חידושי המהרי”ט צד

גמור הוא לכל מילי אלא שהמים נגרים בו אבל מקום מדרון וזקוף בגופו של אדם העומד לאו מקום הנחה מקרי וכזורק לר"ה דמיא וצ"ע:

אמר אביי מנא אמינ' לה דגזרי' גזרה לגזרה כתב התוספות דדוקא בהוצאה גזר אביי אבל בעלמא לא גזר דהא בריש ביצה פריך אביי היא גופה גזרה וכו' וקשיא לי דנימא כולה חדא גזרה היא כדאמרינן לענין גזרה משום פירות הנושרין ומשום משקין שזבו הכא נמי כשגזרו בכרמלית משום דמחלפה בר"ה עשאוה כר"ה לכל דבריה ולא פלוג רבנן במילתייהו וכן כשגזרו בהוצאת ערב שבת שמא ישכח ויצא בכל ענין גזרו אפי' אותם שאין בהם בשבת חיוב חטאת ואע"ג דהתם אביי הוא דפריך הכי לרב יוסף מ"מ כי הדר ליה רב יוסף כולה חדא גזרה היא ובכלל גזרת פירות הנושרים היתה קבלה מיניה ואע"ג דהדר פריך ליה כה"ג לר' יצחק דאמ' גזרה משום משקין שזבו לאו דלא קבל דברי תשובתו של של רב יוסף אלא דלא ידע דבגזרה של משקין ביצה היתה בכלל ועוד קשיא לי מ"ש מהא דאמרינן בפ' במה אשה כל שאסור לצאת בו לר"ה אסרו לצאת בו לחצר פי' שאינה מעורבת דככרמלי' דמיא וכ"ת רבא ס"ל כרב ענני בר ששון דשרי לצאת בחצר א"כ קשיא הלכתא אהלכתא דהכא קי"ל כרבא לגבי דאביי והתם פסקי' הלכתה כרב:

אלא לאו כרמלית היא כת' התוס' אע"ג דאין כרמלית בכלים האי גת כיון דמחובר לקרקע לאו שמיה כלי וקשה דאי איכא תורת כלי עליה משום דמחובר בקרקע לא בטל שם כלי מעליו כדתנן בפ' עשרים דכלים כופת שקבעו בנדבך קבעו ולא בנה עליו בנה עליו ולא קבעו טמא מעץ שנתנו ע"ג מעזיבה וכו' אלמא כל דאי בעי שקיל ליה לא בטיל מתורת כלי בחיבורו ואי חשבינן ליה כלי עץ העשוי לנחת בלא חבור טהור כדמוכח בסוף חגיגה אבל נר' דלא קרי ליה עשוי לנחת כל שאפשר לטלטלו אפי' לעיתים רחוקות דהא שלחן לא חשיב ליה עשוי לנחת משום דמגביהין אותו לעולי רגלים כלו' ראו חבתכם וכולי ובחנם הוצרכו התוס' לפ' שהיה כלי וחברה סתם גת השנוי במשנתנו גת של אבן שבסלע היה כאותה ששנינו סוף פרק המוכר את הבית המוכר את השדה לא מכר לא את הבור ולא את הגת וצריך ליקח לו דרך ובפ"ה דכלאים תנן הגת שבכרם עמוק עשרה ורוחב ד' ר' אליעזר או' זורעים בתוכה והכא מיירי בפחות מי' עומק שהוא נתון בכרמלית ויש להעמיד דברי התוס' דס"ל דלענין שבת אין עליה תורת כלי דכיון דחברה גלי דעתיה שהוא רוצה בביטולה ע"ג קרקע והכי היא עשויה לנחת וכיוצ' בה אשכחן בתוס' בשלהי עוקצין אמתני' דכוורת דבורים דפליגי רבנן ורבי אליעזר דלרבנן אינה כקרקע ואין כותבין עליה פרוזבול ומקבלת טומאה והרודה ממנה בשבת פטור ותניא אם היתה מחוברת בטיט הכל מודים שהיא כקרקע לכל דבר:

דף כ כיון דאמ' רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש וכולי וא"ת ויהא אדם מותר לצאת במעו' הצרורו' לי בסדינו או בכיסו כיון דאמרי' באלו מציאות שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ומתוך כך שרינן מציאה דאמרי' ודאי נתייאש אע"ג דספק הניח אסור הכא ודאי יאוש היא שמא ישכח ויצא היינו שמא ישכח להצניעו עד שיהא שבת ולבסוף כשיזכור ישכח שהוא שבת כדכת' התוס' לעיל וגבי תפילין בלא איסור הוצאה זכור הוא לחולצן מחמת איסור שבת אע"פ שהוא בתוך הבית כדאמרי' בשלהי פ' במה מדליקין גבי תקיעות שלישי' לחלוץ תפילין וכן בסוף ד' מיתות וכן בעובדא דר' אליעזר דנכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפיליו ומכיון שחולצן תו ליכא למיחש אבל בשאר מילי וגם במעות שעליו אע"פ שזכור מהם אינו נזהר להצניעם דשמא הוא עומד בבית או בחצר ואח"כ שכח שהוא שבת ויצא לר"ה ועי"ל דמצות משמוש תפילין מזכירו לסלקן שכך למוד בכל יום לסלקן סמוך לשקיעת החמה שכל המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בעשה כדאמרי' בהקומץ רבה דכתי' ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה הילכך אע"פ ששכוח מן השבת מסלוק תפילין זכור הוא:

פרק במה מדליקין במה מדליקין ובמה אין מדליקין פעמים מפרש מאי דסליק מיניה ופעמי' במה שהתחיל לשון התוס' ונר' דלעולם התנא שונה הן קודם ללאו ובכל דוכתא מפ' במה שהתחיל לבד ממקומות מועטים ובאותם צריך לתת טעם כגון הכא וכן במתני' דבמה טומנין ומתני' דבמה אשה יוצאה במכילתין ובפ' חזקת אלו דברים שיש להם חזקה וכו' וקמפר' אלו שאין להם חזקה והכא טעמא רבה איכא כיון דפיסול פתילות קחשיב ברישא והכשרות לא חשיב אלא מכלל מה שמנו הפסלות אתה שומע שהשאר מותר אי נמי שמנים שמנו חכמים לא מנו אלא הפסולים ולא הוזכרו הכשרים אלא מפני המחלוקת שנחלקו עליהם התנאים כדמוכח בגמ' וכן מוכח מדאמר ר' יוחנן בן נורי מה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשמי' ומה יעשו אנשי מדי וכו' ומסיים אין לך אלא מה שאמרו חכמים אין מדליקין בהם אלמא משום ראשונה לא קחשיב אלא שמנים פסולים והכי הוסיף וקבע במשנתינו כל אותם השמנים שנחלקו בהם והשמיענו שהם כשרים וכן במתני' דבמה טומנין ומתני' ובמה אשה כללא קמא דוקא וכל השאר מותר וכל מה שנשנה בכללא בתרא לה נשנ' אלא משום רבותא דאית ביה וההיא דפ' חזקת לפי' רבי' חננאל דקאי אלו דברים שיש להם חזקה אכל דמפ' לעיל בההוא פרקא ניחא ולכרשב"ם דקאי אמאי דמפ' לבסוף עשה מחיצה לבהמתו נקט כה"ג שלא להאריך בדבריו שהיה צריך לשנות היה מעמיד בהמה בחצר ועשה לה מחיצה גבוהה ה"ז חזקה אבל היה מעמיד ולא עשה לה מחיצה אינה חזקה ושוב מצאתי בריש נדרים דמייתי להו גמרא ומסיק דלאו דוקא אלא זימנין דמפרש ההוא דפתח ברישא וזימנין ההוא דסליק מפרש ברישא ונר' דאע"ג דפעמים טעמא איכא הנך דבמה טומנין ובמה אשה אין הטעם מחוור והתם לא מייתי ההוא דפ' חזקת וזה סיוע לפי' רבינו חננאל:

וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל והא דלא קתני וחכמים אומרים אף שאינו מבושל משום דטעמא למלתייהו קאמרי דהא ודאי חלב מבושל נמשך שפיר אחר הפתילה ובדין היה להתירו כדנחום אלא גזרו על חלב מהותך משום שאינו מהותך כדמוכח בגמרא וכה"ג תנן בר"פ האשה שלום ר' יהודה אומר אינה נאמנת אא"כ באת בוכה ובגדיה קרועים אמרו לו אחת זו ואחת זו תנשא והיינו ת"ק דקתני נאמנת סתמא אלא דיהיבי טעמא למילתיהו כדמפ' בברייתא אמרו לר' יהודה לדבריך פקחת תנשא שוטה לא תנשא אלא א' זו וא' זו תנשא והיינו טעמא דאתיה לאערומי כההוא עובדא דמייתי התם בההיא אתתא דאלפוה שקרא ואתיא:

והשתא ניחא הא דנקט הפשוטים לבסוף ומיהו מ"מ פריך בגמ' חכמים היינו ת"ק דלא היה לו לשנות וחכמים או' אלא אמרו לו כדתנן בהאשה שלום ומיהו בר"פ י"ט של ר"ה תנן אמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו ב"ד ודייקי' היינו ת"ק ומשני איכא ביניהו בי דינא דאקראי משום דהתם מייתי לגמרי' כיון דהא תנא ליה ברישא ולא יהיב שום טעמא למילתיה:

אנן שירא פרנדא אקרינן ליה פר"ת דלכלך דמתני' קרינן שירא פרנדא ולהא אי איפשר ליישב הא דקאמר תיובתא דרבין דהא רבין לאו שירא פרנדא קרי לה ואדרבא לאביי קשיא ושמא לא גרסי' תיובתא דרבין אלא מיתיבי השירים והכלך תיובתא ולפרש"י הוא תיובתא דרבין ולפר"ת הויא תיובתא דאביי ולפרש"י קשה מאי פריך ליה לרבין מדקתני השירים והכלך דלדידיה נמי שירים לאו היינו כלך אלא דכלך דמתני' קרו ליה אינשי מטכס' ובדוחק י"ל דכולה מילתא אביי קא מותיב לה דעל כרח' מטכס' לאו היינו כלך דהא ודאי מטכסא שורא פרנדא קרו ליה ותניא השירים והכלך אלמא תרי מילי נינהו ובהכי ניחא דאל"כ מאי קאמר ליה אביי לרבין אנן שירא פרנדא קרינן ליה דבלשון בעלי הגמרא הוא מקרי שירא פרנדא אבל בלשון משנה כלך מקרי ומטכסא הוא השם שקורין לה העולם ואי מברייתא בעי לאותובי ליה ניחא אלא שלשון מיתיבי וגם תיובתא דרבין לא משמע הכי וזו שהוכיח ר"י ז"ל מזכוכי' לבנה נר' דלא קשיא דזכוכית לבנה לאו מין אחר הוא אלא הלבנה שבזכוכית קרית כן ואותה החשובה שהיתה בזמן המקדש אינה מצויה עכשיו אבל בזכוכית שמצוי עכשיו יש בה לבנה ומובחרת לגבי השאר שאינה זכה ולבנה כ"כ ואין אנו נמנעים מלקרותה זוגיתא חוורתא בערך המצוה עתה תדע שהרי אמרו שם ג"כ דבטל נופת צופים מפ' בגמ' סולת שצפה ע"ג נפה וכי אין עתה סולת אלא אותה הסולת המובחרת בטלה ועי"ל דהא דקאמר בטלה זכוכית לבנה מארץ ישראל הוא דבטלה ששם היתה מצוייה הטובה כדאמרי' ושפוני טמוני חול חול זו זכוכית לבנה ולאחר החרבן בטלה מא"י ועדיין משתמשים בזוגיתא חוורתא הבאה עתה ממ"ה אעפ"י שאינה כאותה שבא"י:

דף כ פיסול פתילות בני נרבונא אוסרים נר שעוה שלנו וכו' וכתב התו' דלא נהירא שאם אסור להדליק בלא שמן כי הניחה בשמן נמי אסור דהו"ל כרך דבר שמדליקין בו ע"ג דבר שאין מדליקין דאסור ועוד הוסיף הרא"ש ז"ל להקשות לדבריהם נימא נמי זפתא איצטריכא ליה והוא ז"ל הביא שהגאוני' בתשובותיהם אסרו ואמרו לא חזי לנא מעול' מאן דאדלי' בשעוה בי שמשי ופירשו כפירושן של חכמי נרבונא ותימה הוא איך נעלם מעיניהם הא דלקמן כרך דבר וכו' והא ודאי גריעא טפי שהפיסול הוא מהודק בגוף הפתילה ואינו מעורב עם השמן הכשר:

ונ"ל דמה שאסרו נר שעוה שלנו לאו משום דאינו נמשך אחר הפתילה שהרי אנו רואים שנמשך יפה אלא טעמא דכל שמן דבעינא פסול' לתתו לתוך הנר במקום שמן אף כשהוא מהותך ועשוי נר אסור כי היכי דגזרו חלב מהותך אטו שאינו מהותך וחלב מהותך היינו נרות של חלב שאנו עושין לאחר היתוכו הילכך כשנתנה לתוך השמן לא גזרי' בה כדרב ברונ' דלקמן חלב מהותך וקרבי דגים שנמוחו שנתן לתוכן שמן כל שהו מותר דהיא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה והשתה ניחא הא דהקשה הרא"ש אמאי לא אמר זיפתא אצטריכא ליה דזפת שערבו בשמן פשיטא לן דאסור דכל שמני' פסולים אעפ"י שערבן בכשרים אסורים ואפי' אם עשה נר ממנה אינה נמשכת אחר הפתילה ושמן שמבחוץ מאי אהני' ליה כן נ"ל לפ' שיהיו דברי הגאונים קיימים ומכל מקום ממה שהעידו דמעולם לא ראו מי שהדליק בשעוה אין ראיה לאסור דבבבל שמן שומשמי' זיל להו ושכיח להו כדאמרי' בגמ' מה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשמין ובפ' הנודר הנודר מן השמן בבבל אינו אסור אלא בשמן שומשמין ולעולם רגילים בו אפילו בחול אבל במקומות שנהגו בשל שעוה אין לפקפק עליהם כשיטת רש"י והתוספות ז"ל:

דף כא למאי נ"מ למקח וממכר כתב התו' שאם נדר לתת לחבירו שעוה יתן לו פיסוליתא דדובשא ואין יכול לכופו לתקן לו וכן עיטרן ואם תאמר וכיון דשעוה ועיטרן הם בלא זיקוק אלא מעורבי' עם הפסולת נימא דנ"מ לענין הדלקה שלא אמרו אין מדליקין בהם אלא כשאינן מתוקני' שאינן נמשכים יפה אבל לאחר תיקונם יפין להדלקה ולרבנן דשרו בעטרן ס"ל דוקא מזוקק וי"ל דפשיטא ליה