חידושי המהרי”ט צז

לחודה קרוי' קומוס ומי עפצים לחודיהו קרוי מי עפצה אבל כשמערבין אותם יחד כמו שרגילין לתת גומה לתוך מי עפצים אז קרוי דיו והוא מורכב משניהם ומיהו מי עפצה לחודה לכתחילה אינו כשר שאינו חשוב כמו קומוס לחודיה דכותבין לכתחילה וזו שהביא מההיא דפ' כל היד דפלי קירטא דדיותא קשה דכיון דשייך בה גיבול כדאמרי' הכא בין לגבל בין לעשן גם איפשר לומר בהפלי קורטא שהרי מייבשו בחמה כדפרש"י וי"ל דע"כ לאו בר גיבול הוא כדאמרי' לעיל בפ"ק אבל דיו דלאו בר גיבול הוא לא וכת' שם התו' דגיבול דהכא לאו דוקא אלא היינו עירוב בעלמא וא"ת והא אמרי' התם בנדה פלי קורטא אלמא בר גיבול הוא וי"ל דהיינו לאחר גמר עשייתו שמייבשים אותו למען יעמוד ימים רבים אבל התם בפ"ק דתנן אין שורין דיו התחל' עשייתו זו היא שרייתו ונראה לי להביא ראיה לדברי רבי' תם ז"ל מדתנן בפרק היה מביא אינו כותב לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר שרושם אלא בדיו שנא' ומחה כתב שהוא יכול למחות אלמא קומוס אינו נמחק וגם אי איפשר להטילו לתוך הדיו כדאמר ליה ר' ישמעאל לר' מאיר בפ' היה נוטל וכי מטילין קנקנתום לתוך הדיו והלא כתיב ומחה אלמא סתם דיו אין בו מאלו הסמנים שרושמים, ועוד ראיה ששרף היינו לחלוחית מאילן מדתנן בפ"ק דערלה המעמיד בשרף העלין מותר בשרף הפגין אסור והוא לחלוחית שיוצא מן הפגין שלא נתבשלו לבן כעין חלב שמעמידין בו הגבינה ואין דרך להעמיד בגומ' ובפ"ק דנדה אמרי' קיטפה דגוזזה שרי קיטפה דפירי אסור כי היכי דבהאי פתחא לא אדליק בהך נמי לא אדליק וא"ת ומ"ש מהא דאמרי' בפ"ק דברכות אסור לו לאדם לעבור אחורי ב"ה בשעה שהצבור מתפללין אמ' אביי ולא אמרן אלא דליכא פתחא אחריתי אבל איכא פתחא אחריתי לית לן בה ומ"ט אמרי' הכא דאמר כי היכי דבהאי לא אדליק באידך פתחא נמי לא אדליק וי"ל דהכא כיון דעבדינן הדור בנרות מרובות לכל א' ואחד כי איכ' תרי פתחי יש לו לחלקן נר א' מכאן ונר א' מכאן דהוי פרסום ניסא טפי לעוברים ושבים וזה שיודעים בו שיש לו בני בית מרובי' איכא חשדא דלא אדליק כלל ומיהו לדברי התוס' שכת' דמהדרין מן המהדרין קיימי אנר איש וביתו דבהכי איכא היכיר' טפי כנגד הנכנסי' וכנגד היוצאין אין לחלקן וי"ל דהתם לענין תפלה לא נחשד על כך כיון שאין שם חסרון כיס ולא בא לכלל חשד אלא מתוך שהוא עבר אחורי ב"ה כדמוכח מדברי רש"י שם שכת' שנראה כמבריח עצמו מפתח ב"ה שבמזרח שזה מבי' עצמו לידי חשד כאותה שאמ' בפ' ר' אליעזר דמילה אם לא הביא כלי מע"ש מביאו בשבת מגולה שהכיסוי מוכח שיחשדוהו אבל כי איכא פתחא אחריתי באותו הצד אפשר שהולך ליכנס באותו פתח א"נ כי איכא כנישת' אחריתי אבל הכא דאיכ' חסרון כיס אע"פ שאינו עושה שום שינוי צריך הוא להוציא עצמו מידי חשד דומיא דפאה דמייתי וכדא"ר שמעון גופי' בספרי גבי שמן הדלקת המנורה דכתי' ואתה תצוה אין צווי בכל מקום אלא בדבר שיש בו חסרון כיס:

