חידושי המהרי”ט צג

חזקה לכהונה חילוק מתנות ותימא מאן קשיא לה נהי דמב"י אתא די"ל כהן מצי כהן למהבה לזרי' אבל טבח ישראל אינו יכול ליתנם אלא לכהן דנתינה כתיב בהו ואיכא למ"ד בהזרוע מתנות כהונה אינם נגזלות דכל דאיתנהו ברשות כהן איתנהו ואפי' למ"ד נגזלות מכל מקום בתורת גזל אתו לידי ומכי חזינן דשדר להו טבח חזקה דכהן וי"ל דמכל מקום אינה חזקה דאיכא למימר שמא הקדים לכהן מעות להיות מפריש עליו ואע"ג דלא אתא ליד כהן זכה הטבח כדאמרי' בפרק כל הגט דעשו שאינו זוכה כזוכה משום מתנת כהן א"נ במכירי כהונה ולויה דשאר כהנים מסחי דעתיהו לכך תירצו דבתורת כהונה יהבה ניהליה פירש דאמר הולך מתנות אלו לפלוני אע"פ שלא אמר פלוני כהן אך קשה דאכתי שמא בשביל אשתו הוא אוכל כי הא דרב כהנא אכל בשביל אשתו ורב פפא אכל בשביל אשתו כדאמרי' בהזרוע:

ומתגרמינן אלהא מהימנא הק' בתוס' דשלום נמי מתרגמי' דעבד ליה שלם וכו' ותירצו דהתם קראו שלום ע"ש שהוא עושה שלום וכו' ואכתי קשה סוף סוף מנ"ל דשם גופי' אקרי שלום ועוד דמדברי התוס' בפרק שני דמגלה אהא דאמרי' מנין שקראו הקב"ה ליעקב אל מוכח דלמזבח הוא שקרא ה' שלום על שם שעשה לו הקב"ה שלום ומתגרמינן ופלח וצלי ע"ש:

משקל שני סלעים מילת הוא צמר חשוב ונקי כאות' שאמר בפרקא קמא דשבועות צמר לבן ונקי בן יומו שמוכרים אותו למילת והוא דבר חשוב כדאמרינן מילתה אלבישייהו יוקירן וא"ת דבפ' ראשית הגז תנן כמה הוא נותן לו משקל חמש סלעים ביהודה שהם עשר בגליל שנא' תתן לו שיהא בו כדי נתינה ומפ' בגמ' בשיעור אבנט אלמא בציר מהני לא חזי אפי' לאבנט כ"ש לכתונת ולמה שפי' רש"י בשם רבותיו שלא תיקן אלא סביב פס ידו ניחא אבל קשה שאם דרשו פסים מלשון פס ידו מנא להו שהיה של מילת ולא של דבר אחר אלא משמע דפסים הוא הצמר הטוב שהוא קרוי כן וגם בשלהי כתובות דרשו עתידה א"י להוציא כלי מילת דכתיב יהי פיסת בר ונרא' שהיה פשוט להם זה הלשון אע"פ שגם דרשוהו שם מלשון פס ידו מכל מקום מי ששנה זו לא שנה זו ונ"ל דמשקל כסף שני סלעים שוויו של כתונת קאמר כלומר בשביל דבר מועט ששינה ביניהם נתגלגל הדבר:

נתגלגל הדבר וירדו למצרים כתבו התוס' אע"ג דבלאו הכי נגזר שמא לא נגזר עליהם עינוי כ"כ שהרי ד' מאות שנה התחילו קודם שנולד יצחק ל' שנה וטעות נפל בספרי' שד' מאות שנה שנגזר עליהם בבין הבתרים לא אתחילו אלא משנולד יצחק שנקרא לו זרע אבל ת"ל שנה שנא' ומושב בני ישראל וכו' ארבע מאות ושלשים שנה חשבון זה מתחיל ממראה בין הבתרים ל' שנה קודם שנולד יצחק וצ"ע באותה שאמר ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שהזכות גרם שנא' בחבלי אדם אמשכם וכו' והכא קרי ליה חובה:

מאי קרא דכתיב אמלטה נא משמע דבעי לאייתויי מנ"ל דהיתה קריב' בישיבתה וק' מאי מייתי והלא איפשר שגם סכום לא היתה אלא נ"א וכן מוכח מתוך החשבון שכתב רש"י אם לא שנחשוב מתחלת שנת מ"ז ועד סוף פ"ט ומנ"ל הא אם לא מקרא דקרובה:

וי"ל דלא מייתי אלא להוכיח שלא היתה ישיבתה קרובה טפי מסכום יתר על שנה דטפי מהני לא איפשר ואע"פ כן קרי ליה קרובה והא דמיירי נמי דשלותא עשרים ושש נר' דלהכי מייתי לה להוכיח דלא מבעיא היכא דאותו התוספות של ישוב הוא בימים של שלוה דודאי עונותיהם מרובים כמ"ש בספרי וישמן ישורון אנשי סדום לא מרדו לפני המקום אלא מתוך מאכל ומשתה ומתוך שלוה ואמרו בהגדת חלק אנשי סדום לא נתגאו אלא מתוך טובה שהשפיע להם ומה כתיב ארץ ממנה יצא לחם וכולי וכאן בימים של שלוה שלוין היו משעה שנחו ממלחמה הא אין עליך לומר אלא מתוך שישיבת' קרובה ונתאחר בניינ' שנה אחת זכתה ושל נ"ב כ' התוס' וצ"ל שהיתה בשלו' שתי שנים בתחילה וצ"ע א"כ היכי מייתי מקרא שהם כו' דילמא כל י"ג של מרד היה בשלוה:

אנא עבדי למתא מחסיא דלא חרבה פרש"י שמנעם מלהגביה בתיהם יותר מב"ה וק"ק דהיה לו לתלות הזכות בהם שקבלו ממנו לסתור בתיהם ושמא דעשויי עשויינהו:

ונ"ל דהיינו הא דאמרי' בריש בתרא דרב אסי חזא תיוהא בבי כנישתא דמתא מחסי' ועיילי' לפורייא וכו' ואז כשסתר בית הכנסת וחזר ובנאו הגביהו למעלה מבתי העיר:

דף יא ולא תחת הכר הקשו התו' לפרש"י דהא בימי ר' יוחנן אתו חברי לבבל ואילו פרסיים מימות כורש היו ולא ידענא מאי קשיא להו דמלכות פרס לא נמשכה אלא עד ל"ד שנה בפני הבית כדאמרינן בפרקא קמא דע"ז ואחר כך משלה מלכות יון בפני הבית שפ"ו שנה ובבבל היו מושלים כדאמרי' התם בגולה אין מונין אלא למלכי יון בלבד ועוד דעקר מלכותא שם התחיל' כדאמרי התם הנך שית שני דמלכו בעילם דאנן לא חשיבין להו כדתניא שש שנים מלכו בעילם ואחר כך פשטה מלכותם בכל העולם כלו ועילם היא בבבל כדאמרי' בפרק זה בורר גבי גסות הרוח דכתיב לבנות לה בית בארץ שנער לבבל נחית ואשתרבובי אשתרבב לעיל' וקרא נמי כתיב ואני הייתי בשושן הביר' אשר בעילם המדינה ולא חזרו פרסיים לבבל עד ימות ר' יוחנן כדמוכח בהדיא בהגוזל בתרא בעובדא דרב כהנא דא"ל רב עד האידנא הוה מלכותה דיונאי דלא קפדי אשפיכות דמים השתא פרסיים נינהו ואז עלה רב כהנא אצל ר' יוחנן לא"י ושמא י"ל דלא קשיא להו אלא מלישנ' דקאמר אתו חברי לבבל והלא שם היו מימות כורש אע"פ שלא היו המלכות להם וגם זה יש לדחות דשמא במלכות יון גלו מערי הממלכה ואח"כ חזרו ונתיישבו וגם אין להקשות לרש"י מפני מה נצטער ר' יוחנן כי אמרו ליה אתו חברי לבבל דאמרינן שרגא נפל והלא פרסיים מעלו מרומאי כדאמרינן בפרק שני דגיטין דלפרש"י שפי' שם הא מקמי דאתו חברי לבבל דהיינו בימי כשדים שבאו פרסיים וכבש כורש את המלכות ניחא דלעולם פרסאי לא מעלי כלל ולכך חזרו התוס' לומר דלא נהירא מה שפירש רש"י שם דהא ע"כ לעולם היו שם והכי קאמר מכי אתו ועוד הפרסיים אינם חברים מדאמרינן הראני פרסים הראני חברים וכיון שכן קשה עוד לרש"י על כרחין פרסיים מעלו ואמאי שרגא נפל ועוד דאין לפרש כדפרש"י שם דמכי אתו חברי היינו מימות כורש דא"כ מאי אלקים הבין דרכה והלא לא עברו שנים מרובות עד שראה מלכות פרס והיו רוב הגולה שם בבבל עד האחרונים ועוד דאדרבא פרסאי מעלו כדכתיב בסוף ד"ה ויהיו לו ולבניו לעבדים עד מלאת מלכות פרס וכולי ובשנת א' לכורש וכולי והוא פקד עלי וכולי ובפרקא קמא דע"ז נמי אמרי' אינהו סתרי בית המקדש ואנן בנינן להו פי' כשדים סתרו ופרסיים בנו ומיהו קשה קצת לדברי התוס' מההיא דתניא לקמן בפרק במה מדליקין גבי נר חנוכה דמצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו וכתבו התוס' שם דהיינו מכי אתו חברי לבבל והלא חברים לא באו אלא בימי ר' יוחנן שלא היו בזמן חכמי המשנה והבריית':

והא דהוקשה להם לתוס' לדבריהם שאמרו שחברים אומה אחרת היא מההי' דפרכי' למימרא דרומאי מעלו מפרסאי אין לפ' דהכי פריך היכי אמר רחמנא בטולך או בטולא דבר עשו והאיכא פרסאי דמעלו טפי דא"כ אמאי לא קאמר והאיכא כשדאי שהיו בזמן החרבן אלא ע"כ משום דעכשיו כבר בטלה מלכותם ומשמע ליה דכי אמרי' אלקים הבין דרכה היינו משום פרסאי שבאו אחר שנים מועטות א"כ מאי משני הא מקמי דאתו חברי לבבל אם חברים הם אומה אחרת והוצרכו לומר שאע"פ שהם אומה אחרת בין הפרסיים היו יושבין ועיקר המלכות היה לפרסיים ומכי אתו אינהו הרשיעו את הפרסיי' ורש"י עצמו בפרקא קמא די"ט אהא דאמר רבינא והאידנא דאיכא חברי בבבל חיישי' פירוש אומה רשעה שהיו בימי פרסיים ואף כאן כתב אומה מבני פרסיים ולא פרסיים עצמן ונר' דהדר ביה ממה שפירש בגיטין הא מקמי דאת' חברי לבבל:

ולוזיף מר ולפרע לא סבר לה מר הא דרב יהוד' מכאן מוכח קצת דאפי' במי שקבל עליו להתענות ביום זה יכול ללוות דאל"כ מאי קמתמ' לא סבר לה מר דהא ודאי סתמ' נדר להתענות ביום זה והרא"ש ז"ל כתב דמירושלמי דנדרים פ' קונם משמע דביום זה אינו יכול ללוות דגרסינן התם נדר להתענות ושכח ואכל איבד תעניתו רב אמר בשם רבנין והוא שאמר יום סתם אבל יום זה מתענ' ומשלי' משמע דביום סתם אבד תעניתו מפני שיכול להתענות יום אחר תחתיו דלוה ופורע אבל יום זה דאינו לוה ופרע משלים אע"ג דאכל כזית ואע"ג דיום סתם נמי צריך לקבלו אפ"ה לא חשיב כיום זה כיון דמעיקרא לא נדר להתענות ביום זה וכתב דק"ק דבפרקא קמא דתעניות מייתי להא דלוה אדם תעניתו ופורע ואמרי' עלה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר וכי נדר הוא דלא סגי דלא משלים וכו' ואי מיירי ביום סתם אמאי לא ישלים ודחק לתרץ דהתם מיירי באדם שקשה לו להתענות עכ"ד ותימה דמאחר דאמר לוה אדם תעניתו ופורע ודאי באדם שיכול לפרוע מיירי אלא שהיום אינו יכול או ארעו דבר ומאי מתמה שמואל וכי נדר הוא וההיא דירושלמי דנדרים איני רואה הוכחה כלל דאע"ג דביום זה נמי אם רצה לוה ופורע לכתחילה מיהו כששכח ואכל לא מפני כך יחייבוהו להתענות יום אחר כנגדו כאותה ששנינו איזהו נדר הרי עלי עולת נדבה הרי זו עולה מה בין נדרים לנדבות שהנדרים מת או נגנבו חייב באחריות נדבות מתו או נגנבו אינו חייב באחריותן דכי אמר יום זה וארעו אונס או שכחה אזדה ליה ולאו בר פרעון היא אלא כשהוא מדעתו רוצה לבטלו ולהתענות כנגדו:

לא יעמוד אדם בר"ה וישתה ברה"י הק' התוס' והא הם נחים בבטנו בר"ה וק"ק דלמה לא אמרו דכי מכניס ראשו ורובו למטה מטבורו וכי נייחי מייא באסטמכא דליבא הוא דנייחי והוא בפני' ברה"י וכדאמרי' בעלמא מעשרה שליטי' אשר היו בעיר שהמזון הולך על ידיהם ומתעכל:

והא דתרצו דבליעתו היינו הנחתו דומיא דאמרי' כתיבתן זו היא הנחת נראה שרוצים התוס' לדמות ההיא דכתבן כשהוא מהלך דאע"ג דכל זמן שהוא מהלך לא מקרי הנחה כדמוכח לעיל מכל מקום כיון שהניח במקו' שהניחן במקום שא"א עוד לנתקן כמאן דנייחי דמו ולהכי אמרינן כתיבתן זו היא הנחתן אף כאן כשנכנסו המים בבית הבליעה מקום שא"א להחזירן כמאן דנייחי דמי ומיהו קשה דאכתי לא דמי דהתם אמרי' כתיבתן זו היא הנחתן משום שא"א לזוז משם לעולם ואע"ג דגופו לא נח ידו מיהא הא נח אבל הכא המים אין סופן לנוח שם בבית הבליעה וע"כ יורדין למטה לא מקרי הנחה כלל ואפי' לר' עקיבא דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא היינו בשרשות אחרת באמצע אבל הזורק מרה"י לר"ה לא אמרי' קלוטה כמי שהונחה באויר או אם זרק למקום מדרון המשופע לר"ה שא"א לנוח שם נרא' דחייב כההי' דתנן בהזורק זרק לתוך ד' אמו' ונתגלגל חוץ לד' אמו' פטור וכו' מוקי לה ר' יוחנן והוא שנח ע"ג משהו ומיירי בשהמקום ראוי שתנוח שם אלא שנתגלגל אבל אם הוא מרודד לאו הנחה היא ובפר' כיצד משתתפין תנן ראב"י או' ביב שהוא עמוק ד' אמות בר"ה שופכין לתוכו מים בשבת וחכמי' אומרי' אפי' גג או חצר מאה אמה לא ישפוך על פי הביב ואע"ג דהתם מוכח שגזרה דרבנן היא ולא מחייבי מדאורייתא היינו משום דאיהו לא מכוון שיצאו לחוץ וגבי שבת מלאכת מחשבת בעינן ועוד אפי' מתכוין במקום שהוא שופכן רה"י