חידושי המהרי”ט צה

לגמרא דשעוה המתוקנת ועטרן המתוקן קרויין כך סתמא ורובא דאינשי לא קרו סתמא אלא למתוקנת ואף היא בכלל איסור שמנים שמנו חכמים ומכל מקום לענין מקח וממכר אין מחייבים את המוכר לתקן לו דאין הולכים בממון אחר הרוב כדאמרי' בריש המניח אע"ג דרובא קרו לכדא כדא ולחביתא חביתא אין הולכים בממון אחר הרוב וה"ה נמי שאם הלוקח נתחייב בדמי השעוה אין המוכר יכול לכופו שיטול שעו' בלא תיקון שהרי הלוקח אומר לא נתחייבתי אלא על שעוה מתוקנת והוא מוחזק בממון והרוב מסייעו ולהכי לא כתב התו' אלא שאין יכולים לכוף את המוכר לתקן לו מחמת שנתחייב לתת לו או שכבר נתן לו דמים והרי הוא מוחזק וכן מוכח בר"פ המניח וכמ"ש התו' שם ועי"ל דגבי עטרן פשיטא לית לגמרא דבכל ענין לר' ישמעאל אין מדליקין בו מדתני' בגמ' ר' ישמעאל וכו' כל היוצ' מן העץ אין מדליקין בו ולטעמ' נמי דיהיב במתני' מפני כבוד השב' שריחו רע אף המזוקק ריחו רע ומסתמ' נמי רבנן דפליגי עלי' בכל ענין קשרו מדלא מפלגו במלתיהו משמ' אף כשאינו מתוקן,נמשך יפה וכיון דגבי עטרן לא נ"מ אלא למקח וממכר ה"ה שעוה:

חלב מהותך וקרבי דגים כ' התו' דקרבי דגים לאו היינו שמן דגי' דהא שרו לי' מתני' בעיניה ותימ' הוא על מה שפרש"י ז"ל במתני' לקמן שמן דגים היינו קרבי דגים שנמוחו ושמ' דלא קתני עליה דמנין ס"ל דרב ברונ' נקט קרבי דגים אליבא דר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוק' דאמר אין מדליקין אלא ביוצ' מן הפרי לאפוקי שמן דגים ועיטרן וצרי ובשלמא עיטרן וצרי איכא בהו טעמא מפני ריחן אבל שמן דגים משמן אגוזים מאי שנא ושמן צנונות דלא פליג בהו כדפליג ר' טרפון אלא ע"כ טעמא משום דבהא איכא למיגזר אטו קרבי דגים שלא נמוחו ונ"מ שאם נתן לתוכן שמן דגים שהוא לר' ישמעאל מותר דומיא דחלב מהותך לדידן ואע"ג דלית הלכתא כר' ישמעאל נקטיה במילתיה משום דדמי לחלב ואין לך בכל השמנים שאין איסורו מחמת עצמן ואין לאסור בתערובתן אלא שנים חד לרבנן וחד לר' ישמעאל לפי דבריו של רש"י ז"ל ומיהו שמעתין דלקמן דקאמר איכא בינייהו דרב רב הונא מתיישב טפי לדברי התוספת כמה שאמר שם:

מ"ט לפי שאין מדליקין הא דפרש"י ז"ל לפי שאין מדליקין בעינייהו וגזרינן הא אטו הא ולא פי' כמשמעו לפי שאין מדליקין אפי' תערובת ובהכי ניחא הא דפרכי' משמחת בית השואבה דמפקעין מכנסי כהנים והמיניהם ולא תקשי מה שהקשו התוספת דהו"ל כורך דבר שמדליקין בו ע"ג דבר שאין מדליקין דהא נמי אתסר לפי שהאו' מסכסך בהם אלא דאי טעמא משום שאין מדליקין יפה היכי מדמי פתילות לשמנים דפריך ליה לרבא מכרך דבר דילמא שמנים דוקא אמר רבא שאינן נמשכים אפי' ע"י תערובת לפי שהם טרופים זה בזה אבל פתילות כיון שכרך דבר שמדליקין על גבי דבר שאין מדליקין בו עילאה גבר והאור נאחזת בעליון יפה לכך פרש"י דפשיט' ליה לרבא דנמשכין כדאביי ולא אסר אלא מטעם גזרו ולהכי פריך ליה אביי מפתילות:

תנן מבלאי מכנסי כהנים ומהמיינהם וכו' מהמייניהם פריך כדפירש דשל כלאים הוא כדכתיב ואת האבנט תעשה שש משזר ותכלת וארגמן והיינו למ"ד אבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט אבל למ"ד לא זהו אבנטו של כהן הדיוט דשל שאר כהני' לא היו אלא של בוץ כיון ששאר בגדיה' היו של בוץ לא פריך מידי ופלוגת' דבני ר' חייא ור' יוחנן היא בפ"ק דיומא אע"ג דבעלמא אמרי' הניחא למ"ד אבנטו של כ"ג וכו' הכא לא חש הגמ' להאריך משום דשנוייא פשיטותא הוא דשמחת בית השואבה לא היתה הדלקה של מצוה מן התורה:

שמחת בית השואבה שאני הקשו התוס' דהא בגדי כהונה שבלו מועלים בהם ותירץ ר"י דלצורך הקרבן היו עושים והא דבוררת יכולה לברור קאמר וכתב ומיהו בירושלמי דייק מהכא דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה עכ"ד ואין לומר דאדרבא השתא ניח' דקושיא מעיקרא ליתא ולא היה צריך ר"י לתרץ מפני כבוד הקרבן ומאי ומיהו דקאמרי דהך טעמא לא מהני אלא לברירת חטים לפי שכבר הודלק לצורך הקרבן אבל אם לא היה מטעם זה כשמדליק מעיקרא ליהנות ממנו ולהשתמש לאורו הרי הוא מועל מטעם פוגם ומטעם כהונה שהרי עושה לכתחילה בשביל ליהנות וכי אמרי' מראה אין בו משום מעיל' היינו שנהנה בראיה לפי דרכו כגון מהלך לאור המערכה או מריח מריח קטור' שהוקט' אבל להדליק ולהקטיר ע"מ ליהנות מעל לכך צריך לתרץ שעיקר ההדלקה היתה לצורך הקרבן משום ושאבתם מים בששון ומיהו אין צריך לומר שכל מה שהיו נהנים ומשמשים לאורה היה צורך הקרבן משום שמחת בית השואבה דגם אם היו כהנים לצורכם לפי דרכם אין בכך כלום דומיא דברירת חטים וסברה גדולה היא דלא נתנה תורה למלאכי השרת כדאמרי' בהאיש מקדש גבי אבני ירושלים ובגדי כהונה ואם אתה אומר שלא הותר אלא ריקוד ושמחה איכא למיחש שמא תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה אלא כל הנאה לפי דרכן אין בו מעילה אבל קשה דבפ' כל שעה ללישנא בתרא דייק מהא דקול ומראה וריח אין בו משום מעילה מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא והשתא צריך לתרץ ההיא דברירת חיטים יכולה לברור כדברי התוספות וההיא דירושלמי נמי יש ליישבה דדייק מדיכולה לברור חטים אלמא כל חצרות שבירוש' מאירים לעשות כל תשמישם א"כ אמאי לא חשו דלא ליתי לידי מעילה והיה להם להדליק בשמן ופתילות של חול דלא ליתו אינשי לידי תקלה בשוגג אלא ודאי משום דאין בהם מעילה ואיסורא הוא דאיכא לעושה במזיד ולא נחשדו על כך:

והא דהק' התוס' מאי פריך ממכנסי כהנים דלא היה בהם פשתן ותרצו דכיון שלא היה הפשתן אלא ברביע בטל בשאר מינין לא תקשי דהא קי"ל שהיה בו צמר אלא משום דתכלת עמרא כדכתב רש"י והתכלת לא היה אלא רביע בשאר מינין מנ"ל שהיו של צמר דתכלת גופיה לא קי"ל דעמרא הוא אלא מדשש כיתנא אלמא תכלת עמרא הוא כדאמרי' בפ"ק דיבמות דכל בגדי' אינן אלא של צמר או פשתים ומהך טעמא גופיה ילפי' לשאר מינין דכתב שם התו' דליכא למימר דתכלת נמי כיתנא הוא אלא צבוע הוא תכלת וארגמן ותולעת שני עמרא דסברא הוא דכל הצבועים מין אחד מדלא חלק בהם אלא בצבוע עכ"ד אלמא כולהו עמרא הוו ורביע פשתן שיש בו בטל לגבי שאר הפסולים ולא דמי לקרבי דגים וחלב מהותך דנתן לתוכן שמן כל שהוא דהנך כשרים הוו ולא נאסרו אלא מטעם גזרה ואכתי קשה שהיה יכול לתרץ בגמר' דהכא מבלאי מכנסים ושאר בגדי כהונה של בוץ היו מפקיעין ואבנט לגבי שאר בגדים בטל במיעוטו אע"פ שהיה כולו צמר ואותן פתילות שעושין מכולן הו"ל ככרך דבר שמדליקי' ע"ג דבר שאין מדליקין ומיהו ההיא דפתילות לקדש דדחיק לאוקמי בשל בוץ דוקא י"ל דפתילות לקדש בכל יום היו עושים לצורך היום ואין סברא שהיו מביאי' של צמר ומפקיעין לטורפן זה בזה כיון דמצי למעבד בשל בוץ גרידא מבלאי וכו' ואם תאמר מאי פריך משמחת בית השואבה דההיא משאות ומדורות גדולות היו בה כאותה ששנינו שם וארבעה ספלים של זהב בראשיהם וארבעה ילדים מפרחי כהונה ובידיהם כדי שמן של מאה ועשרים לוג שהיו נותנים בכל ספל וספל ואמרי' לעיל כל אלו שאמרו אין מדליקין אבל עושין מהם מדורות להשתמש לאורו כך הקשה מהר' שלמה נר"ו ונראה לי דטעמא דשרינן מדורה בשבת היינו משום דאחד מבעיר את חבירו כדכתב רש"י והשתא לפי מאי דס"ד דבעי' הכא שתהא שלהבת עולה מאליה ולא ע"י דבר אחר בכל פתילה ופתילה שבה בעי' שתהא שלהבת בה גדולה מאליה ולא מחמת חברתה אע"פ שעכשיו שהיא מדורה עולה היא ביחד כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו:

אין מדליקין בהם בחנוכה וא"ת והא שמן שריפה בכלל שמנים האסורים חשיב וטעמא מפ' בגמ' מתוך שמצוה עליו לבערו גזרה שמא יטה וגבי חנוכה בחול לא שייך הך טעמא וי"ל דאפתילות ושמנים שאסורים בשבת דוקא קאמר דטעמ' לפי שאין מדליקין יפה אבל שמן שריפה אפי' בי"ט נאסר כדקתני סיפא לפי שאין שורפים קדשי' בי"ט. ומצאתי בירו' בשלהי תרומות מי שאין לו שמן חולין מדליק בשמן שריפה בחנוכה ונר' דבישראל מיירי דמייתי לה אמתני' דמדליקי' בשמן שריפה בבתי כנסיות וכו' וא"ת ובחלב מהותך מ"ט אין מדליקין בחנוכה דהא ליכא למגזר הכא בחנוכה כמו בשבת דאיכ' איסור סקילה ולא גזרי' כולי האי כי היכי דמדליקין במקדש כדכתיב שאין מדליקין בהם ע"י תערובת כמ"ש התו' ושמא לא כתב התוספת דליכא למיגזר במקדש אלא מטעם דכהני' זריזים הם א"נ לא רצו לחלק נ"ח בין חול לשבת דבשבת איכא טעמא דהטיה ושמא אשמנות שמנו חכמי' קאמר וחלב היינו שאינו מהותך וכן קרבי דגים בעינייהו אבל נמוחו דמטעם גזרה הוא לא קאי והא דאמרי' בספ"ק דתני רב חייא לסייועי לשמואל דאמר דלא בעי' רוב כל א' וא' מברייתא דהכא שתהא שלהבת עולה מאליה אלמ' לא בעי' שתהא עול' מאלי' בכל א' וא בפני עצמן התם כולהו חזי להדלק' בפ"ע ובשע' ההדלק' כל שתהא שלהבת עול' במדורה מאלי' אעפ"י שעדיין לא נאחזה האו' בכלן הדלק' מקרי אבל הכא כל א' בפני עצמו איני קורא בו שתהא שלהבת עולה בו מאליה ועוד נ"ל לפר' דלא מייתי גמ' משמחת בית השואבה דפשיטא דבהא לא שייך להעלות נר אלא דס"ד דמקשה דמהם היו מפקיעי' ובהם היו מדליקין לעולם דכל השנה קאמר מדשני מתני' בלישניה דקתני לעיל ירדו מעזרת ישראל לעזרת נשים ומ"ה קתני שם תיקון וכו' והו"ל למתני ומפקיעין היו בגדי כהנה ומבלאי בגדים אלא מדקתני מבלאי מכנסי כהנים מהם היו מדליקין משמע שכך היו עושי' כל השנה לצורך הדלקה ומשני שמחת בית השואבה שאני שהיו מפקיעי' מכנסים והמיינין אבל שאר ימות השנה כתונת ומצנפת דבוץ אבל לא מכנסים דלא הוי דרך כבוד וגם לא המיין מפני צמר שבו והשתא ניחא הא דהקש' לעיל דמאי פריך הו"ל כרך דבר שמדליקין דאי אנרו' דשאר ימות השנה קאי לא שייך לו כן כדפי' לעיל:

ומותר להשתמש לאורה הק' התוס' ודילמא טעמא משום דכבתה זקוק לה ותירץ דא"כ הול"ל אין מדליקין סתם וק' דאי הוה אמר הכי הייתי אומר בשבת דוקא דבסתמא לא הייתי אומר ששו' אדם יחמי' שלא להדליק בהם מפני חשש' שתכבה ויפשע ולא ידליק אבל בשבת איכא למיחש שתכבה ואינו יכול להדליק וי"ל דמדקאמר פתילות ושמנים שאמרו אין מדליקין בהם בחנוכה אתה שומע דבחנוכה בחול קאמר מדנקט בשבת אלמא חנוכה בחול דאל"כ הול"ל כל שאין מדליקין נר בשבת אין מדליקין נר חנוכה והיינו יכולי' לומר דנר חנוכה בשבת קאמר ומיהו בשמעתא דרב אי אמר מדליקין סתמ' הוה משמע בחול דוקא:

מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ כת' תו' אם יש חצר לפני הבית מצוה לה ניחה על פתח החצר דאמרי' לקמן חצר שיש להב' ואמרי' נמי נר שיש פתחים צריכה ב' נרות לה ב' פיות עולה לשני בני אדם וק' מנ"ל דלב' ב"א היינו לב' בתי ישראל לא כי אלא לב' בני אדם למהדרין דתניא נר לכל אחד וא' וכן פרש"י שם ונראה שהתוס' אזלי לשטתייהו ז"ל דס"ל דמהדרין מהמהדרין לא עבדי נר לכל א' וא' אלא נר איש וביתו בליל ראשון ומוסיף והולך לפי זה ע"כ לב' בתים קאמר דאל"כ אמאי נקט לב' בני אדם דלא קאי אמהדרין מן המהדרין ואליבא דב"ה הול"ל עולה לשני נרות ומצי קאי אכלהו ומיהו רש"י ס"ל כדברי המפר' דב"ש וב"ה אנר לכל א' וא' קיימי ואינהו נמי עבדי הדור ראשון וכי אמר התם עול' לשני ב"א אף המהדרין מן המהדרין