאה בשביל שלא חתמה, והרי ברמב"ם (פי"ג דאישות) כתב דדוקא דנפסד המכר הראשון בהא אמרינן אם איתא דנ"ר לקמא אבעי' לה למיעבד. והה"מ הקשה דהא מוכח בגמרא דהראשון קנאה מדפרכי' מראשון תגבה עי"ש אבל מ"מ עדיין קשה מנ"ל להגמ' להקשות דלמא מיירי דהראשון לא קנאה:

תד"ה הא ר"מ וכו' הו"ל למימר כולה ר"י. מקשים דא"כ תקשי מסיפא וכן אשה בעלת חוב דמיירי בב' לקוחות וכתבה ללוקח הב' דו"ד. א"כ בזה נימא דנ"ר עשיתי לבעלי. ולענ"ד בפשוטו לק"מ דעיקר החילוק דב' לקוחות אמרי' יותר נ"ר כיון דחזינן דקפדה מתחלה ולא חתמה זהו בודאי שייך רק אם הלוקח הא' ביקש כן ממנה ולא רצתה לחתום. אבל אם לא ביקש ממנה הדבר כלל בודאי היה רק כלוקח א' דהא י"ל אולי אם היה הלוקח הא' מבקש כן היתה חותמת לו. וא"כ י"ל דבכה"ג מיירי בסיפא דמתני'. גם י"ל דהיתה קטנה בשעה שלקח הא' דנתקדשה ע"י אביה דלא היתה ראוי' למחול. ואין ראיה ממה דלא חתמה להא' דעשתה כן להב' משום נ"ר. ונכון. ובדרך חידוד אמרתי בהישיבה. די"ל דהא דפדיך הש"ס וכי קנה מידה מה הוי. ולא מוקי למתני' דראשונה ושניי' היינו יורשי ראשונה ושניי'. דליורשים לא טענינן נ"ר כדאיתא בש"ע אה"ע סי' צ'). היינו משום דהיורשים אינם גובים כלל לרב ושמואל דס"ל א"א מוריש שבועה לבניו. וגם ל"ל דמיירי בנשבעה ומתה, דמה"ת היה לה לישבע דהא לא היה לה מקום לגבות כיון דסלקה נפשה. וגם לא טענה נ"ר. וא"כ י"ל דמסיפא לק"מ דשפיר י"ל דמיירי ביורשי האשה דלא טענינן להו נ"ר. ואי דא"א מוריש שבועה. י"ל דמיירי בנשבעה ומתה דהא הוצרכו לישבע לגבות עכ"פ מהלוקח הא' וק"ל:

תד"ה כתבה להא' וכו' יש מקשים כו'. הא דלא ניחא להו לתוס' דרב דאמר בשער קנה היינו לר"מ וסבירא ליה דר"מ מודה בע"פ דאמרי' נ"ר ומוקי כן למתני' דגיטין כר"מ משום דס"ל בשינוי' דפירכת הש"ס דהכא דתימא נ"ר דכולה ר"מ. והתם בגיטין בע"פ אמרי' נ"ר והכא בשטר. אבל לר"י באמת מודה רב דגם בשטר אמרי' נ"ר. היינו דא"כ מה פריך הש"ס בגיטין לרב מברייתא דעד שתכתוב לו אחריות דלמא הברייתא אתי' כר"י. אע"כ דרב אמר כן לכ"ע. וע' בתוספות גיטין ובב"ק דהקדימו תחלה מסקנא דשמעתין דר"מ מודה בחד לוקח. ועל יסוד זה הקשו לרב דאמר בשטר קנה מברייתא דחתמה לו. משמע דבאו לשלול זה דלא נימא דרב מוקי באמת מתני' דגיטין לר"מ. לזה הקדימו דאף לר"מ אמרי' בלוקח א' אף בשטר נ"ר. ומ"מ אפשר לומר דבודאי לא באו להקשות על רב מר"א כיון דבאמת קיי"ל כשמואל. ועיקר קושייתם דע"כ רב ככ"ע אמר למילתיה מפירכת הש"ס בגיטין וכנ"ל. אלא דבאו לשלול דלא נימא דהא דאמר ר"י דאף בשטר אמרי' נ"ר היינו בב' לקוחות דהוי הוכחה לטענת נחת רוח. וכעין סברת תוספות בתחלה דב' לקוחות שייך יותר נ"ר. לזה הקדימו דהכא מסקי' דר"מ מודה בחד לוקח. א"כ מוכח עכ"פ דהסברא בהיפוך דבחד לוקח שייך יותר נ"ר ושפיר קשה על רב.