חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת כתובות צד.

תד"ה שנמצאת אחת מהן שדה שאינה שלו, וק' לרבי כו' הקודמת לה למה אינה לוקחת אותה השדה. וי"ל דמיירי הכא דאותה שדה שיצא עליה ערעור הוא אפותיקי מפורש לא' מג' נשים א"כ קודם שבא הנגזל אינה יכולה ליקח השדה הרביעית אבל אח"כ כשיבוא הנגזל ויטרוף ממנה אגלאי למפרע דהאפותיקי היה בטעות ושיעבודה קיים על שאר הנכסים וכדעת רבינו ירוחם (הובא בהגהת ש"ע סי' קיז ס"א):

בא"ד ואומר ר"ת דמשביעין וכו' א"כ נשביע כל בע"ח שמא יכסיף. תמוה הא ג"כ לל"ק קשה כן דנשבע כל בע"ת דשמא יש בע"ח מוקדם ויהיה הדין דגבה גבה, ואולי י"ל דקאי לשיטת ר"ת בר"פ מי שהיה נשוי דפלוגתא דמה שגבה גבה מיירי רק במטלטלין ולשון דנמצאת שדה ע"כ בדוקא אינו אלא עיקר טעמא קאמר כמ"ש בתוס' וכיון דממילא אין סמיכת הבע"ח על המטלטלין לא חיישינן כולי האי להשביע ליה מספק שמא יש בע"ח מוקדם ונפסידנו מלגבות המטלטלין, אבל ללישנא שמא תכסוף דמשמע דמיירי בקרקע שפיר קשה:

בא"ד הם למה יכספוהו כו' יהא ריוח שלהן שיכולין לסלקו בזוזי. קשה דמ"מ יכספוהו מחששא שאותה שדה עצמה גזולה וא"י לסלקו, ונראה דבשביל הך חששא לא יכסיפו דמה ירוויחו בזה הא יצטרכו לשלם להנגזל כל הפירות אבל הרביעית תכסיף שחוששת שמא תהיה אחת מהראשונות גזולה ויחזרו עליה והיא א"י לסלקו בזוזי:

בא"ד כגון שפטרה משבועה. נראה שפטרה קודם מותו מש"ה לגבי הנשים הקודמות צריכה לישבע דלא מהני פיטורו לחייב לאחרים, דדוחק לומר שפטרה במפורש דוקא לגבי יתומים ולא לגבי משועבדים, ולפ"ז מיושב דקשה לכאורה אמאי מוקי שמואל דפליגי בבע"ח מאוחר שקד' וגב' הא שמואל גופי' אמר לעיל (דפ"ז ע"א) דאביי קשישא דבין נקי נדר וכו' אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וס"ל להרבה פוס' דאפי' פטרה בפירוש לי וליורשי לא מהני, וא"כ י"ל דבן ננס ס"ל כא"ש ולא מהני הפטור מש"ה לא תפרע מהיתומים אלא בשבועה, ולפי הנ"ל מ"מ דאם פטרה מכבר מכל שבועות שבעולם לת"ק כי היכי דמהני פטור לגבי יורשים מהני ג"כ נגד משועבדים ולא תצטרך לישבע נגד הראשונה אע"כ בפטרה קודם מותו, וי"ל דבכה"ג גם אבא שאול מודה דמהני דהוי כמודה שלא נפרעת כלום, וא"כ יצא לנו דין חדש דאף להפוסקים כא"ש דאפי' פטור במפורש לא מהני מ"מ פיטור קודם מותו מהני דהוי כהודאה, וצ"ע לדינא דבפשוטו נראה דמ"מ לא הוי בכלל הודאה דפשיטא אם יבואו עדים דנפרעת דלא תפרע ולא נידון להודאת בע"ד אלא דפוטר אותה היינו שנותן לה נאמנות שלא תשקר:

בא"ד וקשה מ"מ תקשי מההיא דנפרעת מנכסי יתומים ל"ת אלא בשבועה. תימא דמי הכריחם לומר דס"ל כמ"ד באלמנה משום מזוני נימא דס"ל כמ"ד דאף לגרושה משום חינא, ואידך מ"ד דס"ל באלמנה משום מזוני ס"ל כאוקימתא דפליגי באביי קשישא וכמו דצ"ל לדבריהם למ"ד דאין נזקקין כלל אלא אם כן רבית אוכלת בהם:

בא"ד ואמר לי רבי דמ"מ אצטריך אלמנה בגיטין דלא נטעה לומר בגרושה ונימא דנזקקים. תמוה לי דלמה להו לדחוקי בזה, דממנ"פ אם נטעה כן מנ"ל דבאמת אינו כן דדלמא באמת גם בגרושה נזקקים וע"כ דמסברא הוא כן א"כ רחוק לומר דנטעה לומר נגד הסברא, והא אפשר לומר ברווחא דמה דאמרינן דלא כאביי קשישא היינו ממתני' דהכא דהרביעית נפרעת שלא בשבועה דמוכח דמיתומים גדולים א"צ שבועה וא"כ אלו לא קתני אלמנה בגיטין דס"ד דאלמנה משום חינא ל"צ לישבע ממילא ניחא מתני' דהכא דהרביעית נפרעת שלא בשבועה ושפיר הו"מ לאוקמי מתני' דנפרעת מנכסי יתומים בגרושה וביתומים גדולים דלא היה הכרח לאפוקי מדאביי קשישא וא"כ אחרי דקתני במתני' דגיטין דאלמנה צריכה לישבע מזה הוא דידעינן דלא כאביי קשישא ממה דהרביעית נפרעת שלא בשבועה:

גמרא והכא בחיישינן שמא תכסיף קמפלגי. ק"ל א"כ בין לב"נ בין לת"ק נשביע נמי כל בע"ח דאף דלת"ק ליכא חשש שמא תכסיף מ"מ ניחוש דאיכא בע"ח מאוחר ויפסיד ע"י גבייתו של זה, ולמ"ש התוס' דאין לנו לעשות תקנה לבע"ח דליתא קמן ניחא נמי הא אבל בקושייתם דלא נחתי להכי קשה למה הקשו רק לב"נ דניחוש משום בע"ח מוקדם ולשמא יכסיף, הא גם לת"ק קשה דניחוש לבע"ח מאוחר:

גמרא אתמר שני שטרות היוצאין ביום אחד. הר"ן זצ"ל כתב בזה הלשון, כתב הרשב"א יש מי שאומר במי שמכר לשנים, לאחד פירש בשטר כ"ה בניסן ולשני בניסן סתמא אין בע"ח יכול לטרוף מאחד מהם, וכל אחד יכול לדחותו אצל השני לומר הנחתי לך מקום לגבות ממנו, ואינו כן וכו' אלא מהאי דכתב בניסן סתמא גבי, וטעמא דמלתא משום דשדות שניהם משועבדים לבע"ח אלא דהתקינו להם חז"ל דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסי' בני חורין א"כ עליו לברר. ותמה אני הא התקנה דאין נפרעין דקתני במתני' ר"פ הנזקין צריכא רק לענין ואפי' הם זיבורית אבל בשייר דכוותה מדינא הוא מכח מה מכר ראשון לשני כל זכות שלו וכיון דהוא היה יכול לדחותו מבינונית אלו ולהגבות לו האחרת זכה בה הלוקח שלא יגבה מבינונית אלו, והר"ן בעצמו כתב כזה לעיל (דף קיד ע"ב) דאם לוי לקח מראובן הלוקח ושייר אצלו זיבורית דא"י לדחותו ללוקח ראשון לזיבורית דל"ש בזה תקנת חכמים דאין נפרעין כיון דאין הזיבורית בנ"ח ומ"מ בשבק בינונית דכוותיה צריך הבע"ח לגבות מלוקח שני משום מה מכר, א"כ איך סתם הרשב"א כיון דמשום תקנה הוא עליו לברר הא באם הם קרקעות שוים מדינא א"י לגבות מהראשון, וה' יפתח לבי:

תד"ה לימא, ור"ת מפרש הא מלתא בענין אחר וכו' ושמואל דאמר כר"א ונזהר שלא למסור בב"א. ק"ל הא יש לתלות שמסר לשניהם למחר זה אחר זה ומ"מ שניהם שוים כיון דזכו למפרע מטעם עבחז"ל והחתימה היה לשניהם בשוה, ואם שמואל ס' דמ"מ שודא עדיפא א"כ אף אם היה סבר כר"מ היה שייך שודא שכתב ומסר לזה וכתב לזה, וא"כ אין הפרש בין אי ס"ל כר"מ או לר"א הא לשניהם אפשר דחלוקה אמת:

בא"ד ואפשר דנחתם בבת אחת. תימא הא לפי סברתם בנחתמו כאחד אף שמסר אח"כ תחילה להאחד אין רצונו להעדיפו שיקנה יותר מחבירו כיון דכח שניהם שוה לענין החתימה, א"כ ממילא פשיטא דאם חתם לראובן תחלה ואח"כ חתם לשמעון ומסר לו ואח"כ מסר לראובן דלא עדיף כחו דשמעון מראובן ולא רצה להעדיפו כיון דאין לשמעון כח קדימה בחתימה, הגע בעצמך אלו איחר לחתימה דראובן עד שעת חתימה דשמעון הי' שוה עם שמעון השתא דהקדים חתימת ראובן מגרע גרע כחו, וגם הא זה פרכת הש"ס אי ר"מ אימא סיפא וכו' כתב לאחד כו' ולר"ת היינו דאינו מיפה כחו במסירתו לזה לקנות יותר מהשני שנחתם מקודם לו, הרי מפורש דאף דאין חתימתם בבת אחת, מ"מ אם מסר תחלה להמאוחר בחתימה לא רצה שיקנה יותר מהאידך וא"כ למאי הוצרכו לדחוק דתלינן דנחתמו בבת אחת הא בפשוטו י"ל דתלינן דמסר תחלה להמאוחר בחתימה ודבריהם צריכים תלמוד גדול:

מערכה ארבע עשר במס' כתובות גמרא אתמר שני שטרות היוצאים ביום אחד: א) מה שתמהו על פסקי הרי"ף דבסוף גיטין פסק כרב דהלכה כר"א בגיטין ולא בשטרות ואלו בסוגיין פסק כשמואל דאמרי' שודא. והרי בסוגיין מבואר דזה תלי בזה דטעמו דשמואל דסבר כר"א אבל אלו ס' כר"מ היה הדין דיחלוקו. והרמב"ן בס' הזכות תירץ וז"ל דדוקא לשמואל דסבר פ"ק דב"מ דעדיו בחתומיו זכין לו וכיון דנחתמו ביום אחד הוי כאלו נחתמו בב"א ואפי' מסר וחזר ומסר שניהם קנו מעידן חתימה וזוכין כאחת. מה אמרת שמא כ' ומסר לזה וכ' ומסר לזה מ"מ דינא דחלוקה עדיפא מש"ה מוכח דשמואל סבר כר"א דע"מ כרתי וכיון דע"ח אין כורתין ביניהם לשעות הו"ל כשטר שאין עליו עדים דע"מ כורתים בו ומי שנמסר לו תחלה קנה ומסתמא שניהן נמסרו ביומן דלא מקדים אינש פורענותא לנפשיה מאי אמרת שמא לשניהם מסר כא' דינא דשודא עדיפא עכ"ל. הנה מדהוצרך לכך דלר"א הוי כאין עליו עדים כיון דאין כורתים לשעות וגם מדהוצרך לדון דמסתמא נמסרו ביומן מבואר דס"ל להרמב"ן דגם לר"א עבחז"ל ואלו נמסרו למחר היו זוכים למפרע שניהם כאחד מסוף היום אבל בנמסרו ביומן כיון דאין הע"ח כורתים לשעתן הוי כאלו אין עליו עדים וכך מבואר ג"כ בתוס' בשמעתין בקושייתם שמואל אדשמואל, מוכח דס"ל דלשמואל גם לר"א עבחז"ל. והא דבאמת לא ניחא להו לחלק דשמואל ס"ל רק אליבא דר"מ כיון דע"ח כרתי אמרי' עבחז"ל וא"כ מדס"ל לר"מ דמצא שט"ח לא יחזיר ע"כ דמיירי באין חייב מודה והוליד מזה דאומר היה ר"מ שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מבני חורין אבל אליבא דר"א דס"ל עמ"כ לא אמרינן עבחז"ל. וביותר דהא חזינן להדיא דס"ל לתוס' דיש מקום לחלק בזה דהרי בקושייתם לאביי דס"ל עבחז"ל וגם ס"ל בסנהדרין דע"מ כרתי אמאי קתני בברייתא כתב לזה ומסר לזה לזה שמסר לו קנה הרי אי לאו ההיא דסנהדרין היה אפשר לומר דאביי דס"ל בב"מ דשטרי דלאו הקנאה ג"כ כתבינן דעבחז"ל היינו משום דפסק כר"מ אבל אליבא דר"א לא וא"כ ה"נ י"ל לשמואל ואפשר דלזה נתכוין המהרש"א בקושייתו, ותירוצו סתום, ונלע"ד דהרי בלא"ה קשה איך מוכרח דשמואל ס"ל עבחז"ל דלמא טעמא דשמואל דלא מוקי למתני' בחייב מודה דס"ל דלא קרי וכתב לא חיישינן אך זה אינו דא"כ אמאי אמר שמואל מצא שטר הקנאה יחזיר גם בלא הקנאה למה ניחוש לשמא כתב ליתן בניסן הא העדים אין רשאין לכתוב בלא מלוה עמו וכיון שכן ממילא מוכח דשמואל ס"ל גם לר"א עבחז"ל דהרי חזינן בסוגיא דבב"מ דאמרי' עלה דאביי משום דקשיא ליה וכו' היינו דמנ"ל לאביי להמציא דחיישינן לפירעון ולקנוניא הו"ל לשנוי' יותר כר' אסי דלא אמרינן עבחז"ל אפילו לר"מ וטעמא דמתני' משום דחיישינן לשמא כתב ללות בניסן לזה אמרי' משום דקשיא ליה וכו' וממילא מוכח דחיישינן לפרעון ולקנוניא וכיון שכן אם איתא דשמואל ס"ל דרק לר"מ עבחז"ל אבל לנפשיה דסבר כר"א לא אמרי' עבחז"ל א"כ מדנקט שמואל המוצא שטר הקנאה אבל בלא הקנאה יחזיר יהא מוכח דס"ל לשמואל דחיישי' לאקרי וכתב וממילא יקשה מנ"ל לשמואל להמציא דר"מ ס"ל דשט"ח שאין בו אחריות אין גובה מבנ"ח דלמא מתני' בחייב מודה והא דלא יחזיר משום דאפי' לר"מ ל"א עבחז"ל וחיישינן לשמא כתב ללות בניסן דהרי חזינן דאפי' לאביי אמרינן עד דנמציא חשש לפרעון ולקנוניא יותר היה לו לומר דלא אמרי' עבחז"ל אפי' לר"מ מכ"ש דיקשה לשמואל מנ"ל להמציא דשט"ח שאין בו אחריות אינו גובה מבנ"ח, אע"כ דס"ל גם לר"א עבחז"ל ושפיר יש לומר דס"ל ג"כ דלאקרי וכתב לא חיישינן מש"ה ממילא מוכח דמתני' באין חייב מודה ומוכח דס"ל לר"מ דשטר שאין בו אחריות א"ג מבנ"ח והוא נכון מאד בעזה"י. ובאמת בדברי הרמב"ן א"צ לכ"ז כיון דאזיל ונחית ליישב דברי הרי"ף כיון דהרי"ף ס"ל דלר"א אף ע"מ כרתי ממילא גם לר"א שייך עבחז"ל כמו לר"מ דהא גם ע"ח כרתי ומש"ה בנמסר למחר שניהם זכו למפרע מעידן חתימה מכח ע"ח כרתי ורק בנמסרו ביומן קנו שניהם כאחד כיון דע"ח אין כורתים לשעתן הוי כאין עליו עדים כלל, והא דלא תליא דלא מסר בעדים וממילא בנמסרו ביומן קנו שניהם כא' כמו לר"מ יעויין בהרמב"ן במלחמות דכ' לתרץ דתליא דהיה ע"מ בכדי שיכול לייפות כחו של זה מזה, עוד תירץ דהודאת בע"ד הוי כמו ע"מ והנה בדבריו בס' הזכות הנ"ל ע"כ לא קאי לסברתו הא' שבמלחמות הנ"ל דא"כ למאי הוצרך לומר דתליא דנמסרו ביומן דלא מקדים אינש הא בפשוטו ניחא דתליא דנמסרו ביומן כדי שיכול לייפות כחו של זה מזה אע"כ דקיי"ל כאידך טעמא דהודאת בע"ד הוי כע"מ. ומזה תמוהים לי דברי הר"ן סוף גיטין דהביא דברי הרמב"ן בס' הזכות הנ"ל והקשה עליו דאין הכרח דשמואל ס"ל עבחז"ל דמה דלא מוקי למתני' בחייב מודה י"ל דסתמא קתני דלא יחזיר אף בשטרי הקנאה וא"כ נהי דבאמת ס"ל שמואל כר"א דע"מ כרתי מ"מ מנ"ל לסוגיין דטעמא דשמואל דאמר שודא בהכי דלמא גם אם הי' סבר כר"מ היה ס"ל דאמרי' שודא משום דלא אמרי' עבחז"ל ונ"מ אפי' היכא דידעינן דלא היה אדם שם ולא היה ע"מ מ"מ ס"ל דאמרי' שודא, ובעניי תמוה לי דהר"ן סותר עצמו לדבריו פ"ק דגיטין (דף קמד ע"א) דמסיק דאנן טענינן ליתמי מזויף והא דפרכי' אי באין חייב מודה באין בו אחריות נכסים אמאי יחזיר מבנ"ח מיגבי גבי, הא בלא קיום ממילא לא יגבה וע"י קיום באמת ראוי לגבות. היינו דע"י קיום נמי א"י לגבות דאנן טענינן דלמא כתב ללות ולא לוה אע"ג דאיהו לא טעין הכי אלא מזויף מלתא דלא רמיא הוא וכו' עיי"ש היטב, וכיון שכן איך אפשר לומר דשמואל ניחא ליה לאוקמי מתני' אף בשטרי הקנאה א"כ גם באין חייב מודה יקשה אמאי ביש בו אחריות לא יחזיר הא בלא קיום ממילא לא יגבה מלקוחות ובקיום הא חזינן דלאו מזויף, ובזה ל"ש דאנן טענינן שמא כתב ללות דהא בהקנאה ל"ש כן אע"כ דמיירי בלא הקנאה וצע"ג, ואולי י"ל דהר"ן הקשה רק על הרי"ף לשיטתו דגם בהקנאה בעי' מטא לידיה והארכתי בזה בעזה"י, אך עכ"ז הא א"א להכחיש מימרא דשמואל דמצא שטר הקנאה יחזיר. ונהי דהקשו מזו על הרי"ף דמוכח דהקנאה ל"צ להיות מטא לידיה מ"מ הדין אמת דשטר הקנאה יחזיר לשמואל, א"כ א"א לאוקמי בהקנאה דהא לגבי חששא דלא לוה מחזירין שטר הקנאה, ולפי הנ"ל הא דברי הרמב"ן אלו בס' הזכות סובבים לפי הצד שכ' במלחמות דהודאת בע"ד כע"מ דמי וא"כ ליכא נ"מ בהא דגם אלו ידעינן דלא היה שם שום אדם ולא היה ע"מ לא זכו שניהם כא' דהא מוכח כן מדלא תליא דלא היה ע"מ ודברי הר"ן אלו שייכים רק לטעמא הא דהרמב"ן דלא תלי' מסר דלא בעדי' דתלי' יותר דהיה ע"מ בכדי ליפות זה מזה מש"ה שפיר כ' הר"ן דהיכא דידעי' דלא היו ע"מ זוכים שניהם כא' אבל באמת דברי הרמב"ן בס' הזכות ע"כ לא אזלי בהך טעמא מדלא כתב בקיצור דתלינן דנמסרו ביומן כדי ליפות זה מזה וצלע"ג, ואך מ"מ לטעמא א' דהרמב"ן דתלי' דהיה ע"מ משום דרצה ליפות זה מזה אין מספיקין דברי הזכות בישוב דברי הרי"ף מכח קושית הר"ן הנ"ל: ב) שיטות הפוסקים שהביא הרי"ף בהכותב דבב' שט"ח ג"כ אמרי' שודא עדיף והרי"ף הקשה ג' קושיות, הא ממתני' דקתני היו כולם יוצאים בשעה א' חולקים בשוה ואי דאתי כר"מ הו"ל לדקדק כן בסוגיא כדדייק כן מברייתא דב' שטרות, הב' דכי פרכי' בב"ב עלה דהאי ארבא ומ"ש מב' שטרות הו"ל לשנוי' דב' שטרות מיירי בשט"ח והוי דררא דממונא, ג' כיון דשעבוד שניהם שוים מסוף היום הדין דיחלוקו כמו בלוה ולוה וקנה, וביאר הר"ן הכונה דאין הקול יוצא רק משעה שמוכח מתוך השטר דהיינו מסוף היום ומקודם בו ביום הוי כמע"פ ואפי' זה קודם לז' מ"מ במע"פ אין בו דין קדימה, והא דהוצרך הר"ן לזה. אף דבלא"ה ס"ל להרי"ף והסכי' עמו הר"ן בר"פ מי שהי' נשוי דמלו' בשטר מאוחר קודם למע"פ מוקדם א"כ ממילא הדין דיחלוקו לגבי הקדימה זה מזה בו ביום דהוי כמע"פ כח שניהם מסוף היום עדיף, דהוי מלוה בשטר מאוחר, ולגבי מלוה בשטר שניהם שוין דמתחיל משעה שמוכח מתוכו דהיינו מסוף היום, צ"ל דס"ל להר"ן דהא בהא תלי' דאלו היה למע"פ דין קדימה והיה עליו שם שעבוד היה קודם גם למלוה בשטר מאוחר אנא כיון דאין דין קדימה למע"פ דאין עליו שם שעבוד רק בתורת מיניה מש"ה מלוה בשטר מאוחר עדיף דלזה יש שעבוד ולזה אין שעבוד, והנה קושיא הב' בפשוטו יש ליישב דשמואל סתם קאמר דשודא עדיפא ומשמע דאפי' בשטרי מכר ומתנה וכ"כ הר"ן. ועל קושיא הג' בפשוטו י"ל דהנך פוסקים ס"ל דהשעבוד מתחיל מיד ולא בעי משעה שמוכח מתוכו. או דס"ל דמע"פ יש לו קדימה ומוקדם אפי' למלוה בשטר מאוחר אבל הקושיא ראשונה חזקה לכאורה, והר"ן תירץ דסתם מתני' ר"מ, ונראה כונתו דמש"ה לא דייקי' על שמואל ממתני' דידע המקשן די"ל הא מני ר"מ כיון דממילא סתם מתני' ר"מ היא לזה דייק מהברייתא, גם בפשוטו י"ל דידע המקשן די"ל ה"מ ר"מ וממה דדייק מהברייתא היינו דסובב על אידך הקושיא אי ר"מ אימא סיפא ודוחק: ג) דברי הרי"ף הנ"ל בקושיא הג', בעצמן תמוהים לי לכאורה דממנ"פ אי ס"ל כן בהחלט מסברא דשעבוד אינו מתחיל רק מסוף היום ושהדין דאין קדימה למע"פ. למאי צריך לראיי' ולדמות ללוה ולוה וקנה הא פשיטא כיון דשעבוד שניהם מתחיל בשוה דהדין דיחלוקו, ואי דזה בעצמו דהשעבוד מתחיל בסוף היום לא פסיקא ליה להרי"ף כ"כ. עדיין ליכא ראיה מלוה ולוה וקנה דשם בודאי אין השעבוד מתחיל רק משעה שקנה ויד שניהם שוים בו: ד) קושית תוס' ד"ה כגון שנמצאת. לפירש"י אמאי אינה נוטלת הקרקע דברירא שהיא שלו, היינו אף אם לא נודע בבירור שהיא גזולה רק דיש עליה ערעור מ"מ יותר לה ליטול הקרקע דברירא שהיא שלו בלי עירעור: ה) קושית התוס' לפירש"י דלשמואל לכ"ע לית להו דאביי קשישא נהי דמתני' דגיטין י"ל דמיירי בקטנים דאלמנה גובה משום מזוני מ"מ כי היכי דלא תקשי על מתני' דגיטין הא כבר תני כן במתניתין דהכותב וע"כ צ"ל דמתניתין דהכותב מיירי בגרושה, ולשמואל הא לא משכחת דגובים מקטנים, וגדולים ל"צ שבועה: ו) ונלענ"ד דהנה בש"ך (סי' קד ס"ק יז) הקשה על פסקא דהש"ע דב' שט"ח היוצאים ביום אחד דיחלוקו דהתינח להסוברי' דאין הקדימה למע"פ וכמ"ש הר"ן אבל לפסקא דהש"ע שם (סעי' י) דמע"פ קודם למלוה בשטר מאוחר י"ל בזה שודא והניח בצ"ע. ובאמת נפלאתי דאין בזה סרך קושיא די"ל דאנן לא מטעמא דידן אתינן עלה אלא מטעמא שכ' התוס' בשם ר"ת כיון דשניהם אמת חשו חז"ל לנעילת דלת. גם י"ל דהרי חזינן בדברי הרי"ף הנ"ל בקושייתו השניה דס"ל בפשיטות דשטרי הלוואות מקרי דררא דממונא. ומה דלא סתר הרי"ף בפשוטו כיון דהוי דררא דממונא חלוקה עדיפא משודא כדאמרי' בההיא דמחליף, צ"ל משום די"ל דזהו רק לענין אלים גבר אבל מ"מ י"ל שודא, והא דלא אמרי' במחליף שודא היינו דשודא הוא אומד הדיין דל"ש כן במחליף וכמ"ש הרמב"ם, א"כ י"ל דס"ל להמחבר כיון דעכ"פ להסוברים דשודא היינו למי שירצה הדיין מוכרח מההי' דמחליף דבדררא דממונא חלוקה עדיפא משודא. ה"נ י"ל אף לדידן דשודא היינו אומד כדפסקינן (בסימן ר"מ) מ"מ בזה היסוד לא פליגי עלייהו דבדררא דממונא לא אמרי' שודא: ז) ובלא"ה צ"ל כן לענ"ד. דבאמת קשה לי לשיטת הר"ן בדעת הרי"ף דלא הוי מלוה בשטר עד שעה דמוכח מתוכו יקשה ממ"ש הרי"ף בשמעתין בעובדא דב' שטרות חד כ' בניסן סתמא וכו' והנחתי לך מקום לגבות ממנו, מלשון זה מוכח דס"ל דמיירי בשטרי הלוואות כמ"ש הר"ן, והאיך שייך הנחתי לך, הא אף אם בר חד בניסן מ"מ לא הוי מלוה בשטר עד שעה שמוכח דהיינו עד סוף ניסן דמוכח מתוכו ומקודם הו"ל מע"פ וממילא הך דה' בניסן הוי לגבי מלוה בשטר מאוחר דקודם למלוה ע"פ מוקדם לשיטת הרי"ף, וזה תמוה מאוד, ובהכרח צ"ל דמיירי בשטרי הקנאה דמשעת הקנין הוי מלוה בשטר. אמנם זה מספיק בפשט הסוגיא אבל לא יתכן לומר כן בפסקא דהש"ע (סי' מג סעיף כ) דכל כי האי הו"ל לפרושי דמיירי בשטרי הקנאה דוקא אע"כ דמיירי גם בלא הקנאה ויקשה כנ"ל. ואף דהמחבר פסק דמלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר מ"מ הא הרמ"א כ' (בסי' קד) דבב' מע"פ אם קדם המאוחר וגבה מה שגבה גבה, וא"כ מכ"ש במבש"ט מאוחר דאם קדם וגבה מהני וכיון שכן לא שייך לומר הנחתי דהא אחר שהגבו הב"ד להך דחמישי בניסן. באמת פקע זכותו דחד בניסן דהוא מלוה ע"פ עד סוף ניסן דהוי זה מבש"ט קדם וגבה. וכיון דעתה אין שעבודו עוד על הקרקע זו ל"ש לומר הנתתי אע"כ דהמחבר לא ס"ל בזה כהר"ן אלא דמיד הוי מבש"ט וא"כ ממילא מוכרחים לומר הא דפסק המחבר בב' שטרי הלואה היוצאים ביום אחד דיחלוקו היינו מאינך טעמים הנ"ל ודוק: ח) בד"א נלע"ד ליישב קושית הש"ך. ונקדים לבאר דברי התוס' בשמעתין דהוכיח ג"כ דבשטרי הלואות מודה שמואל דיחלוקו. אלא דסתמא דתוס' וחתמו עצמם מ"ר נקטו הראי' ממתני' דהיו כולם יוצאים בשעה א'. ור"ת נקט הראי' ממתני' דלעיל מי שהי' נשוי ג' נשים, וטעמא בעי ועיין מהרש"א. והנלע"ד, דהנה בהראי' ממתני' דכולם יוצאות בשעה אחת יש לדון טובא דשפיר י"ל דמתני' ר"מ היא, והא דלא דייקי' הכי על שמואל כדדייק מהברייתא, י"ל דלשמואל לשיטתיה בלא"ה ליכא קושיא כיון דמוקי פלוגתא דת"ק ובן ננס בבע"ח מאוחר שקדם וגבה וא"כ י"ל דסיפא דמתני' היו כולם יוצאות בשעה אחת זה מסיום דברי ב"נ היא ולדידיה י"ל דמש"ה יחלוקו דדוקא היכא דאחר החלוקה יהי' גזול ביד המאוחר בזה שודא עדיפא דאפשר דאתרמי את שלו אבל בבע"ח דאחר החלוקה אין גזול ביד המאוחר כיון דלב"נ בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה מש"ה חלוקה עדיפא והוא כעין מ"ש הרי"ף בההיא דאיכא עלה כתובת אשה ובע"ח שוים בזמן דנותנים לבע"ח ומשוים אותו לקדם וגבה, ה"נ י"ל בזה. ועדיף מיניה דעכ"פ במקום ספק חולקים ביניהם ומשוים את המאוחר לקדם וגבה. וזו סברא נכונה מאוד לענ"ד [וארווח בזה לומר דסיפא דבריי' ב"נ היא דבזה מיושב אמאי לא קתני דיש חילוק מדינא דרישא דבזה גם הרביעית נשבעת דבחלוקתה מפסדה להראשונות, אבל אי ב"נ ניחא דבלא"ה ס"ל דכולם נשבעים] וצ"ל דס"ל לתוס' קצת לדוחק לומר דהוא סיום דברי ב"נ, אבל עכ"פ כיון דהראיה אינה חזקה כ"כ ניחא לר"ת למינקט יותר הראיה ממתני' דלעיל דהוא רישא דמתני' דהכא וכיון דלת"ק מה שגבה לא גבה ואפי' הכי חולקים: ט) אמנם י"ל דאדרבה לפ"ז ליכא שום ראיה ממתני' דלעיל דהנה יש מחלוקת בין הפוסקים דדעת הר"ן נדרים (דף סה) דלר"מ דמטלטלין משתעבדי לכתובה היינו דאפי' מיתמי גובים [ודברי הר"ן אלו תמוהים לי דסותרים לכאורה לדברי הר"ן בפ' הכותב במתני' דקתני דינתנו להכושל שהקשה שם הר"ן הא אפילו מיניה דידיה לא נגבית רק ממקרקע, ולא עדיף ברשות אחרים מאותם שביד הבעל מחיים. ותי' דר"ט ס"ל כר' מאיר דמטלטלים משתעבדי לכתובה. ולפי דברי הר"ן נדרים הא לר"מ אפי' מיתמי גובים וא"כ מ"ל שהם ביד אחרים וצע"ג, ואפשר לדחוק דמ"מ כיון דלא מקרי מטלטלי דיתמי יש לבע"ח נמי זכות בהם ונותנים לכושל, אך מ"מ יקשה בסיפא דמתני' הניח פירות תלושים כו' כל הקודם בהם זכה דמה מהני תפיסת יתומים לגבי הכתובה כיון דסבר כר' מאיר דמטלטלי דיתמי משעבדה לכתובה, גם יקשה על מה שכתב הר"ן בנדרים בפרכת הש"ס ש"מ מטלטלי משתעבדי לכתובה פלוגתא דר"מ ורבנן דהפירכא דמהא נשמע דר"ע ס' כר"מ, הא הקושיא יותר חזקה דהא ע"כ ר"ע ל"ס בר"מ מדקאמר ינתנו ליורשים שכולן צריכים שבועה ואמאי לא ינתן לכתובה דגובים מיתומים לר"מ, בשלמא אי ר"ע ס"ל כרבנן אף דלכתוב' בלא"ה אין גובים דהא אף מיניה אין גובי' ממטלטלין י"ל דנקט טעם זה דכולן צריכין שבוע' משום בע"ח, אבל אלו יסבור כר"מ איך אמר ינתנו ליורשים הא נותנים לאשה בכתובתה, וצ"ע], ודעת התוס' ר"פ מי שהי' נשוי דלר"מ רק מיניה גובה ממטלטלין אבל לא מיתמי. ולפ"ז לשיטת הר"ן י"ל דמתני' דלעיל אתיא כר' מאיר, ומיירי במטלטלי דאף אם נימא דיש בהן דין קדימה מ"מ מה שגבה גבה דלאחר הגביה הוי כמו לוקח וכמו דמבואר בתוס' ר"פ מי שהיה נשוי בשיטת ר"ת שם דרצה לאוקמי במטלטלי ור"מ, מש"ה מה שגבה גבה, הרי אף דאית ליה דין קדימה כדקתני הראשונה קודמת לשניה מ"מ מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה אף דבקרקעות מה שגבה ל"ג עיי"ש, וכיון דמה שגבה גבה ממילא חלוקה עדיפא וכנ"ל. וכיון שכן י"ל דסתמא דתוס' ס"ל כשיטת הר"ן הנ"ל מש"ה נקטו הראיה ממתני' דהכא, והיינו דסתמא דמלתא דהיו יוצאות כולם בשעה א' אזלא גם לת"ק אבל ליכא לאלומי הראיה ביותר ממתני' דלעיל די"ל במטלטלי ור"מ היא דכתוב' נגבית ממטלטלי דיתמי, אבל במתני' דהכא ליכא למימר דמיירי במטלטלים דהא בזה ל"ש פלוגתא דב"נ ורבנן דבמטלטלי לכ"ע משג"ג [דלענין זה לא ס"ל כדס"ל לר"ת בריש פירקין דפלוגתיי' דבע"ח שקדם וגבה במטלטלי'] ור"ת לשיטתיה דר"מ מודה דמיתמי א"ג ממטלטלין, וממילא אלימא הראיה ממתני' דלעיל: י) אמנם זה אינו מספיק דממנ"פ אם נדחה הראיה ממתני' דלעיל דאתי כר"מ לענין מטלטלים ממילא ליכא ראיה גם ממתני' זו דדלמא כר"מ דס"ל יחלוקו. ולזה נלע"ד בד"א דהנה ידוע מחלוקת הראשונים דדעת הש"ך (סי' קטו) דבכתובה לא תקנו דדאקני משתעבד כמו דאינו גובה משבח, וחלקו עליו האחרונים ונראה קצת ראיה להש"ך מדברי הר"ן בשמעתין שכ' לתרץ קושיא הא' דהרי"ף דמתני' דלעיל לא מיירי מדין חלוקה אלא מסדר החלוקה ומיירי דידוע דזיכה לשניהם כא' ע"י שליח, ולכאורה קשה למה הוצרך הר"ן לדחוק בגוונא דחיקא כזה דליכא שום חידוש כלל ביסוד הדין דיחלוקו אלא בסדר החלוקה, ולא תירץ דמיירי בנשא ונשא וקנה דקיי"ל דיחלוקו והוי חידוש גם בעיקר דינא דחלוקה דהרי באמת מבעי' לן אי לקמא אי לבתרא משתעבד, אע"כ כהש"ך דבכתובה לא מהני דאקני, ואי דמ"מ נהי דדאקני לא משתעבד מ"מ בהוריש גובין כמו בלא כתב דאקני כלל דהעלה הש"ך דהעיקר בסוגיא דב"ב דקנה והוריש גובים אף בלא כתוב דאקני. זה אינו דכונת הש"ך למה דמשנינן תחלה אההיא דנפל הבית דקנה והוריש גובים ופרכי' עלה והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו מע"פ א"ג לא מן היורשים וכו' א"כ ממילא לדידן דקיי"ל מע"פ גובים מיורשים קיימא הסברא דבהוריש לא בעינן דאקני זהו כונת הש"ך וא"כ עכ"פ לשמואל לשיטתו דס"ל מע"פ א"ג מיורשים ממילא היכא דלא כתב דאקני וכן בכתובה דלא תקנו דדאקני משתעבד והוי כלא כ' דאקני אינו גובה מיורשים וא"כ ליכא לאוקמי לשמואל מתני' דלעיל בדאקני מש"ה הוצרך הר"ן לתרץ בזיכה ע"י שליח, ואף דלר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל כיון דמדינא הוא ממילא גם בכתובה מהני דאקני מ"מ הא הר"ן כ' תחלה לתרץ די"ל דלר"מ הוא דס"ל יחלוקו ואח"כ בתירץ השני בא לומר דאף אם מתניתין דלא כר"מ ניחא, והוצרך לומר בגוונא הנ"ל דזוכה ע"י שליח דאלו בדאקני לא מהני בכתובה כיון דעכשיו קיימינן שלא לאוקמי מתני' כר"מ דוקא: יא) וכיון שכן י"ל דסתמא דתוס' ס"ל כהסוברים דגם בכתובה מהני דאקני מש"ה לא הביאו ראיה ממתני' דלעיל די"ל דמיירי בנשא ונשא וקנה וכ' לכולם דאקני, אבל ר"ת ס"ל כהש"ך וליכא לאוקמי בהכי וכנ"ל, מש"ה ניחא ליה יותר בראיה ממתני' דלעיל דחזקה יותר, דאלו ממתני' י"ל דסיפא דהיו כולם יוצאות מסיום דברי ב"נ היא ומש"ה יחלוקו וכנ"ל. ולפ"ז מיושב קושיא א' דהרי"ף די"ל דהנך שיטות ס"ל בכתובה מהני דאקני ומתניתין דלעיל מיירי בנשא ונשא וקנה, ובמתני' דהכא י"ל דסיפא מסיום דברי ב"נ הוא וכיון דמאוחר שקדם וגבה גבה חלוקה עדיפא וכנ"ל. ולפ"ז מיושב ג"כ קושיא ב' דהרי"ף דהנה הר"ן כתב דשמואל דאוקי פלוגתא דב"נ ורבנן בבע"ח מאוחר שקדם וגבה היינו דת"ק ס"ל שעבודא דאורייתא וב"נ ס"ל של"ד, א"כ שמואל דפסק שעבודא לד"א פסק כב"נ דבע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה וממילא בב' שט"ח חלוקה עדיפא וכנ"ל וע"כ שמואל מיירי רק בשטרי מכר ושפיר פרכי' בב"ב מההיא דאלים גבר אבל לפסק הלכה דקיי"ל שעבודא דאורייתא ומה שגבה לא גבה קיי"ל דגם בשט"ח שודא עדיפא: יב) ונקוט מדברינו דהיכא דמה שגבה גבה חלוקה עדיפא דלאחר הגביה אין הגזל בידו, ומה דנקט הר"ן בטעמא דהרי"ף כיון דהשעבוד מתחיל בלילה. וביום הוי רק מע"פ ואין לו דין קדימה, ולא נקט בפשוטו דלענין מע"פ מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה מש"ה חלוקה עדיפא, היינו דהר"ן כ' היכא דיש דין קדימה לא מהני קדם המאוחר וגבה כמ"ש הר"ן להדיא בריש פרקין דבמע"פ כיון דאין בו דין קדימה מש"ה קדם המאוחר וגבה משג"ג וכדדייק נמי לשון הרי"ף בסוגיא, דבמטלטלין כיון דאין בו דין קדימה בע"ח מאוחר שקדם וגבה משג"ג משמע דכל היכא דיש לו דין קדימה מה שגבה לא גבה ולא הוי ע"י שגבה כמו לוקח, משום הכי הוצרך הר"ן להקדים היסוד דבמע"פ אין לו דין קדימה: יג) וכיון שכן ממילא מיושב קושית הש"ך דהא הרמ"א פסק דמע"פ מאוחר שקדם וגבה משג"ג אף דפסק מע"פ יש לו דין קדימה מ"מ משג"ג דהו"ל כלוקח, וא"כ שפיר פסק המחבר בב' שט"ח דיחלוקו, אף דפסקי' דמע"פ מוקדם למלוה בשטר מאוחר מ"מ כיון דמאוחר שקדם וגבה מהני נגד מע"פ המוקדם ואחר החלוקה לא יהיה הגזל בידו חלוקה עדיפא והוא נכון מאד בעזה"י ודוק היטב: יד) ומעתה נבא ליישב הקושיא באות ג', דהנה (בסי' קיא ס"א בהגה"ה) דאף אם כתב לו דאקני יכול לחזור בו כ"ז שלא קנה ויש חולקים ובש"ך (סק"ב) הכריע כדיעה הא' דאל"כ שט"ח המאוחרים דכשרים בכ' לו דאקני ניחוש שמא חזר בו קודם שקנה, ובתומים סתר זה דא"כ עדיין תקשי לפי האי בעיא דלוה ולוה וקנה לבתרא משתעבד דעל כרחך ס"ל דיכול לחזור, ותיקשי ממאוחרים כשרים אע"כ דלא חיישינן לשמא חזר, ולענ"ד אי מהא לא אריא אך מטעם אחר מוכרחים לומר דל"ח לשמא חזר, דהנה בלא"ה ק"ל לפי הצד דלבתרא משתעבד ישאר קושית הש"ס מהברייתא דהשביחה ובא בע"ח דהיאך נוטל הא לבתרא דהוא הלוקח משתעבד, ולכאורה י"ל כיון דהטעם דלבתרא משתעבד דבמה ששיעבד דאקני לבתרא חזר מהראשון וזה ל"ש בשבח דהא בשעה שמכר לו ושיעבד לו דאקני כתב לו ואנא איקום ואשפי וכו' ושבחיהון, הרי דעדיין רוצה דהבע"ח יטול השבח ומוכח דלא חזר ממנו, אמנם אין זה מספיק לשיטת הרמב"ן והרשב"א שהובאו בשיטה מקובצת בב"מ, דהא דלא פשט הש"ס דדאקני משתעבד ממימרא דשמואל דבע"ח גובה השבח די"ל דמיירי בשבח שבגוף הקרקע דהוי כקרקע ממש ואינו בכלל דאקני אבל מהברייתא פריך שפיר דקתני והשביחה דלשון זה משמע גם בבנה וכדומה, וא"כ עדיין ישאר קושי' הנ"ל לפי הצד דלבתרא משתעבד אמאי בע"ח גובה השבח שאינו מגוף הקרקע נימא דלבתרא שהוא הלוקח משתעבד ואי מדכ' לו ושבחיהון הא מזה ליכא ראיה דהא הוצרך לכתבו משום שבח שבגוף הקרקע ונהי דאנן אמרי' כיון דסוף סוף לא יפסיד הלוקח ויחזור על המוכר כיון דכ' ליה ושבחיהון ממילא גובה את השבח שאינו מגוף הקרקע, מ"מ זהו אם מדינא משתעבד לו אבל עדיין נימא דלבתרא משתעבד וחזר מהראשון ומה דכ' ושבחיהון היינו לשבח דמגוף הקרקע: טו) והנלע"ד בהקדם דברי הנ"י פרק איזהו נשך (דף ק ע"א) הביא דעת הרשב"א דבדאקני יכול לחזור בו קודם שקנה כמו דלר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל יכול לחזור קודם שבא לעולם ה"נ לדידן דקיי"ל כרבנן דאין אדם מקנה דשלב"ל, אמרי' הכי בשעבוד דאקני דיכול לחזור קודם שקנה דלא חשיב שעבוד לרבנן יותר ממכר דאקני לר"מ וא"כ אפי' נימא דלר"מ חשיב טפי שעבוד דאקני וא"י לחזור אין הדין כן לרבנן אלא דיכול לחזור כמו לר"מ בפירות דקל, ועוד יש ראיה מדמסקינן בלוה ולוה וקנה דיחלוקו ואם איתא דא"י לחזור בו הוה לן לומר דלקמא משתעבד עכ"ל, ונראה אף דכ' הנ"י דלר"מ י"ל דא"י לחזור מ"מ אין זה מוכרח דהא ר"ה דסבירא ליה כר"מ ואפ"ה סבר דלוה ולוה דיחלוקו ומוכח דס"ל דבשעבוד דאקני יכול לחזור דלא אלים ממכר דאל"כ יהי' הדין דלקמא משתעבד כמ"ש הנ"י בראיה הב' אע"כ ס"ל דאפי' לר"מ בשעבוד דאקני יכול לחזור קודם שקנה, ומעתה י"ל דלהצד דלבתרא משתעבד ליכא קושיא מההיא דמאוחרי' כשרים די"ל באמת דס"ל דלר"מ נחית דרגא. ובדאקני א"י לחזור כמו שצידד הנ"י הנ"ל דלקמא משתעבד. אבל למה דקיי"ל כרבנן דאין אדם מקנה דשלב"ל דהדין דבשעבוד יכול לחזור קוד' שקנ' מש"ה לבתרא משתעבד וא"כ י"ל דהך דמאוחרים כשרים וכן ברייתא דהשביחה אתיא כר"מ ולקמא משתעבד. אבל ר"ה דאמר יחלוקו אף דס"ל כר"מ בדבר שלא בא לעולם שפיר פרכי' חצי שבח מיבעי ליה ונכון בעזה"י: טז) אמנם לענ"ד מטעם אחר אין קיום לדברי הש"ך הנ"ל דנלענ"ד דע"כ לא אמרינן די"ל דלר"מ אלים שעבוד דא"י לחזור אלא לפי האמת דדאקני גם לרבנן משתעבד דאלים שעבוד ממכר ה"נ לר"מ אלים שעבוד דא"י לחזור אבל לפי האיבעיא דאקני קנה ומכר מהו לר"מ לא תבעי' לך, בזה ודאי כיון דדאקני לא משתעבד לרבנן ולא אלים שעבוד ממכר ה"נ לר"מ לא אלים ויכול לחזור כמו במכר (ומה דכתב תוס' דאף דאקני קנה ומכר לא עבידי דאתי מ"מ בשעבוד מהני משמע דגם לפי צד זה אמרינן דלר"מ אלים שעבוד ממכר. לענ"ד דברי התוס' תמוהים ולא זכיתי להבין דמאי שייאטיי' דלא עבידי דאתי בזה הא כיון דלקנות לחוד הוי עבידי דאתי דהא שדה לכשאקחנה קנויה לך מהני לר' מאיר אלא דלקנות ולמכור לא עבידי דאתי ובזה אטו צריכים אנו למעשה דימכור לענין חלות שעבוד דאקני ואנן אמרינן רק דמשעבד ליה דאקני וממילא אם מכר אח"כ גובה ממנו ואם לא ימכור פשיטא דגובה ממנו ואיך שייך לומר בזה ל"ע דאתי וצ"ע) וכיון שכן יקשה לתחלת הסוגיא ת"ש המאוחרים כשרים כו' ה"מ ר"מ מ"מ כיון דקיימינן עתה לרבנן דאקני לא משתעבד דלא אלים שעבוד ממכר ממילא גם לר"מ לא אלים ויכול לחזור, וניחוש שמא חזר בו אע"כ דלא חיישי' לחזור בו: וביסוד דבריו אלו מיושב לי קושי' התוס' בב"ב (דף מד ע"ב) ד"ה כגון שלקח. הו"מ למפרך אפילו בית ושדה נמי, וכ"כ הרמב"ן וקושייתם עצומה מאוד, ולפי הנ"ל ניחא, דהנה הרמב"ן בב"ב הקשה במה דמשני שלא היה לו ארעא מעולם למאי צריך כ"כ לימא דלא הי' לו ארעא. משעה שקנה המטלטלין עד שמכרן. ותירץ דמזה מוכח דאם כ' לו מטלטלי אג"ק דאקני וקנה קרקע ומכרו ואח"כ קנה מטלטלי' ומכרן דגבי מינייהו. דאע"ג דהשיעבוד מעידן דקנה חייל ולא מקמי הכי כדאמרינן בלוה ולוה וקנה. מיהו מעיקרא ג"כ משתעבד, וכן בדין דהרי אם שיעבד לו דאקני א"י לחזור מקודם שקנה אלא דמההיא שעתא חל שעבודי' ולא דמי' לזביני' דאמרינן עד שלא בא לעולם דיכול לחזור עכ"ל, והנה כבר כתבנו דהא דדאקני א"י לחזור ולהרמב"ן אף לרבנן דר"מ הכי הוא היינו הכל לפי דאלמוהו להשעבוד אבל לפי הצד דלרבנן דדאקני אינו משתעבד דלא אלמוהו ממילא גם לר"מ יכול לחזור כמו במכר. ולפ"ז ניחא דהכי אמרינן כגון שלקח ומכר לאלתר והא דבבית אינו מעיד היינו דאתי כר"מ ודאקני משתעבד וחיישינן שמא אמר לו דאקני ולא חזר קודם שקנה אבל בפרה וטלית מעיד כיון דבעי' אג"ק. בפשוטו י"ל דמיירי דידענא דלא היה לו קרקע מעידנא דקנה אותם ועד אחר שמכרן. ואף דאפשר דהיה לו קרקע מקודם מ"מ כיון דהשעבוד מתחיל רק מעידן דקנה המטלטלין ואם אין לו קרקע לא חל השעבוד דאג"ק, ולזה אמרי' ש"מ דאקני קנה ומכר לא משתעבד היינו לרבנן דלא אלים שעבוד ממכר ממילא לר"מ יכול לחזור דבזה שפיר יש לומר דהברייתא דפרה וטלית כר"מ ובבית חיישינן דשיעבד דאקני ולא חזר, ובפרה וטלית ידעינן דלא היה לו ארעא מעידן דקנה אותם עד אחר שמכרן, אבל אי דאקני משתעבד גם לרבנן דר"מ דאלים שעבודא ממילא א"י לחזור קודם שקנה לכ"ע. א"כ מה בכך דלא היה לי ארעא בזמן שקנה המטלטלין ומכרן מ"מ כיון דא"י לחזור ומתחיל השעבוד מיד ונתקיים שעבוד דאג"ק אף דמכר הקרקע קודם שקנה המטלטלין וכמ"ש הרמב"ן. ומשני דבעי' באמת דידוע שלא הי' לי ארעא מעולם ודוק היטב כי נכון מאד בעזה"י: עוד נראה לי אף להסוברים לאמת דבדאקני יכול לחזור ומ"מ כ"ז שלא חזר חל למפרע השעבוד ממטלטלין אג"ק אף אם בעידן דקנה המטלטלין אשתדף הקרקע. מ"מ יש ליישב הסוגיא בפשוטו. דהכי אמרי' ש"מ דדאקני לא משעבד וא"כ י"ל דלקח ומכר לאלתר לא לאלתר ומיד ממש וידעינן דלא הלוה לו בנתיים אלא דהיה זמן מועט בין הלקיחה למכירה דאפשר לידע דבזמן ההוא לא היה לו קרקע ומש"ה בבית ושדה א"י להעיד דשמא לוה בין הלקיחה למכירה אבל אי דאקני משתעבד דלמא מקודם היה לו קרקע ושעבד לו מטלטלי אג"ק ומשני דידעינן דלא הו"ל ארעא מעולם. והוא נכון מאד בפשוטו עד שלא ידעתי למה מיאנו תוס' והרמב"ן בזה, (ואולם קשה לשיטה זו דיכול לחזור למאי צריך לשנוי' דלא הו"ל ארעא מעולם דהוא ק' המציאות לוקי בפשיטות דידעינן דבין הלקיחה והמכירה לא היה לו קרקע אבל היה זמן ללות לו וקודם שלקח המטלטלין אמר בפני עדים מכל שעבודי דדאקני דשיעבד לאחרים ובבית ושדה אינו מעיד דשמא לוה בנתיים וצ"ע). ומה דלא ניחא ליה להרמב"ן בזה. נ"ל דלשיטתו אזיל שכ' הרשב"א בשמו במסכת קדושין (דף ג' ע"ב) דלר"מ במכר מעכשיו דשלב"ל א"י לחזור בו קודם שבא לעולם וא"כ אף אם לס"ד אתיא כר"מ מ"מ יקשה דלמא שיעבד לו מטלטלין אג"ק דאקני במעכשיו דא"י לחזור כמו במכר וחלה למפרע וניחוש שהיה לו קרקע קודם שקנה המטלטלין ולא מהני שמכר אח"כ הקרקע קודם שקנה המטלטלין, ולפ"ז מיושב הקושיא באות ג' דלכאורה קשה באמת על הרמב"ן דס"ל דדאקני א"י לחזור איך יתרץ הוכחת הרשב"א דאמאי לוה ולוה וקנה יחלוקו, הא הרמב"ן בעצמו ס"ל דלר"מ בכתב ומסר לזה וכתב ומסר לאחר דהראשון קנה דכיון דא"י לחזור ממנו אין בכחו להקנות עוד לאחר, וה"נ נימא בשיעבוד דאקני כיון דא"י לחזור מהראשון אינו יכול לשעבד עוד לאחר, ובהכרח צ"ל דמ"מ לענין זה שעבוד עדיף כיון דאינו מפקיע לגמרי מהראשון אלא דמשעבד עוד לאחר, ולפ"ז נכונים דברי הרי"ף די"ל דס"ל מסברא בהחלט דהשעבוד מתחיל רק משעה שמוכח מתוכו מסוף היום ומקודם הוי רק מע"פ ובמע"פ אין בו דין קדימה רק דעדיין היה אפשר לומר שודא דלקמא משתעבד כוון דא"י לחזור משעבודו שיחול בסוף היום א"י לשעבד לאחר ולהפסידו. לזה מביא ראיה מלוה ולוה וקנה דס"ל כהרמב"ן דבשעבוד דאקני א"י לחזור ואעפ"כ יכול לשעבד לאחר קודם שחל השעבוד הראשון ושניהם שוים ה"נ ביוצאים בשעה א'. ודוק: יז) ונבא ליישב קושיית התוס' באות ה' בג' אופנים, הא'. לפי מה דמבואר בתוס' גיטין דמה דפרכינן מאי ארי' אלמנה אפילו בע"ח נמי היינו אף דצריך למנקט אלמנה למיתני עלה נמנעו מלהשביעה מ"מ הו"ל למנקט סתם אין נפרעים וכו' נמנעו מלהשביע אלמנה ומשני דאלמנה איצטריך ליה וע"ז סובב והולך קושי' התוס' לעיל דמ"מ ניתני אין נפרעים סתם דהא חידוש זו דאלמנה נשבעת כבר ידענו ממתניתין דהכותב ותירצו התם מיירי בגרושה, וא"כ כל זה למסקנא דס"ל כאביי קשישא אבל לשמואל דלא ס"ל כדאביי קשישא ממילא ליתא לפירכת הש"ס גיטין אפילו בע"ח נמי דהא בבע"ח לא משכחת דלגבי מקטנים ומשכחת רק באלמנה משום מזוני, ואם כן באמת מתני' דהכותב מיירי באלמנה ומתני' דגיטין קתני משום דינא דסיפא דנמנעו מלהשביעה ולא הו"מ למתני ברישא סתם אין נפרעי' דהא לא משכחת לה אלא באלמנה ודוק והוא נכון מאוד בעזה"י. אופן הב' דכל עיקר דאמרינן לשמואל דלא כאביי קשישא היינו ממתני' דשמעתין דקתני הרביעית נפרעת שלא בשבועה, וכ"ז לפי האמת דקתני במתני' בגיטין דאלמנה צריכה שבועה ולא חשו חז"ל למפטרה משום חינא א"כ מדהרביעית נפרעת שלא בשבועה מוכח דלא כאביי קשישא אבל בלאו מתני' דגיטין שפיר היינו סבורי' דמתני' דהכותב מיירי רק בגרושה ולגבי יתומים גדולים דגם לגדולים צריכים שבועה וכאביי קשישא, והא דהרביעית נפרעת שלא בשבועה ניחא דבאלמנה משום חינא ל"צ שבועה מש"ה אצטריך מתני' דגיטין לאורויי' דאלמנה צריכה שבועה ומוכח ממתניתין דשמעתין דהרביעית נפרעת שלא בשבועה מטעם דלגדולים א"צ שבועה ומיירי באמת מתניתין דהכותב באלמנה ולקטנים, והוא נכון מאד עד שלענ"ד צל"ע על רבותינו בעלי התוס' דהקשו כן. אופן הג' דהנה בתוס' בגיטין וב"ב הקשו דאמאי אלמנה צריכה שבועה הא הוי ת"ז דגובים מיתמי בלא שבועה, ותירצו כיון דתנאי ב"ד הוא מתפיס צררי ויעויין בתוספות פ"ק דב"ב דהעלו דאין גובים מיתומים קטנים אפילו ת"ז דלגבי קטנים חיישינן אפילו ת"ז ועיין בהרא"ש [ואזכיר דרך גררא מה דתמוה לי בדברי הרא"ש במה דהשיג על רבינו יונה דאדרבא אפי' לאביי ורבא לא מתפיס צררי בגו זימניה ומה דאמרינן גבי אין נזקקין משום צררי ולא משום פרעון משום דלגבי חשש פרעון אינו מספיק רק להצריך שבועה ולא לדחות הזמן פרעון וכו' וכ"ת אי גובים מיתומים קטנים אפי' ת"ז הול"ל אעפ"י דאמר מר אין נזקקין ליתומים קטנים אא"כ רבית וכו' עיי"ש ותמוה לי הא בפשוטו ניחא דהא הש"ס אמר והלכתא כר"ל ואפי' מיתמי ואע"ג דאמר מר וא"כ איך שייך דלנקוט אע"פ דאמר מר אין נזקקין לית"ק. עוד הא זהו לאו מטעם דהלכתא כר"ל דהרי אפילו לאביי ורבא הכי דהא צררי ודאי אינו מתפיס תוך זמנו, ולחשש פרעון אין דוחים זמן פרעון וא"כ אפילו לאביי ורבא גובים מיתומים קטנים וצע"ג] לפ"ז י"ל הא דלשמואל לכ"ע לא ס"ל כא"ק היינו דא"ק דאמר יתומים שאמרו וקאי על מתני' דכתובות וגיטין וקאי על שבועות אלמנה, בזה ס"ל דגדולים א"צ שבועה משום דהוי ת"ז ומתני' דגיטין מיירי בקטנים דמדינא לא היתה ראויה לגבות כלל רק משום מזוני מש"ה הטילו שבועה עלה, אבל בבע"ח וגרושה ס"ל לשמואל ג"כ דנשבעת ליתומים גדולים אלא דבאלמנה הוא דא"צ לישבע דהוי ת"ז והא דראשונה נשבעת לשניי' דהיינו כיון דהוי משועבדים צריכים לישבע אפי' ת"ז כדעת רבינו האי דבלקוחות אפילו ת"ז צריכה לישבע וא"כ מתני' דהכותב שפיר מיירי בגרושה ולגדולים: יח) ולפ"ז יש ליישב קושית התוס' שבאות ד', דלכאורה יש ליישב קושי' תוספות בפשוטו די"ל דמיירי דאותו שדה שערעור גזולה עלי' היא אפותקי מפורש לה דעתה א"י לגבות מהאחרים כיון דשעבודה רק על זו אבל מ"מ טוענת שמא יהיה הערעור אמת ואזי יהיה לה זכות לגבות משדה אחרת, לא מבעי' להסוברים דאם נמצאת אפותקי גזולה דגובה מנכסים אחרים דעדיף מאשתדיף כיון דהיה טעות למפרע, אלא אף לאינך פוסקים דא"ג מנכסי' אחרים י"ל דזהו רק בבע"ח דעלמא דהוי כהתנה שאינו חייב לו יותר רק לגבות משדה זו, אבל בכתובה דאפילו כתב לה כתובה ונתרצית בזה לא מהני בזה בוודאי באפותקי כיון דנמצאת גזולה הוי כלא כ' לה כלל וגובות מנכסי' אחרי' וא"כ שפיר י"ל דאיירי באפותקי, אך לכאורה אין קיום לדברים אלו דהא בר"פ אעפ"י אמרי' ייחד לה שדה א"צ לישבע וא"כ אמאי ראשונה נשבעת לשניי', אולם לפי דברינו הנ"ל ניחא, דהנה בש"ך סי' ק"ח מביא דעת הפוסקים דבבע"ח על משכנתא צריך לישבע, וההי' דייחד לה שדה היינו דבכתובה דוקא כיון דהשבועה רק משום צררי וכיון דייחד לה זהו הצררי ואינו מתפיס דבר אחר לצררי עיי"ש, והנה זה גופא דבכתובה השבועה רק משום צררי ולא משום פרעון היינו משום דהוי ת"ז. וא"כ לשיטת רבינו האי דבלקוחות אפילו ת"ז נשבע הרי דלגבי לקוחות אפילו ת"ז חוששי' לפרעון ממילא גם בכתובה צריכה לישבע מה"ט [אף די"ל דבכתובה גרע משאר ת"ז דאפשר דלא יבא לעולם לידי גביי' מ"מ י"ל דגם בזה חיישינן לגבי לקוחות] וא"כ אפילו בייחד צריכים לישבע וא"כ שפיר י"ל כדברינו דמיירי באפותקי ומ"מ הראשונה נשבעת לשני' דהוי כלקוחות דמשום פרעון צריכים לישבע גם באפותקי, ומדוקדק לישנא דרש"י במתני' נשבעת שלא גבתה ולא נקט צררי היינו דלגבי זה מהני ייחד לה אלא דהשבועה משום פרעון וכנ"ל, [אלא דלפ"ז ק"ק דמנ"ל לרש"י לדחוקי דלשמואל לכ"ע לית ליה דא"ק הא י"ל דמיירי דכולהו אפותקי מפורש ומש"ה לגבי יתומים א"צ לישבע דהוי כייחד לה]: יט) ולפ"ז מיושב קושי' הר"ן על הרמב"ן באות א', והיינו לפש"כ הר"ן בטעמא דהרי"ף דבב' שט"ח שיוצאים ביום א' חולקים ולא אמרינן שודא, דהשעבוד מתחיל בשוה מסוף היום. אף דכתובה הוי תנאי ב"ד ול"צ לשטר והוי כהקנאה ומתחיל מיד השעבוד צ"ל דמיירי בתוספת כתובה, ובזה מיושב מה דקשה לכאורה במ"ש הר"ן דלשמואל דפליגי רבנן וב"נ בבע"ח מאוחר שקדם וגבה היינו דפליגי אי שעבודא דאורייתא או לא, וקשה דמנ"ל לשמואל דב"נ ס"ל שעבודא לד"א ובע"ח מאוחר שקדם וגבה משג"ג, דלמא ס"ל ג"כ דשעבודא דאורייתא ומה שגבה ל"ג אלא דס"ל דכתובה דרבנן ומש"ה מה שקדם וגבה ל"ג [ולכמה דברים נקטו האחרונים כיון דכתובה דרבנן מקרי בדרבנן עיין ש"ך סי' פ"ב סקי"ט] ואף אם נדחוק דבאמת הכי קאמר דפליגי בבע"ח דכתובה מאוחר, מ"מ יקשה כיון דת"ק ס"ל שעבודא דאוריי' איך פליג שמואל וס"ל לעצמו דשעבודא לד"א הא מב"נ אין ראיה בהיפך דדלמא טעמיה דכתובה דרבנן, ולפי הנ"ל ניחא דשמואל לשטתיה דס"ל שודא עדיפא ומוכרחי' לומר הא דקתני בסיפא היו כולם יוצאות בשעה אחת דחולקים היינו משום דאין הקול יוצא עד סוף היום ומוכח דמיירי בתוס' כתובה דהוי דאורייתא כמו שאר בע"ח: אמנם עדיין לכאורה קשה הא דאמרי' ר"פ מי שהיה נשוי ש"מ בע"ח מאוחר שקדם וגבה משג"ג והיינו אי דמוכח דשעבודא לד"א אי דאפי' אי שעבודא דאורייתא מה שג"ג, ומנ"ל הא דלמא באמת שד"א ומה שגבה ל"ג רק דמתני' ס"ל כתובה דרבנן, ונראה דגם זה לק"מ דלכאורה קשה על הר"ן הנ"ל נהי דקיי"ל שד"א מ"מ נימא דבלוה וקנה ולוה אף דכתב להראשון דאקני דאם קדם המאוחר וגבה מהני דהא להראשון לא היה לו רק שעבוד דרבנן דמדאורייתא אין דאקני משתעבד, וא"כ כמו דלמ"ד שלד"א מהני קדם וגבה ה"נ לדידן בכה"ג והרי ממ"ש הר"ן דבלוה ולוה וקנה מהני קדם וגבה כיון דשניהם שוים מבואר דבאינם שוים דהיינו לוה וקנה ולוה לא מהני קדם וגבה, וצ"ל דהרי הר"ן כתב תחלה דקיימ"ל כר"נ דאמר לכ"ע מה שגל"ג אלא דהוסיף אחר כך דאפי' לשמואל מ"מ היינו דפליגי בשעבודא דאוריי' וכיון שכן דשבד"א הדין דקדם וגבה לא גבה, א"כ י"ל דמצד מימרא דשמואל הי' באפשר לפסוק באמת דבלוה וקנה ולוה דמהני קדם המאוחר וגבה וכנ"ל מ"מ הא ר"נ דס"ל בב"ק (דף יב) דאין גובי' מעבדי' מיתמי ועיין בתוס' שם דס"ל שלד"א, וכן בגיטין (דף נ' ע"א) משמע דס"ל לר"נ שלד"א כמ"ש תוס' לאביי, וגם עכ"פ כתב תוס' במפורש דאביי ס"ל שלד"א, הרי דס"ל לר"נ ואביי דאפילו אם שעבל"ד לא מהני קדם וגבה וה"נ לדידן בלוה וקנה ולוה, וכיון שכן י"ל דהכי אמרינן ר"פ מי שהיה נשוי ש"מ בע"ח מאוחר שקדם וגבה משג"ג והיינו דרך קושי' לר"נ ואביי דס"ל שלד"א ואפי' קדם וגבה ל"ג א"כ גם בכתובה יהיה הדין דלא גבה ודוק: ולפ"ז ניחא דמש"ה הוצרכו הש"ס לומר דשמואל דס"ל שודא היינו דס"ל כר"א אבל אליבא דר"מ מודה דיחלוקו דאל"כ יקשה לדידי' מתני' דכולם יוצאות בשעה א' דל"ל דטעמא דמתני' כמ"ש הר"ן הנ"ל דהשעבוד מתחיל בלילה, דהא שמואל דמוקי למתני' בנמצאת שדה שאינו שלו, ומוכח דמיירי באפותקי דא"י לגבות מהאחרת אלא דאם ימצא באמת גזולה תגבה ומטעם דהוי כלא כתב לה כתובה וא"כ מוכח דמיירי מעיקר כתובה והוי כהקנאה דהקול יצא מיד, אע"כ דשמואל ס"ל עבחז"ל ולר"מ יחלוקו ומוקי למתני' כר"מ, ואף דהרי"ף פרק הכותב הוכיח דשמואל מודה בב' שט"ח מדלא פרכי' ממתני' ומשנינן ה"מ ר"מ והא לדברינו הפירכא קיימת לשמואל ממתני' כיון דלדידיה מוכח דמיירי מעיקר כתובה, מ"מ לא הו"מ למיפרך רק בצירוף אידך מימרא דשמואל דמוקי בנמצאת שדה שאינו שלו דמזה מוכח דמיירי מעיקר כתובה לזה פריך בפשיטות יותר מברייתא אבל אנן פסקי' דל"א עבחז"ל ואף לר"מ אמרי' שודא ומתני' בתוספת כתובה דאין הקול יוצא עד סוף היום שניהם שוים ודוק היטב:

תד"ה לימא רב וכו'. ור"ת מפרש וכו'. נלענ"ד ביאור דברי תוס' דגם ר"ת ס"ל דאף לר"א אמרי' עדים בחתומין זכין לו. שהרי כ' דהמסירה ביד המוכר דכותבים שטר למוכר וכו' וזהו רק למ"ד עבחז"ל. וגם אם איתא דס"ל לר"א לא אמרינן עבח"ל. א"כ בקיצור הו"ל לר"ת לומר דלר"מ תלינן דהחתימות היו ברגע א' ומש"ה יחלוקו אף דמסרם בזא"ז דעבחז"ל. ושמואל דאמר כר"א דע"מ כרתי ולא אמרי' עבחז"ל, אלא ודאי דסבירא ליה דגם לר"א אמרינן עבחז"ל, והא דבאמת לר"א במסרם בזא"ז מי שמסר לו קנה ול"א עבחז"ל, הוינו כמ"ש תוס' לקמן דל"א עבחז"ל אלא משעה דמוכח מתוכו, ואף דר"ת ס"ל דלא בעי' מוכח מתוכו היינו דמשעה שמסרו לידו דנגמר כל הקנין קנה אף לר"מ, אבל שיהיו העדים בחתימתם זוכים לו למפרע משעת חתימה בזה בעי' מוכח מתוכו, וכן באמת דעת הרבה ראשונים, כנלענ"ד: אמנם עדיין תמוה לי הא פירכת הש"ס ואי ר"מ אמאי קנה הא אמר ע"ח כרתי. ע"כ דלר"ת הפירוש כיון דבשעת חתימת הב' כבר היה השטר חתום להא' בודאי היה בדעתו שלא יהיה עדיף כח הב' במסירתו כיון דנגרר אחר החתימה דלענין החתימה אין לו קדימות. וכיון דאלו היתה מוחלת להא' ג"כ בשעת חתימתו להב' היה הדין דשוים ממילא לא גרע כחו של הא' בשביל שהקדים חתימתו ולא יהיה זריז ונפסד. וכיון שכן למאי הוצרך ר"ת לדחוק דתליא דהחתימה היה ברגע א'. הא בלא"ה יכולים לתלות דהחתימה היה בזא"ז ומסר להב' תחילה דבכה"ג לר"מ יחלוקו כדמוכח מפירכת הש"ס הנ"ל: והנה בדעת רש"י נלע"ד דס"ל דגם לענין עבחז"ל לא בעי' מוכח מתוכו. והיינו ממה דפירש פירכת הש"ס אטו בירושלים יתבי' וכו' דגלי דעתייהו. ולא פי' בקיצור דלא הוי מוכח מתוכו דהרי ע"כ לשיטת רש"י דהא דזיכה ר"ש להא' משום דקדים היינו משום דעבחז"ל. דהא ליכא למימר דקדים היינו דתלינן דנמסר לו גם קודם כמו שפירשו תוס' בב"מ (דף כ'). דא"כ אמאי זיכה ר"נ להב' משום שודאי הא מסתמא נמסר להא'. והתוס' שפירשו כן פירשו באמת דזהו בעצמו השיב לו ר"ש אטו בירושלים יתבי' וכו' היינו דל"א מיד נמסר כיון דיש לו שהות לזה כל היום. אבל לפרש"י דאטו בירושלים יתבי' היינו מטעם דגלי דעתייהו. א"כ אם איתא דקדים היינו דמסתמא נמסר לו תחלה גם לר"א יהיו הנכסים להא'. אע"כ ברור דס"ל לרש"י דקדים היינו מטעם דעבחז"ל. וא"כ מדפירש"י דאטו בירושלים יתבי' היינו מטעם גלי דעתייהו ע"כ דס"ל לענין עבחז"ל לא בעי' מוכח מתוכו. וא"כ ממילא גם הא דלר"א זה שמסר לו קנה היינו משום דלר"א ל"א כלל עבחז"ל. אולם תמוה לי בלשון רש"י ז"ל בכ' דלאו בתורת הכי אתית לה. דהטעם שלך היה משום דקדים כר"מ ובזו טעית דהרי לאו בירושלים יתבי'. דהא טעות זה אינו מספיק שיזכה הב' בכולו דהא מ"מ לר"מ יחלוקו ויזכה גם הא' בחציו. וא"כ ע"כ מדזיכה ר"נ כולו להב' משום דס"ל דשורש פסקא דר"ש כר"מ הוא ג"כ טעות דבודאי הלכה כר"א. והא דהקשה לו אטו בירושלים יתבי' היינו אף לשיטתי' דפסיק כר"מ. וא"כ למאי הזכיר רש"י הטעות משום דלאו בירושלים יתבי'. הא בלא"ה הוי טעות כיון דקיי"ל כר"א ל"ש טעמא דקדים: