חידושי המהרי”ט צב

יליף ב"ע זורק ומושיט אבל מהלך דמסתבר דכעומד דמי לאו כ"ת מוציא דקרא דדרשי' בריש הזורק מויכלא העם מהביא ובספ"ק דעירובי' אל יצא איש ממקומו אל יוציא היכי משכחת לה י"ל משכחת לה בקופץ כדמשני בירוש' לר"ע היכי משכחת להו דאי בזריקה ס"ל כמי שהונחה כ"ש במהלך וה"ה קופץ י"ל דלדידיה מהלך לאו כעומד דמי מתוקמא במהלך וגרע מזריקה דכיון דקלוטה בידו לא אמרינן כמי שהונחה דאגד יד שמיה אגד ואין לתמוה אזורק דליתיה לכ"ע דהא לב"ע נמי לא היה מעביר אלא מוקי לה בקופץ והא דכתבו התוס' וגמרא דידן לא חשיב לה פרכא תימא דגמרא דידן לאו אפרכא דב"ע משני דהלכתא גמירי לה אלא דלא אשכחן קראי ויליף מהלכה מנ"ל דלא חשיב לה פרכא דילמא סמוך אתירוצי' דירו' וי"ל דלגמר' דידן לא מתוקמא דירוש' לא לב"ע ולא לר' עקיבא מדבעי בפ' הזורק זורק ארבע אמות מנא ליה ומייתי ראיה (מילתא) ודחי לה ובתר הכי אמר ותו מעביר ד' אמות מנ"ל אלא כל ד' אמות מרה"ר הלכתא גמירי לה אלמא כולהו פרטי מעביר וזורק גמרי והשתא תקשי לב"ע מעביר היכי משכחת לה ולר' עקיבא זורק היכי משכחת לה לכך כתב דלגמרא דידן לא חשיב לה פרכ' דכיון דמסיק דהלכתא גמירי לה לא ילפי' מהלכה וא"ת מאי מייתי גמרא בסמוך מידי דהוה אמעביר חפץ ד' אמות הא אמרי' שאני התם דהלכת' גמירי וי"ל דלב"ע דס"ל דמהלך כעומד דמי ובעינן לסתור סברתו מדאשכחן בד' אמות אמרי' שאני התם דהלכתא גמירי לה אע"ג דמסברא ליתא אבל לרבנן דס"ל לאו כעומד ולא בעי אלא היכא אשכחן כה"ג מייתי שפיר מדאשכחן גבי ד' אמות ומיהו היה איפש' עוד לפ' דגמרא דידן לא חשיב לה פרכא ההיא דד' אמות דלא אמר בן עזאי מהלך כעומד דמי אלא דוקא בשמעתין דמפסקא רשות אחריתי דעקירת גופו לתוך מקום פטור הו"ל כאילו הונח שם אעפ"י שלא עמד והיינו טעמא משו' דלא אשכחן בעלמא כה"ג אבל ברה"ר דמקו' חיובא הוא ודאי כל זמן שלא עמד לאו הנחה מקרי ובהכי א"ש מה שהק' התו' לעיל מה צריך להאי טעמא נימא משום דלא אשכחן כה"ג דהיא גופה קאמר דבעלמא לא אמר בן עזאי כעומד דמי אלא הכא משום דלא אשכחן כה"ג דמפסק' מקום פטור באמצע ונקט טעמא דמהלך כעומד לומר דלא פליג בן עזאי בזורק ומושיט דהתם קלוט אויר לאו כמונח דמי וכמי שלא עבר דרך מקום פטור אלא משום דרשב"א מוכח מפ' אלו נערו' דבעלמא נמי ס"ל בן עזאי דמהלך כעומד דמי א"א לפרש כן והא דכתב התו' עוד וריב"א מספקא ליה אי אפי' בעומד לפוש תוך ד' חייב איכא למידק דודאי מניח לא מספקא ליה דמהלך כעומד אמרי' כמניח לא אמרי' וק' אדמספקא ליה אליבא דר' עקיבה בחוץ ד' אמות אמאי לא מספקא ליה לדידיה בתוך ד' אם עמד ואפי' אם הניח כיון דלדידיה קלוטה כמי שהונחה דמיא ה"ה הונחה ממש ועוד קשה אחוץ לד' אמות מאי מספקא ליה הא ודאי לבן עזאי כמי שהונחה דמיא ודוקא תוך ד' אמות הוא דמחייב דהכי גמור לה ועוד קשה דאת"ל דיצא חוץ לד' ונטל' אחר מידו פטור אע"ג דכעומד דמי א"כ עמד נמי תבעי לך אי מפטר וי"ל דריב"א בהכי מספקא ליה אי בן עזאי בעלמא נמי ס"ל דמהלך כעומד דמי ושאני ד' אמות דהלכתא גמרי' להו כדכתב התו' אי דילמא לא אבן עזאי אלא דוקא הכא דמספקא רשות אחריתי בפ' שני שכתבנו לעיל ולא שמיעא ליה הא דמייתי רשב"ם מפ' אלו נערות דאת"ל דבעלמא ס"ל דעומד ושאני ד' אמות דהלכתא נינהו א"כ אעפ"י שעומד גזרת הכתוב שלא יוציא מתחלת ד' לסוף ד' אפי' שהה כל היום וחוץ לד' אף נטל' אחר מידו חייב דהו"ל כעומד חוץ לד' ובהא לא גלי לן הלכתא אבל אי בעלמא היכא דלא מפסקא רשותה אחריתי לא ס"ל כעומד דמי אם עמד בתוך ד' פטור ואם יצא חוץ לד' ולא עמד פטור דלאו כעומד דמי ולהכי לא מספקא ליה בעומד חוץ לד' דהאי לכל הפירושים חייב והשתא א"ש דלר' עקיבה לא מבעיא ליה אם עמד או הניח בתוך ד' דודאי חייב דכך לי קלוטה כמו הנחה דודאי ר' עקיבא בעלמא ס"ל כמי שהונחה ושאני ד' אמות דהלכתא גמירי לה:

דף ו הא קמ"ל כרב מכאן מדקדק ר"י דלא קתני איסי אינו חייב וכולי דלא פליג אמתני' דפ' כלל גדול לשון התוס' וא"ת ואמאי לא אמרו דמדברי איסי גופיה יש להוכיח מדקתני מניינא כדכתבו הם ז"ל בסמוך וי"ל דודאי כי ס"ד דאינו חייב אלא אחת קאמ' יש להוכיח שפיר מדקתני מניינ' דמשמע שחלוקות זו מזו בקרבן אבל השתא דמסיק דה"ק ואינו חייב על אחת מהם אז ליכא למידק מדקתני מניינא דודאי כל מלאכות שיש בהם חטאת חלוקות לחטאות ויצתה אחת מהם שאין בה חטאת כל עיקר אפי' עביד לה באנפי נפשה דלא שייך לחלק בה ואיסי גופיה פרושי קמפרש חוץ מא' שאין בה חטאת אבל ממתני' פריך דקתני ארבעים חסר א' שחייב על כל א' וא' ולא קתני חוץ:

והא דכת' התו' וא"ש הא דבר"פ כלל גדול קאמר וכו' ולא מצי למימר דידע בדאיסי תימא דר' יוחנן אמתני' קאי ומתני' ע"כ פליג אדאיסי כדכתב התו' ואם שגג בכולהו ארבעי' חסר אחת במאי ידע ויש לומר שכונת התו' להכריח תירוצם דלעיל שהוקש' להם כיון דמעיקרא ס"ד לגמרא דאחטאת קאי הא לא נאיד גמרא מינה במסקנא אלא דמתרץ לישנא דאינו חייב אלא א' ולכך תרצו דכי מסיק דה"ק ואינו חייב אלא על אחת ממילא שמעי' דאחטאת קאי דלא פליג אמתני' וכי תימא ודילמא מתני' לא פליגא וכי קתני מניינא אשארא ומשום דההיא דאיסי לא ידיעה נתני ארבע' מלאכות חסר א' דבכל חדא מהני איכא לספוקי הא ליתא דא"א לפרש מתני' דקתני מניינא היינו לבד מדאיסי אם כן נימא דידעי לשבת בהא אלא ע"כ לישנא דמתני' אכולהו משתמע ופליגא אדאיסי הילכך צריך לומר דלא קאי איסי אחטאת כלל:

חייב על כל א' וא' פרש"י ובא להודיענו סכום דחטאות ואשמועינן ארבעים הם ותו לא עכ"ל וא"ת אטו לומר דחייב על כל אחת לאו רבותא היא הא מדרשא דקרא נפ"ל דכתי' מחלליה מות יומ' התורה ריבתה מיתות הרבה וכו' ולר' נתן לכך יצתה הבערה לחלק וי"ל דהא ממתני' דלעיל שמעי' לה דתנן היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה וכו' חייב על כל אב מלאכה ומלאכה לכך כתב רש"י דהשתא אשמועינן דהנך אבות ארבעי' ותו לא:

דף י רמי פזמקי ומצלי כתבו התוס' מכאן יש להוכיח שאין להתפלל יחף אלא בר"ה וביה"כ ומיהו לפירוש רש"י אין הוכחה מכאן שפירש אנפלאות חשובין ברגליו והיינו משום הכון לקראת אלקיך ישראל כמי שעומד לפני המלך דבפ' אלו קשרים אמר ר' יוחנן מנין לשנוי בגדי' מן התורה פירוש שהוא כבוד לפני המקום דכתיב ופשט את בגדיו ואתא דבי ר' ישמעאל וכו' ולמדה תורה ד"א בגדים שבשל בהם קדרה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו ואף לענין תפלה כן ובפ' אין דורשין גבי הא דכתיב בשתים יכסה רגליו אמרינן לאו אורח ארעא לגלוי כרעיה קמי מאריה:

חלש לבייהו פירש רש"י בלשון ראשון מצטערי' שלא עסקו בתורה תנא לנו שגדול שכר הדיינים וקשה דאדרבה מוכח מהת' דתלמוד עדיף מדקא מתמו וכי תורתו מתי נעשית אלא שעה אחת הוא דהוה יתיב והם מצטערי' על שבטלו ת"ת כל היום וי"ל דודאי דינא עדיף והא דפריך תורתו מתי נעשית לאו משום עדיפותא אלא דע"כ משה היה מלמד תורה לכל ישראל והיה שונה להן פרקן ד' פעמים כדאמרינן בעלמ' ובאיזה זמן היה אפשר שיספק כדי לזה וכדי לזה:

אי איכא דאית ליה דינא ליעול משמע דעדיף דין מת"ת הקשו התוס' מההוא דעיילוהו למערתא דחסידי ולא קבלוהו למערת' דדייני וקבלוה ואי דדלא קבלוה במערתא דחסידי קשיא להו דילמא חסידי עדיפי וכדאמר' ליה אליהו לרב ענן וכי משנת חסידים היא ונראה דההוא צורבא מרבנן מוכח דלאו דיינא הוא מדאמרינן התם לשמותיה צריכי ליה רבנן כלומר שהיה שונה לחכמים ואין לזלזל בו כל כך ואם איתא נימא צריכי ליה עלמא לדינא ולהוראה דהא דינא עדיף מתלמוד תורה אלא לאו דיינא היא אלא ראש ישיש' א"כ אמאי קבלוה במערתא דדייני אכתי עדיפי מיניה:

דין אמת לאמיתו כת' התוס' לאפוקי דין מרומה ורוצים לפרש דנקט הכי לאפוקי דין מרומ' דלא דייני' ליה כדאמ' בפ' שבועת העדו' אם בא לפניך דין מרומה לא יאמר אחתכנו הואיל והעדי' מעידי' ויהא קולר תלוי בעדי' ת"ל מדבר שקר תרחק ועוד יש לפרשה כמשמעה שלא דנו כשאר דיני' דקיימא לן דיני ממונות לא בעי דרישה וחקירה אבל בדין מרומה בעי כדאמרינן בריש פרק אחד דיני ממונות וכתב שם הרא"ש משום רבי מאיר דהתם טעמא כשהנתבע טוען ברמאו' שאם יסתלק הדיין התובע לכך צריך לדונו בדרישה וחקירה לבטל ראיותיו ולהוציא בלעו מפיו והיינו שדן דין אמת לאמתו ואין צריך לפ' לאפוקי דין מרומה שלא ידוננו דזה ודאי עבירה הוא בידו ובפ"ק דמגילה בסופו גבי ולרוח משפט זה הדן דין אמת לאמתו פי' התו' בדין מרומה שיחקור יפה ואז ידונו אותו לאמתו וקש' דמ"ש הכא שפירשו לאפוקי דין מרומה ולא פירשו בדין מרומה עצמו וי"ל דהכא בכל דין מיירי ומייתי לה ממשה וכי תעלה על דעתך שבכל יום היה בא דין מרומה לפניו אלא בכל דינין דעלמא מיירי שכל היושב ודן נעשה כשותף להקב"ה ונקט לאמתו לאפוקי דין מרומה שלא ידון כמשמעו ומיירי כשהתובע טוען ברמאות דאז לא הוי לאמתו ושם במגילה דכתיב ולרוח משפט ליושב על המשפט דמשמע שהקב"ה נותן לו רוח חכמה שיוציא הדין לאמתו וידוננו ובפ"ק דבתרא אמ' והמשכילים זה דיין שדן דין אמת לאמתו ופי' התוס' לאפוקי דין מרומה והכל לפי מקומו:

שאני ב"ה דנפיש זוהמיה הקשו בתוס' דבסוף נדרים מבעיא ליה נמי בית המרחץ והעלו בתירוצם דמשני בית הכס' וכו' בתר דבעיא הדר פשטה וקשה דלבית הכסא נמי לשני כה"ג ועוד הא דדייק מאי לאו כי היכי דלא איפשיטא ליה בי' הכסא הכי נמי בית המרחץ מנ"ל דבית הכסא לא איפשיטא טפי מבית המרחץ הא תרוויהו סלקי בתיקו ואי מדלא קאמר הכא רב אדא אין זימון אלא לענין מרחץ אלמא בית הכסא מבעיא ליה א"כ היכי בעי למידק דמרחץ לא איפשיטא:

ושמא י"ל דדייק מדבעי רבינא יש יד לבית הכסא או אין יד והיינו את"ל דיש זימון אלמא בית הכסא ע"כ לא איפשיטא ליה דלא הויה הזמנה ודייק כי היכי דב"ה לא איפשיטא ה"ה מרחץ ומשני בית הכסא הוא דלא איפשיט' ליה מדהד' בעי אי יש לו יד אבל מרחץ דנפיש זוהמיה לא בעי אי יש יד משום דפשיטא ליה דאין לו זימון ועוד כתב אי נמי הזמינו לבית המרחץ גמרא הוא דמסיק ותימא כיון דגמרא לא משמע ליה לחלק א"כ נפשוט גמרא מדרב אדא דאין זימון וה"ה למרחץ וה"ה לבית הכסא ואי פליג אדרב אדא נימא דבהא נמי פליג אדרב אדא דפשיטא ליה ואי גרסי' הכא בשמעתין רבינא במקום רב אדא ניחא הכל דפריך גמרא שפיר דרבינא אדרבינא אבל מרחץ גמרא הוא דמסיק לה ולא ס"ל כרב אדא:

הבה ניהליה דמותרת לזרים הק' בתוספות מדאמרי' בפ"ב דכתובות