חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת כתובות לד.

תד"ה אמר קרא לכם וא"ת לא לכתוב לא קודש ולא לכם כו', וי"ל דאי מהתם כו'. בפשוטו הו"מ לתרץ כיון דבאמת בשוגג מותר א"כ אפקא קרא דמעשה שבת אינו בכלל ל"ת כל תועבה דמדין תועבה אף בשוגג ואף בנעשה המעשה בממילא אסור וכמ"ש תוס' בחולין לענין צורם אוזן בכור דאינו אסור משום תועבה דא"כ לא משכחת בע"מ דשרי. ( אאב"ה זה ימים לא כביר כתב לי אחי הג"ר שלמה ני' בסוף אגרת שלום בזה"ל אני עומד כעת בקושית הש"ס פ' כל הבשר (ריש דף קטו) אלא מעתה מעשה שבת לתסרו פירש"י כגוי המבשל בשבת כו' ואנן תנן במזיד לא יאכל הוא משום קנס אבל אחרים אוכלין, מה דפירש דהקושי' ממזיד ומהדיוק דרק משום קנס הוא ולא פירש דהקושיא ממאי דתנן בהדיא דהיינו בשוגג יאכל דכל שתעבתי כו' גם בשוגג אסור נ"ל משום דגם למאן דלא דריש כלל מלת קודש לא לאיסור ולא להיתר כמו שהוא לדעת המקשן י"ל דדרש מ"מ סיפא דקרא מחלליה כו' במזיד אמרתי לך ולא בשוגג וכעין המבואר בהתוס' שם (ד"ה היא קודש) דהאי מ"ד דדרש היתר מקודש מ"מ לכם דבסיפא דורש שלכם יהא ומותר בהנאה והנה התוס' בפ"ק דתמורה (סוף דף ד) כתבו דמש"ה צורם אוזן בכור לא נאסר משום ל"ת כל תועבה כיון דבנפל מום מעצמו שרי ל"ש בו כל שתעבתי אפילו נעשה בידים ודוקא בב"ח דגם בנפל מעצמו אסור, וכ"כ התוס' בקיצור הכא בחולין סוף (ד"ה כל שתעבתי), ז"ל וא"ת צורם אוזן בכור לתסר אפילו צרמו נכרי וי"ל דשרי רחמנא קדשים שהוממו א"כ אינו דבר מתועב עכ"ל ולפ"ז איני מבין בעניי כלל קושית הש"ס, דכיון דידענא ממחלליה דנתבשל בשבת בשוגג מותר וכש"כ נתבשל מעצמו א"כ על כרחיה אינו דבר מתועב דומה לצורם אוזן בכור, וא"כ א"צ לתרץ דרוש דהיא קודש ואין מעשיה קודש עכ"ל אחי שי', ולדבריו צ"ל שכוונת אבא מארי ז"ל על כרחיה בקושית הש"ס בחולין דאין ה"נ דהקשה דלתסר נתבשל בשבת אף בשוגג ואף בנתבשל ע"י עצמו ודלא כפירש"י והיינו דדרשת דסיפא דקרא שייכים להדרש רק למ"ד קודש לאיסור דאל"כ דבריו הקדושים נסתרים מקושית הש"ס שם):

תד"ה מאי טעמא דרבנן. הא דלא הקשו תוספות כן מיד בתחלת הסוגיא דפרכינן אי בטובח ע"י אחר מ"ט דרבנן דפטרי היינו די"ל דס"ל לגמרא דסתמא קתני בשליח שוגג דיש שליח לדבר עבירה ור"מ מחייב אף במזיד מקרא דאו לרבות שליח אבל לרבנן פרכינן נהי דלא דרשי הנך קראי מ"מ בשוגג לחייב אבל לבתר דקאמר הש"ס דשחיטת שבת מטעם שחיטה שא"ר ומיירי במזיד א"כ חזינן דלא מיירי בכל גווני, לזה הקשו דמאי פרכינן למ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דרבנן דלמ' גם אינהו לא מוקי בכל גוונא ומיירי בשליח מזיד ולא דרשי להני קראי:

גמרא ולע"ד דרבנן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי כי קא פטרי רבנן אשארא. הקשו בתוס' אמאי אצטריך כלל למתני טבח בשבת, וי"ל דבאמת למסקנא ל"צ לאוקימתא דאומר בגמר זביחה עובדה דפירכת הש"ס דלאו דידיה טבח מיושב ג"כ בהאי אוקימתא דגנב מבית שומר, זולת לר"ל דס"ל דכל שאינו במכירה אינו בטביחה, לדידיה ע"כ דגם במסקנא מיירי באומר בג"ז הוא עובדה דאל"כ תקשי מכי שחט פורתא אסרה בהנאה וליתא במכירה וליתא ג"כ בטביחה ואינו חייב על הגמר טביחה דלא שייך תירוץ תוס' דמשכחת מכירם במכרו לנכרי דהא ע"ז תופס דמיו, אבל לאינך דפליגי על ר"ל בזה, שפיר י"ל דלמסקנא דמוקי בגנב בבית שומר ל"צ לאוקמי דאומר בגמר זביחה עובדה, ולפ"ז י"ל דאי לא תני טבח בשבת לא היינו יודעים דטובח ע"י אחר חייב די"ל דמיירי בטובח ע"י עצמו ואי דטבח הוי קלב"מ י"ל דמיירי בהיפוך דאמר דרק בתחלת זביחה עובדה ועל הגמר ליכא חיוב מיתה וחייב בתשלומין, לזה תנא טבח בשבת דחיוב מיתה ג"כ על הגמר ומוכח דמיירי בטבח ע"י אחר:

ע"ב תד"ה וכו'. מה שהקשה המהרש"א ונדחק בזה, לא הבנתי התחלה לקושייתו, דהא י"ל דהסוגי' דמכות כפ"מ דס"ל לרוב האמוראים לר"מ גם בקנס אינו מת ומשלם. הרי דמסברא אין מחלקי' בין ממון לקנס והוצרך ללמוד ממש"ר, ופשוט: