חידושי המהרי”ט פט

חדושי פרקא קמא דשבת מהרי"ט דף ג עא בבא דרישא פטור ומותר וא"ת והא קעב' אלפני עור לא תתן מכשול ותירצו בתוספות דמיירי בעכו"ם והחפץ של עכו"ם וכתב הרא"ש ז"ל וכל זה הדקדוק אינו נ"ל דלא איירי הכא אלא באיסו' שבת וקרי' לי' פטור ומותר משו' לתא דידיה ולי נראה שלא נעלם מעיני התוס' דבר זה אלא דקשיא להו אי ניח' ליה לגמ' הך שינוייא לאוקמה כר"ש ולא קתני שתים שהן ארבע אלא באיסור שבת מאי פריך מדשמואל דלא חשיב הך דהכא דהיינו משום דלא מצי למתני מותר בהדיא דהא איכא איסור' מיהת דלפני עור וכולי אע"ג דלגבי מניינ' דשתים שהן ד' לא חשיב אלא איסור שבת דמשום לתא דידיה נינהו מ"מ לא מצי למתני מותר אלא פטור דמשמע דאיסורא משום לתא דחבריה מיהת איכא:

הצד נחש הקש' בה"ג דשמואל אדשמואל וכולי לשון התוס' ויש לתמוה מנין לו לבה"ג דשמואל פסק כר"ש דהא שמואל כללא הוא דכייל בכולה מתני' דשבת ולא משום דס"ל כר"ש וגם ר"ת למה הוצרך לומר כמו שמוכיח שמואל בסוף האורג ונראה דבה"ג הכי דייק מדנקט שמואל בר מהני תלת ולא נקט מתני' דהכא ולא מתני' דפרק במה מדליקין אלמא הלכ' למעש' אתא לאשמועינן להיתרא בהנך תלת ומילתא דפשיטא לא אצטריך למתני דאי לא תימא הכי אלא דכייל כללא שלא תטעה בשאר הלכות שבת א"כ לתני נמי הנך אע"ג דלית בהו רבותא לומ' הני פטור ומותר כולהו שארי אסור ותירץ רבינו תם דלעולם שמואל הנך ג' אתא לאשמועינן לאו משום דס"ל הכי אלא כל עצמו לא בא אלא למסבר מתניתי' דמוכיח שמואל בסוף האורג מדיוקא דמתניתי' דע"כ פטור ומותר קאמר והנך דפשיט' לא אצטריך למנקט ומהרי"ט נר"ו פי' דבה"ג דייק מדמוקי מתני' דהצד נחש בדליכא סכנה ואליבא דר"ש ולא מוקי לה בדאיכא סכנה ודברי הכל אלמא כר"ש ס"ל ותי' ר"ת דשמואל מוכח בסוף האורג דודאי פטור ומותר קאמר מן הדין ולאו משום סכנה דדייק לה ממתני' דפ' כל כתבי דתנן וע"ג עקרב שלא תשוך והתם ודאי בשאין בו סכנה מיירי מדמסיים מתניתין אמר רבי יהודה מעשה בא לפני ריב"ז בערב ואמר חוששני לו מחטאת ואי כשיש בו סכנה הא אין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש:

שניהם פטורים והא איתעבידא מחשבתו וכולי לא קאי אמתני' וכולי לשון התוס' וקשה דמאי דייק מלישנא דגמר' מתני' בהדיא היא שניה' פטורי' ותמה על עצמך וי"ל דמתני' מצי לתרוצי דאעקירות דעני ודב"ה קאי דשניהם פטורים ולעולם מי שנטל מתוכה חייב אבל השתא דקאמר פטורין דאתי לידי חיוב חטאת קחשיב דהיינו פושט ומוציא או פושט ומכניס אלמא חטאת לית בהו וכו' ולכך סמכו התו' ענין לזה ולא פריך שיתחייב הראשון וכו':

בעשותה קשה לר"י מדמצרכינן קרא לפטור משמע דזה עוקר וזה מניח היה במשכן וכו' ותירץ דלא קשיא ליה בירוש' אלא אמה שאינו מחייב מושיט אלא בשחבירו מקבל מידו וקשה להלום הדבר בעיקר קושיא הו"ל לאקשויי דבכל אתר את אמר יחיד חייב וכאן פטור דאי ממאי דבעלמא שנים שעשאום פטורי' לא קש' מידי דהכא חשי' יחיד שעשאה וי"ל דה"ק כיון שאם לא היה חבירו מקבל מידו אלא שהיה מושיט ע"ג קרקע פטור השתא נהי בשנתן על ידו של חבירו אע"פ שהו' עשה הכל עקירה והנחה הו"ל שנים שעשאוה כיון שע"י חבירו נגמר הדבר ומפטר מבעשותה דומיא דעני שעקר מתוך ידו של ב"ה הפשוט' לחוץ אע"ג דידו בתר גופו גרירא כדאמרי' בסמוך ולא מבעיא לן לקמן אלא אי קנסוה רבנן לאהדורי לגביה אלמא מן התור' בתר גופו גריר חשיב כרה"י לא חשיב יחיד שעשאה כיון שב"ה סייע בהוצאה ומשני שכך היתה עבודת הלוים ואעפ"י ששנים שעשאוה פטורים אע"ג דהוי' במשכן היינו בענין דמצי למעבד הכל ומתחייב בשעשאוה שנים לא קרינן ביה בעשות' אבל בכה"ג דלא מתחייב בשעשאה יחידי דלא אשכחן בכה"ג במשכן בשעשא' ע"י חבירו קורא אני בו בעשותה בעושה כלה:

עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי נר' לר"י וכו' וא"ת ואמאי לא פשיט וכו' נר' דמדלא בעי לענין הנחה הוה ס"ד לפרושי בעי' דרבא בשלא עמד אלא היה מהלך והטעינו חבירו דרך הילוכו מי אמרי' אותה טעינה כעקירה דמי כמי שעקר חפץ מע"ג קרקע דרך הלוכו דלא בעי' שיעמוד בשעת עקירה ולהכי לא בעי לענין הנחה דפשיטא ליה דלא מקרי הנחה אלא עמד או הניחה ע"ג קרקע והשתא א"ש דלא מצי לאוכיחי ממתניתי' דלא יצא החייט דחיישינן שמא יעמוד לפוש קודם עקירת גופו דהא ודאי חשיבא עקירה אבל מדברי ר"י דאפי' בעמד מבעיא ליה קשה דתפשוט ממתניתי':

מ"ט ידו לא נייח פי' רש"י לא נייח ע"ג קרקע משמע אפי' הוא וידו במקו' א' כדכתבו התוס' ואיכא למידק נמי מדברי רש"י שאם היתה ידו נגררת ע"ג קרק' והוציא' דמי לגופו וחשיב' עקיר' אי נמי אם הכניס ראשו ורובו לבית והטעינו ב"ה על כתיפו והוציא נמי פטור דהא לא נייח ע"ג קרקע רה"י אבל למאי דגרסי' יד בתר גופו גרירא אפי' נגררת ע"ג קרקע ודוקא ידו דטפלה לגופ' אבל אם הכניס ראשו ורובו כעומד בפנים דמי וקשה קצת דבכך יש ליישב דברי רש"י ולא תידוק מדבריו דאפי' הוא וידו במקום א' דרש"י ז"ל לא מיירי אלא בידו הפשוטה לרשות אחרת כגון יד דעני ויד דב"ה ונקט לא נייח ע"ג קרקע לאפוקי היכא דסמיכא אארעא א"ל למפטר מכניס ראשו ורובו:

מי קנסוה רבנן לאהדורא נר' לר"י דגרסי' מי אסרו וכולי ונ"מ דאסיר' בשוגג מבעוד יום לשון התוס' פי' דאת"ל קנסו' רבנן לשווי' ככרמלי' מבעו' יום קנסן אפי' בשוגג דומי' דכרמלי' ומיהו לא בעי למימר אסורה דהא לאו ככרמלית גמורה היא שהרי עומד אדם בר"ה ומטלטל ברה"י ולא קנסוה לשוויה ככרמלית אלא היכא שדומה יותר לשתי רשויות ואת"ל כיון דאפי' בנפקותא דבעיא לענין שוגג ומבעוד יום היא כדכת' התוס' היכי בעי לאוקמי בגמ' בסמוך פלוגתייהו בקנסו שוגג אטו מזיד א"כ תפשוט בעיא דאביי דפלוגתא היא דלמאן דאמ' קנסו עבדוה ככרמלית וי"ל דנ"מ לענין מבעוד יום בשוגג דאי לא עבדוה ככרמלית דכה"ג לא גזרו ותדע דגבי שינוייא דכאן בשוגג כאן במזיד פי' התוס' דמיירי מבע"י ומפלגי' בין שוגג למזיד:

ואי בעית אימא לעולם לא תפשוט כת' התו' ולרשב"א נר' דשפיר גרסי' ליה וכולי וא"ת משנויא קמא נפשוט בעיא דרב ביבי וכו' לשון התו' ותימא מאי קשיא להו דהרי דמשנויא קמא ה"מ למפשט אלא דאי מצינן לשנויי איפכא משחשיכה התירו ליכא למפשט ולהכי דייק מדלא קמשני אלמא אינה סברא כדכת' התו' לעיל ונר' שהתוס' הוקשה להם השתא דאמרת דפשיטותא דחד מינייהו ממה נפשך פשיטותא היא א"כ אף לפי מאי דמשני כאן במזיד תפשוט ע"כ חדא מינייהו ממה נפשך דאת"ל כאן בשוגג כאן במזיד תפשו' דאפי' לאו ככרמלית היא מאי אית לך למימר דאמר ככרמלית כאן למטה מי' תפשוט דרב ביבי דלא התירו ואכתי קש' דמשנויא גופא דכאן בשוגג כאן במזיד הוו מצי התוס' למידק דלא התירו במזיד ואפי' מוקמי' ליה מבעוד יום הא אמרי' דאי מבעו' יום לא התירו כ"ש משחשיכה דאל"כ הו"ל כי חוכא ואיטלולא ותו הך חוכא גופא דכתבו התוס' קשה דהא גבי רדיה לא מבעיא ליה לרב ביבי אלא במזיד דאתי לידי איסור סקילה כדמסקי אבל מבע"י דליכא לא איסור סקילה ולא חיוב חטאת פשיטא ליה ולא התירו ולא הוי כי חוכא ומיהו לעיל ניחא דדוקא גבי רדי' דלאו קנסא היא אלא שבות ונאסר' בעין לא התירו אלא במידי דאתי לידי חיוב סקילה אבל החזרת יד שאינה אפי' שבות ולא אסרו אלא מטעם קנס אי במזיד או משחשיכה שראוי לקנוס לא קנסו למה יקנסו בשוגג או מבע"י ועל שיטת רש"י קשה מה שהקשו התו' כיון שעיקר פשיטותא היינו מדלא משנינן אע"ג דאיכא שינויא אחרינא מצי שפיר למפשט ושמא ה"ק דאין לפשוט מדלא משנו בני הישיב' איפכ' ש"מ דפשיטא להו דרב ביבי דהא מצי נמי לשנויי שינויי אחריני ולא שני וזה דוחק בלשון הגמר' ועוד ק' כיון דסוף סוף צריך מה שחלק רש"י לבסוף דהתם ליכא למיחש דילמא לשרינהו אבל הכא אי קנסי' ליה ע"כ יתחייב מיתת ב"ד א"כ לא הוה צריך גמרא כאן במזיד כאן בשוגג ומיהו לפי זה שכתב התוס' לקמן אין לחלק דבכה"ג משום דמהך טעמא גופה פטרי' ליה ממיתת ב"ד כיון שע"כ הוא ואפי' כדפי' ריב"א בסוף שמעתין ואכתי עדיין יש לחלק דהכא העמידו דבריהם במקום תורה שבא לידי אפיה שהיא מלאכה דאורייתא אבל הכא גזרו שתהא ידו פשוטה ולא חיישי' דשרי ליה ועוד טוב' איכא בין הוצא' לרדיה דגבי הוצאה לא התירו וגם לא א"ל שישליכנה. מידו אבל או' לו שתהא ידו פשוטה עד שתחשך ואם הוא אינו יכול לסבול עד שישליכנה ויבא לידי איסור סקילה ניחא ליה טפי שיחזירנה שאין שם אלא איסור שבות אבל גבי רדיה שאומרים לו בהדיא שיניח הפת בתנור ע"כ לשמוע דברי חכמים והא דכתב רש"י ודרב ביבי לא תפשוט דהאי לא קנסוה בשוגג משום דלא עבד איסורא במזיד ק' דהא מסיק גמ' דבעי' דרב ביבי ליתא אלא במזיד דהא בשוגג לא שייך וי"ל דהכא גבי הוצאה שייך בשוגג קודם שיבא לידי חיוב חטאת מתוך שצריך להיות ידו פשוט' כל היום שמא ישכח לאחר מכאן דבסוף הזורק מוכח דנזכ' וחז' ושכח תחלתו וסופו שגגה קרינן ליה אבל הת' גבי רדיה לא משכח לה גמר' בשו' ענין שאם שכח בשעת אפיה למאן התירו ומ"מ ק' לכל המסקנא דמסקינן דבעיא דרב ביבי לא משכחת לה אלא במזיד מאי פריך תפשוט מבשוגג דף ד וכי א"ל לאדם חטא וכו' או' ריב"א דאף למדביק עצמו אין לפשוט דהתם עדיין לא נעשה האיסור לשון התוס' וק' היכי בעי' גמ' למידק מדלא משני איפכא אלמא דהעמידו דבריהם ולא חשו שיעשה איסור חמור אעפ"י שעדיין לא נעשה האיסור דהיינו הנח' ואין לומר דשאני התם דלא חיישינ' שיניחנו ויתחייב מיתת ב"ד דאז לא ס"ד לגמ' לחלק בכך וי"ל דאדיוק' דגמ' אין תימא אי ס"ד דס"ל לבני מדרשא אתנא דפליג עליה דר' אבל אבעיא דרב ביבי ק' תפשוט דפלוגתא היא וע"כ לא פליגי אלא באחר אבל הוא עצמו אמאי לא הותר לו ועוד פי' התוס' לשון אחר דדוק' היכא דפשע קאמר וכי אומרים וכו' משמע דטעמייהו דהיכא דפשע אין או' לאדם אחר חטא בשבילו אבל קש' פושע גופיה העושה תשובה אמאי לא שבקינן ליה לרדיה קודם שיבא לידי איסור סקיל' דאטו משום שפשע יוסיף על חטאתו פשע מי שאכל שום וריח נודף יחזו' ויאכל שום וי"ל דכך הם דברי התוס' דדוקא היכא דפשע מעיקרא אין או' לו לעשות איסור קל דמה מועיל בתקנתו דאכתי יש עליו עונש שמים על הפשיעה ואעפ"י שירדה סוף סוף איהו מיהת לאיסורא איתכוון דהו"ל כמי שנתכון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר