חידושי המהרי”ט צו

קאי שהיה מונח בחותמו של כ"ג פרש"י בהצנעו וחתום בטבעתו פי' לפי דלהסט ליכא למיחש דאם איתא שראוהו חתו' היו פותחים אותו לידע מה שבתוכו ועכשיו שמונח בחותמו ודאי שלא זז ממקו' הנחתו והצנעו:

דף כב נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כת' התו' דנקט פסולה משום דבעי למימר בסוכה שהיא מן התורה ותימא הוא ולימא ימעט כמבוי שהו' דרבנן דדמי ליה וי"ל דאי לאו דאשכחן דקפיד רחמנא גבי סוכה שיהא אדם יודע שדר בסוכה מדכתיב למען ידעו דורותיכם כי בסוכות במצות חנוכה נמי לא הי' (פסיל) לבהכי כיון שהוא עושה מצוה מ"מ הילכך אבוהון דכלהו סוכה וכי תקון רבנן כעין דאוריייתא תקון ועי"ל דבעי לאשמעינ' דטעם דסוכה משום דלא שלטא ביה עינא הוא ולא מטעמא דר' זירא דסוכה דירת עראי בעינן להכי קאמר נר חנוכה כסוכה משום הכירא וכיון דנקט סוכה נקט נמי לישנא דפסולה:

דף כב ע"ב סוכה תניא כתב התו' דתרתי איתנהו מוקצה וביזוי מצוה ולהכי אסרי' אפי' נפלו ואפי' בחש"מ וק' דבחש"מ לא שייך מוקצה ובנפלו ליכא ביזוי ומשמע מדבריהם דאפי' נפלו בחש"מ וי"ל דמעיקרא ס"ד לתוס' דמוקצה למצותו היינו מוקצה מן הדעת מחמת המצו' וכל שהסיח דעתו ממנו אסור בשבת דומיא דמוקצ' מחמת איסור מוקצה מחמת מיאוס מחמת חסרון כיס ולהכי כתב דבחש"מ לא שייך מוקצה דהשתא סלותי מסלתינן מוקצה מבעיא אבל השתא שכתב שטעם המוקצה משו' בזוי מצוה הוא דמתוך שנאסר קודם נפילה מטעם בזוי גם אח' נפיל' באיסורו עומד כל זמן מצותו השתא לא שני לן בין חול לשבת כיון דמצותה של סוכה כל שבעה:

והא דהקשה ר"י ז"ל כיון דנוי סוכה אסורים משום בזוי תימא ואי טעמא משום מוקצה מי ניחא אכתי היכי מדמה נוי דרבנן אעצי דאורייתא וי"ל דאי לאו טעמא דבזוי מצוה דקא' הכא היינו יכולים לומר דמגו דאתקצאי למצותו דאמר בפ' כיר' הוי מדאוריי' דומיא דעצי סוכה דאמרי' בפ' המביא שבעת ימים לה' שהם מוקצים לשם השם כל ז' אבל קשה אי מדאוריי' הם אסורים למאי אצטריך הכא טעמא דביזוי מצוה לכך הוצרכו לתרץ שאף טעם המוקצה עיקרו משו' דבזוי מצו' א"כ מאי פריך מעצי סוכה דאסורי' הם מן התורה:

והא דהשיב ר"ת ז"ל כי המקש' לא ידע החילוק שבין כדי הכשר ליותר מכדי הכשר ומשני באו' איני בודל וקשה דלפי זה גם בפירושו של ר"י ז"ל היה יכול לפרש שהמקש' לא ידע החילוק שיש בין נויי לעצי והמתרץ משני ליה באומר איני בודל ובעצי סוכה לא שייך לומר איני בודל שע"כ לבדול בי"ט דהא קסתר אהלה כדפרש"י ז"ל שם וגם למה הוצרך ר"ת לומר שהמקשה לא ידע שאם היה מתרץ הגמ' בהדיא ומחלק בין נויי לעצי לא הוה קשיא לן המקשה היאך ידע החילוק ונראה דאם איתא דמנוי סוכה פריך לא היה צריך המתרץ לומר דהכא באומר איני בודל דאפי' אי מיירי בתנאי בסברת המקשה יש לחלק בין נויי סוכה דרבנן ומהני בהו תנאה לעצי סוכה דאורייתא דלא מהני בהו תנאה דה"ל מתנה על מה שכתוב בתורה דכתיב שבעת ימים לה' לכך פר"ת שהמקשה מתוך שהיה סובר דהכא מיירי בתנאה לא ידע שיש חלוק בין יתר מכדי הכשר סוכה לכדי הכשר סוכה דכיון שחל שם שמים על כולה תו לא מהני בה תנאה דאותו מותר אין ברירה שהרי בכל שבעה טפחים ממנה אדם יוצא בה י"ח סוכ' וכיון שחלה שם סוכה על כולה ובתנאה בעי למיעקר קדושת' לא מצי דהוה ליה מתנה על קדושת סוכה ומשני באומר איני בודל מאותו מותר דמעיקרא לא חיילא קדושה עליה כלל:

רב אמר אין מתירין מבגד לבגד לא מבעיא אי חובת טלית הוא דאסור אלא אפי' אי חובת גברא נמי אסור כדאשכחן במחוזא לשון התוספות ואם תאמר והיכי פשיטא להו לתוספות דאסור והלא אין הוכחה מההיא דמחוזא דשמא לא היה בדעתו להניחה בבית אחר אי נמי מחוזא שאני כדכתבו התוספות לשמואל ונראה לי דמשמע להו דרב מתוקם אפי' למ"ד חובת גברא הוא דאם לא כן מאחר דקי"ל דחובת גברא הוא כדכתבו התוספות לקמן בפרקין גבי סדין בציצית שבה"ג פסק כן אם כן למה ליה למפסק כשמואל בהא לימא הלכתא חובת גברא הוא ועוד דבפ' התכלת מוכח דרב גופיה סבירא ליה דחובת גברא הוא מדאמר רב ציצית בעשייתה אינה צריכה ברכה ואסיקנא התם דבהא פליגי מ"ד אינה צריכה ברכה סבר חובת גברא הוא והויא לה מצוה שאין גמר עשייתה קיימת לכך צריך לומר דהכא אסור לבטל דבר ממצותו אף על גב דחובת גבר' הוא ולשמואל דאיהו גופיה ס"ל דחובת טלית היא צריך לחלק בין ההיא דמחוזא להך דהכא:

וכי לאורה הוא צריך והלא כל אותם מ' שנה כתבו התוס' דאכהני' קאי כדמשמע בת"כ אלא שהוקש' לה דבשלהי פ' כל קרבנו' משמע דאשכינה קאי דמייתי לה גבי הא דאמר ר' אלעזר לא לאכילה אני צריך ואי אכהני' קאי והלא לחם הפנים לכהנים ואין בהם למזבח וקשיא לי שעדיין יכולים לפרש דאכהנים קאי וה"ק לא לאכילה אני צריך לצורך הכהנים המשתמשים לפני שהרי אדם מגיעו כזית ומתברכת במעיו קודם שנשתלחה מארה בלחם הפני' כדאמרינן ר"פ טרף בקלפי וכל אדם שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע ויש אוכלו ומותיר והשתא ניחא דאי שאכילה קאי לא שייך שפיר לשון וכי לאכילה אני צריך דהול"ל וכי יש אכילה לפני ויש לומר שהתוספות דקדקו דפתח בתרתי וסיים בחדא פתח באכילה והדלקה וסיים בהדלקה אלא על נר מערבי קאי דהוא עדות לישראל מטעמ' דאמרינן התם דדייק לה מדשלחן בצפון ומנורה בדרום ופרש"י לפי שהמזבח בינתים דאם איתא דלאורה היא צריך או לאכילה היה נותן המנורה סמוך לשלחן כנוהג שבעול' ואי אכהני' קאי הא כהנים לא אכל אכלי התם בהיכל אלא בעזר' ומה הוכחה יש מדשלחן ומנורה מפליגינן זה מזה השתא ודאי קשה אמאי נקט מ' שנה והלא לעולם לאורו הם הולכים ועל עיקר קושית התוספות נראה לי לפרש דה"ק וכי לאורה הוא צריך להרבות בנרו' לכבודו כדרך שאנו מדליקין בבתי כנסיות דכתיב באורים כבדו את ה' וכו' ומתרגמי' בפנסיה והלא כל אותם מ' שנה לא הלכו אלא לאורו ולא היה האור יוצא להם אלא מע"ג המשכן דכתיב כי ענן ה' תמיד על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו ואותו הנר שבמנורה לא מעלה ולא מורדת דשרגא בטיהרא מאי מהניא והלא בלילה נמי היה מאיר הענן על המשכן אלא מאי עדות זו נר מערבי ובמ"א פירשו שחוזר על העדות כ"כ הרב"י ועיין בחידושי ונר' שהתוספות הוקשה להם ההיא דמנחות דעל כורחין אקב"ה קאי הא דקאמר לא לאכילה ולא לאורה והאי לא לאורה ממש קאמר ולא להאיר על שולחנו כדמוכחינן משלחן בצפון ואף היכי מסיים ואם תאמר לאורה הוא צריך והלא ארבעים שנה והלא לענין זה להאיר לפניו ית' בלא ארבעים שנה הוה מצי לאוכוחי כך נראה לי שיטת התוספות ז"ל ומיהו נר' לפרש דעל כורחין האי ואם תאמר לאורה ומה נפשך לומר קאמר שהרי כבר הכריח מדשלחן בצפון אלא את"ל לכבוד הוא והלא מ' שנה וכו':

ובה היה מסיים פרש"י ההטבה וההיא דתנן בתמיד נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקות מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק שממנו היה מדליק בין הערבים מצאו שכבה וכולי היינו לאחר שמת שמעון הצדיק וקשה היכי תנן מניח את המערבי דולק שממנו היה מדליק בין הערבים והא כיון שלא היה בה שמן אלא כמדת חברותי' ואז לא היה נס היה להם לחזור להטיבו ולתת לתוכו שמן אחר כדי שיהא דולק עד בין הערבים כיון דדרשינן מקרא דלהעלות נר תמיד שתהא נר מערבית תמיד ולא מסתבר לוקומי מתני' בתרתי רישא בזמן שמעון וסיפא לאחר שמת ועוד אכתי היכי קתני מצאו שכבה מדליקו הא אפי' לא מצאו כבוי צריך לכבותו ולהדליקו שלא יכבה לאלתר ויש לומר דאף לאחר שמת שמעון הצדיק כי איכא עת רצון היה הנר דולק ע"י נס וכן משמע דבר"פ טרף קאמר לאחר מכאן פעמי' דולק פעמי' כבה וכשהוא דולק עד בין הערבים נעשה בשמן מעשה נסים וניכר הדבר בבוקר שהו' רוא' שלא כל' מן השמן אלא חצי שיעו' לכך מניחו דולק:

והא דפ' ריב"א ובה היה מסיים היינו הדלק' וא"ת ולפירושו מאי עדות איכ' במה שהיה מסיים ההדלק' אח' שהדליק כל הנרו' ולא הול"ל אלא שממנ' היה מדליק וי"ל דה"ק ממנה היה מתחיל להדליק שאר הנרות ולא תימא לפי שהיה מדליקה בראשונ' ואח"כ מדליק בה את השאר שהרי בו היה מסיים והיא היתה אחרונה להדלקת הנרות אלא מהדלקה של האש הוא שמדליק את השאר הנרות ושוב מטיבה ומדליקה וזו היא עדותה:

מאי הוי עלה כתב התוס' תימא מאי קמבעיא ליה וכ"ת הלכתא מספ"ל דלא סמך אדרבא א"כ מאי קאמר חזינן אי הדלקה וכו' אטו מדבעיא לן מבטלינן לדרב אדרב' מדרב לפשוט בעי' אי סמכי אכללא דהלכתא כרב באיסורי ותי' שאינו תופס דברי רבה עיקר ומבעיא ליה אי הנחה עושה מצוה ואסור מנר לנר כמו בקינסא וכו' וק' דאת"ל דרב קשרי מנר לנר ע"כ כי פליג שמואל ושרי אפי' ע"י קינסא שרי א"כ שפיר נ"מ לשמואל ולמה אמרו שאינו תופס דברי רבה עיקר וגם שינו התוס' כמה שינויים בתירוץ זה מתיר' של ריב"ם ונר' דהשתא לפי תי' זה לא מספקא ליה לגמרא בהא דאמר לעיל דלטעמא דבזוי מצוה מנר לנר ליכא בזוי וכיון שכן צריך לומר אליבא דרב דאי הנחה עושה מצוה אפי' מנר לנר איכא בזוי כמו קינסא כיון דבשעת הדלקה לאו מצוה היא דומיא דסלע של מעשר שני דלעיל וכיון דדמו אהדדי לגמרי כי שרי שמואל אפי' ע"י קינסא שרי דהא אף מנר לנר היינו קינסא ואין לחלק ביניהם כלל והשתא לפי זה הא דמסיק חזינן אי הדלקה עושה מצוה לא חדש לו האבעייא דהיינו בעיא גופה דמאי הוי עלה אלא מסיק דהא איפשיטא לן דהדלקה עושה מצוה ולכך כתב התוס' ומסיק דהדלקה עושה מצוה ולא כתב ומסיק חזינן כדכתבו לתירוצו של ריב"ם אבל ריב"ם לא רצה לפרש דמספקא לי' דאינו תופס דברי רבה עיקר דודאי תופס עיקר ולא מספק' לי' אלא בהא דקא' גמ' דמנר לנר ליכא ביזוי נ"מ לשמואל שפיר וק"ל ומייתי מדאבעיא לן וכו' והרא"ש ז"ל כתב דמבעיא לן אי הך קושיא הוי תיובתא לגמרי או לא והתו' כאן פשיטא להו דאתותב לגמרי ונראה שהרא"ש ז"ל ס"ל כדכתב רבינו חננאל שהביא רשב"ם משמו בפ' חזקת דכל היכא דאמרינן קשיא לאו תיובתא היא והתוס' עצמם בפרק האשה שלום גבי אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג דאמר לר' יוחנן קשיא וכתב התוס' דלאו תיובתא היא:

דאיבעיא להו הדלקה עושה מצוה כתב התוס' ונפקא מינה אי הדליק' חרש שוטה וקטן או הניחה ע"כ וא"ת אמאי לא כתב דנפקא מינה נמי דלא בעי להגביה' ולהניחה כדלקמן ונ"ל דאין הכי נמי דנפקא מינה נמי לענין זה אלא באו לומר דהא בעיא מעיקרא כי אתשילא לאו לענין הדלקת נר מנר דאם כן לא היה ליה לומר חזינן אי הדלקה עושה מצוה אלא הל"ל היינו בעיין:

דף כג כל השרפים יפי' לדיו הקשה רבינו תם לפרש"י דהא דיו אין זה גומה וכ"ת ודיו נמי אין זה מי עפצים וכונתו להקשו' ממה נפשך אי הא דקאמר יפין לדיו היינו לעשות ממנו דיו והלא דיו אין זה גומה מדחשיב להו בגיטין בתרתי וכי תימא יפין להניח בתוך הדיו קאמר והלא אין זה מי עפצים וק"ל דעדיין אנו יכולי' לומר דגומ'