מפני החשד וא"ת ואי לאו דינא להניח בסוף שדהו מאי חשדא איכא הא ודאי עני שבא ראשון זכה והוא נוטלה וי"ל דאע"ג דלאו דינא הוא מ"מ רגילות הוא לתת בזמן קבוע כדי שלא יתבטלו עניי' כל היום וגם ב"ה לא יהא טרוד בהם כל שעה וכההיא דתנן בפ"ד דפאה ג' אבעיות ביום בשחר ובחצות ובמנחה:

הדר פשטה נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא כת' התוס' ועוד נרא' לרשב"א משמע שרוצה לפרש דאפי' תימא דפרסומי ניסא עדיף אע"ג דאפשר למעבד תרוייהו וגם דאיכא פרסומי ניסא בקריאת התורה לא סקלו בו בתחלתו אלא משו' חומר שהחמירו בו בסופו דטפי עדיף שיהא מאוחר לענין קריאת ס"ת ולא שלא נפטיר בו לגמרי דודאי בעינן שיפטיר מעין מה שסיים בתור' אבל ק' דר"ח שבאמצע החול של חנוכה שאין מפטירין בנביא למה יקרא בשל ר"ח תחלה כמו שאנו נוהגי' אלא מוכח שהטעמים הראשונים עיקר:

דבי נשא דרב שיזבי או' ר"ת שכבר נפטר אביו להכי קאמר בהאי לישנא ורשב"ם הביא דאפי' מחיים מקרי הכי מההיא דפ' מי שהחשיך דקאמר אתא אבוה אשכחוה ומיהו אם נאמר מבי נשא היינו חמיו כאיכא דאמרי שכתב רש"י א"ש שאביו קיי' היה אלא שחמיו מת ובפ"ק דבתרא גבי ההוא גבר' דזבין ארעא אמצרא דבי נשא לספרים דגרסי אמר' אחותה צריך לפרש דארעא דחמוה כדכתבו התוספות דלהכי קרי ליה נשא ולא אמר חמוה כדאמרינן בפ' זה בורר בני חמוה דמר עוקבא וכן בר חמוה דרבי ירמיה דטרוקו גלי באפיה ומכל מקום מדברי רבינו תם נר' שמפרש אביו ממש ולדבריו הביא רשב"ם ז"ל הוכחה מההיא דפרק בתרא שפי' שאין חילו' אבל קשה קצת לפר"ת שכבר מת אביו דמשמע ולכך אמו לבד היתה רגילה בנר ולהכי לא אמר אלא גבר' רבה דלשון נפק מינייהו משמע לאחר מכאן נולד וזה לא יתכן אבל אם נפר' חמיו א"ש דנפק מנייהו היינו שנתחתן אח"כ בהם שלקח את בתם:

דביתהו דרב יוסף הוה מאחרה ומדלק' אמר ליה רב יוסף תנינא לא ימיש ואם תאמר והא תוספת מחול על הקודש דאוריית' כדנפקא לן בפרק בתרא דיומא מערב עד ערב מכאן נלמד שמוסיפין מחול על הקדש שבתות מנין תלמוד לומר שבתכם ואמאי מייתי לה מההיא דלא ימיש דמשמע הדלקה לחודה ולימא לן דבכל מלאכות צריך לשבות מבעוד יום וכי תימא לענין הדלקה צריך להקדים טפי בר מתוספת דחול על הקדש היכי גמיר לה מהא דלא ימיש הא ליכא למילף מינה אלא שהיה עמוד האש מקדים לעמוד הענן קודם שישקיע ויש לומר דתוספת מחול על הקדש לא הוי אלא בתר שקיעת החמה דהא משקיעת החמה ועד. צאת הכוכבים ארבעה מלין כדאמרינן בפרק תמיד נשח' ושיעור בין השמשות מפרש בשלהי פרקין דהיינו תלתא ריבעי מילא לרב יהודה או תרי תלתי מילא לרב יוסף נמצא שיש שיעור גדול לאחר שקיעה לעשו' תוספת לשאר מלאכות אבל לענין הדלקת הנר מצותה סמוך לשקיעת החמה כל שהו שעדיין אור השמש בעולם דוגמא דעמוד ענן משלים לעמוד האש ועוד יש לומר דהכי ילפינן מהכ' שלא לצמצ' להדליק להדליק בשעת החיוב דהיינו תוספת שבת דאורייתא כי היכי דאשכחן שהיה עמוד האש מקדים לבא קודם שיצטרכו לו אף נר שבת כן והא דהחמירו בהדלקת הנר טפי מבשאר מלאכות לפי שכל המלאכות כי מטי זמן איסורן מדכר דכיר ושובת מהם אבל זו כשהוא נזכר עדין הוא צריך לה להדליק נר שבת ואיכא למיחש לפשיע' ועוד דכיון דמצוה שלא להקדי' שיהא הנר שהוא לכבוד שבת ואי אפשר לצמצם להקדים יותר מן התוספת אבל שאר מלאכות יכול הוא לשבות כל שעה שעוסק עמהם וסגי להו בתוס' דידהו כנ"ל:

גזרה יום טוב אטו שבת כתבו התוס' ז"ל דלקמן הוי רבא שהורה אחר אביי חבירו והכא רבה שהרי משיב לו אביי תלמידו ודבר תימה הוא מה הוכחה היא וכי לא אשכחן שיקשה אביי לרבא אלא מעתה יום טוב ביום טוב לשתרי הא איהו גופיה דריש לקמן עולת שבת בשבתו ולא עולת חול ובשלמא אי רביה הוא לאו פרכא היא דשואל היה ממנו מה טעם נותן בה רבו אבל אי רבא חבירו הוא מאי פריך ליה ומה הטעם היה כופר בו בשעת הדין ורשב"א ז"ל מפרש הכי אלא מעתה וכו' אי אמרת בשלמ' דמיירי ביום טוב של ערב שבת וכדרב חסדא שפי' וקשה דלא הוה ליה לאקשויי אלא הא מה שייך יום טוב, למתני הכי דאטו מפני דוחק זה נאמר דשייך הטיה ביו"ט דפריך יום טוב מאי יט' איכא ויש לומר דאביי נמי ידע טעמא דגזרה אטו שבת אלא דקשי' ליה דהוה ליה גזרה לגזרה ואף על גב דאביי גופיה גזר גזרה לגזר' גבי לא יצא החייט במחטו בפרקא קמא הרי כתבו התוספות ז"ל שם דדוקא גבי הוצאה גזר הכי ובמה שתירץ ר"י דלא חשיב גזרה לגזר' כדאמר' גבי סנדל המסומר צ"ע דמאי מייתי מהתם התם לא מחמת איסו' נגעו בה אלא גזרה משום מעשה שהיה וי"ט ושבת כי הדדי נינהו לענין גזרה זו דמעשה כי הוה בכנופיא הוה דמייתי תתם אפי' לרבי חנינא בן עקביא דאמר לא אסרו אלא ירדן וספינה וכמעשה שהיה ה"מ ירדן דשני משאר נהרות אבל הכא י"ט ושבת כי הדדי נינהו ומאי מייתי מינה לגזרה דהכא דבי"ט ליכא שמא יטה אלא גזרה משום שבת ושבת גופיה שמא יטה:

גזרה י"ט אטו שבת הקש' רשב"א מהא דתנן פ' אין צדין מעש' ושאלו לר' טרפון עליה ועל החלה שנטמאת ואמר לא יזיזם ממקומם דלרבא הא חזיא להיסק עכ"ד ואע"ג דמערב שבת לא היתה ראויה ואינם מן המוכן דדמיי' לשברי כלים דאסורים משום מוקצה כדאמר בפ' המביא ובריש שב' אמרי' דגבי י"ט סתם לן תנא כר' יהודה דתנן אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקור' שנשברה בי"ט מכל מקום רשב"א ז"ל דייק מדבעי התם גמר לאוקמי מתני' אפי' כר' שמעון דאמר מחתכין את הנבלה לפני הכלבי' ולמר ברי' דרב יוסף משמיה דרבא דאמ' חלוק היה ר"ש אף בב"ח פי' דבהמה שלא היתה מסוכנת צריך להעמידה בבהמת קדשים דלא חזי' לכלבים ודייקא נמי דקתני בהמה דומיא דחלה והשתא לרבא דהכא תינח בהמה אבל חלה הא חזיא להיסק תחת תבשילו זו היא קושיא רשב"א ז"ל וכי תימא שצריך לדחוק ולפ' דגזרינן חלה אטו שמן וקשה שהרי הוכיחו התוס' דרבה לא גזר גזרה לגזרה כדאמרי' בריש פר' והשתא נפישי להו גזרות ודוחק טובא לומר שנאחוז קולו של רשב"א וקולו של ר"י שרשב"א תירץ דשמא י"ט לא חשיב גזרה ור"י תי' די"ט אטו שבת כי הדדי נינהו השתא מי נימא אטו שבת ושמא יטה תרוייהו נמי לא קחשיב ועוד קשיא לי היכי תיסק אדעתין למגזר חלה אטו שמן והלא שמן גופיה כה"ג מותר דתניא לעיל בריש פרקין כל אלו שאמרו אין מדליקין בהם בשבת אבל עושין מהם מדורות בין להתחמם כנגדה בין להשתמש לאורה ולא אסרו אלא לעשות פתילה לנר בלבד ושמן שריפה בכלל שמנים שמנו חכמים הוא דאין מדליקין גזרה שמא יטה ואעפ"כ במדורה דליכא חשש דהטיה שרי בשלמא לרב חסדא שמן שריפה לא נאסר בשבת וכי קתני מתני' בי"ט בלבד והשתא כיון דשמן גופיה שרי בכ"הג היכי גזרינן חלה אטו שמן וההיא דביצה דקשיא ליה לרשב"א ז"ל לדידי ניחא דעל כרחין לא דחיק גמר' לאוקמי מתני' בבהמת קדשים אלא לרבא דאמר חלוק היה ר' שמעון אף בבעלי חיים ולדידיה לא מתוקמא מתניתין כרבי שמעון וגם דלא הוי בהמה דומיא דחלה דבהמת חולין ראויה לכלבים ובאנו למחלוקת של רבי יהודה ור' שמעון וחלה דקדשים היא לא חזיא למידי אפילו רבי שמעון מודה בה והיכי קתני מעשה ושאלו לר' טרפון עליה ועל החלה שנטמאת והלא שאלות חלוקות זו מזו הם היינו לרבא דהתם דסבירא ליה דשריפ' קדשים אסורה בי"ט מן התורה דנפקא ליה לקמן מקרא דהוא לבדו יעשה לכם ולא חזיא מידי בי"ט אבל לרבא דהכא דס"ל דשריפת קדשים שריא ולא אתסר הדלקה אלא גזרה יטה כמו שהכריחו התו' דהכא גרסי' רבה ולקמן גרסי' רבא דרשב"א עצמו כך הוא סבור לעיל כדמוכח מדבריו הילכך לרב' ניחא דמתוקמא שפי' מתני' דהתם כר' שמעון דמודה הוא בבעלי חיים דלא הוה דעתיה מאתמו' עילויה וכן חלה לא אסיק אדעתיה שתטמא ולא הוה דעתיה מעיקרא להסקה דכל מידי דחזי ליה לאניש לא מסיק לה כדאמרי' בפ"ק דביצה כל מידי דחזי לאיניש לא שדי לבהמה והשתא הוי שפיר בהמה דומיא דחלה דכי היכי דבהמת חולין חזיא לכלבי' אף