חידושי המהרי”ט פז

בתוספות מאי קמ"ל מתני' ותרצו דקמ"ל כיון שדבר עליה לשלטון או עשה עמה כפועל ואינה יכולה לומ' לדברים הללו ולמלאכה זו לא הייתי חפצה ובתוס' שנינו אם דבר עליה לשלטון כדרך המדברים מקודשת וכולי משמע שדברים ידועים מה שיש לו לדבר עליה עכ"ל ובבית יוסף כתב הרב ז"ל ונר' שהביא' התוס' לסתור מה שכת' תחילה דאינ' יכולה לומר לדברים הללו ולמלאכה זו לא הייתי חפצה דהא בתוספות משמע שדברים ידועי' הם ביניהם מה שיש לו לדבר עליה וקשה שאין התוספתא סותרת דברי התוספות דכיון דדבר כדרך המדברים לאו כל כמינה שתאמר לדברים הללו לא הייתי חפצה דכיון דסתמא קאמר שאדבר הרי דבר כדרך המדברים ודברים ידועים לעולם שאין דרך המדברים ואינה יכולה לומר סבור' הייתי שידבר כך וכך ונר' שהביא הרא"ש התוספתא ללמוד על פה שור' מדברי התוספו' ז"ל שאף על פי שלא הועילו דבריו עם השלטון וגם לא הועיל מלאכתו אינה יכולה לומר אילו היה מדבר כך וכך היה מועיל ואילו היה עושה מלאכת זו היה מועיל לי ולאפוקי ממ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות אישות דבר עליה לשלטון והניחה השלטון ולא תבעה משמע דוקא שהועילו דבריו ובפועל כתב במלאכה זו שאעשה עמך משמע דוקא שיחד לה המלאכה שאז אינה יכולה לומר למלאכה זו לא הייתי צריכה והביא הרא"ש ראיה לדברי התוס' ז"ל מדתני בתוס' אם דבר עליה כדרך מדברי' מקוד' דמשמע דדברים ידועים הם מה שיש לו לדבר עליה ואם לא הועילו מאי הוי ליה למעבד כבר עשה את שלו וכן בפועל מאחר שעשה עמה כדרך הפועלים אף על גב דלא אהנו מעשיו ולאו כ"כ שתאמר הי"ל לעשות בדרך אחרת כדי שיועיל שהרי סת' אמרה ולא פרשה ותוספתא זו משמע איפכא מדברי הרמב"ם ז"ל ולא ראיתי לרב בב"י שהזכיר דברי הרמב"ם שהם חידוש ואיפשר לקיים דברי הרמב"ם שהתוס' מיירי בקידושי ספק שאע"פ שלא הועילו מעשיו מאחר שדבר כדרך המדברי' יש לחוש להם אעפ"י שאיפש' שאם היה מדבר בדברי רצונו או מלאכות אחרות היה איפשר שיועיל אבל אם לא דבר כדרך המדברים אין חוששי' לקידושין כלל אבל היכא דאהנו דבריו והניחם השלטון מקודשת בודאי ואין חלין עליה קידושין שני ואכתי ק"ק אם התוספות למה לא הביאה לומר שיהיה קידושי ספק ואם לא דבר כדרך המדברים אפי' קידושי ספק אינן נאמנין:

ולענין פלוגתא דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף פסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דישנה וקחשי' מלוה והכא בשנתן לה ש"פ ומתני' ע"מ קאמר גבי עשה לי שירים נוזמים וכולי אמרי' דכ"ע ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וכולי וכתב התוספות דאין ראיה מכאן דהכי הלכתא דלא מצי למימר דכ"ע אינה וכו' דא"כא היא מקודשת לכ"ע ובפרקא קמא דע"ז גבי הגיעו לכפה ור' מפרש טעמא דישנה לשכירות מתחילה וע"ס כדכתב הרא"ש והר"ן בפרק האיש מקדש אבל ראיתי לריא"ז שכתב משום רבינו ישעיה הראשון זקנו ז"ל דבשביל שדבר עליה לשלטון או שעשה מלאכתה מקודשת לפי ששכר הפועל אין דינו להשתלם אלא לבסוף וכן בשכר שארכיבך על החמור דמייתי בפרק האיש מקדש מקודשת משמע דס"ל כיון דקי"ל אין שכירו' משתלמת אלא לבסוף לא חשיב מלוה וכבר כתבו התוס' והרא"ש והר"ן ז"ל שם דההיא לענין תביעה הוא דלא מצי תבע אלא לבסוף ומכל מקו' הלואה היא וצ"ע בדעתו של רבינו ישעיה ז"ל:

ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת וכולי והרמב"ם ז"ל פ"ד מה' אישות כתב לא רצה או ששתק וכולי נר' מדבריו ז"ל שהוא סובר דע"מ שירצה פירושו דאמר אין ואף הרשב"א כתב כן דרב יוסף נמי הכי ס"ל דשירצה פירוש אין וכולי והביא ראיה מן התוספת' ע"מ שירצה פ' אעפ"י שאמר איני רוצה מקודשת שמא ירצה עד שיאמר רוצה אני אם אמרה רוצ' אני מקודשת והוקשה לו להר"ן ז"ל זו דמשמע דמפליג בין ע"מ שירצה למתנה עד שיאמר רוצה אני ומה חילוק יש בין זה לזה ואיפשר דה"ק אם התנה שלא תתקדש עד שיאמר רוצה אני יכולה להתקדש לאחר וקשה דאמאי מלשון שירצה דפירושו עד שיאמר אין הו"ל למתני עד שיאמר אין אם אמר וכו' או שמא דינא אחרינא קאמר שאם התנה בלשון הזה אעפ"י שנתרצה בלשון אחר אינה מקודשת ולהך לישנא ניחא דנקט הך לשנא שאם נתרצה בלשון שאמר אין לא מהני דאין לשון גרוע הוא שצריך להסמיכו אל דבורו של מקדש והו"ל המסכים מפני רצונו של מקדש אבל או' רוצה אני רצוי גמור הוא שלא מחמת המקדש הילכך אם אמר עד שיאמר אין כ"ש דאי אמר רוצה אני מהני ואיפשר נמי לפ' שיאמר אין אפי' אינו מתרצה כל שאומר בפיו רוצה אני מקודשת דומיא דתנן בערכין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני אבל ע"מ שיתרצה מרצונו משמע ולא ע"י כפיה והיינו דקתני אם אמר רוצה אני מקודשת כלומר אפי' ע"י כפיה שלא נתרצה אלא באמיר' גריד' תליא מילת' ואיפשר שיש סברא לחלק דכשאו' ע"מ שיתרצה ברצונו תולה שאינו חפץ לעשות דבר שלא ברצונו הילכך יש לנו לומר שאין הדבר תלוי בשעת השמיעה אלא כל שהוא מתרצה אפי' לאחר זמן רוצה הוא שתתקדש לרצונו וכשיאמר שאינו רוצה ואח"כ אמר שרצה אין הלשונ' סותרות זו את זו ועד עכשיו לא רצה עכשיו נשתנה דעתו ורוצה אבל איכא דאמר עד שיאמר רוצה אני ואפי' שלא מרצונו דבדבורא תליא מילתא והרוצה שיאמר שהוא מתרצה במה שנעשה כבר וכיון שאמר שאינו מתרצה ה"ז הפך דיבור רוצה אני ואינו מועיל שיאמר אח"כ דבור הפך דבורו הראשון וסברא הוא דאדינא קמא קפיד שיעשו עמו באופן שיאמר רוצה אני קודם שיאמר איני רוצה מ"מ מדקתני חוששין שמא תרצה לאחר שעה משמע דאמר אין וכתב הר"ן ז"ל שאין זו ראיה ברורה דילמא כי היכי דגבי מת האב ומת הבן מתוקמא באומר בפי' שלא ישחה הכי נמי בבא דרישא ואע"ג דלא דמי דבבא דמת האב מילתא באנפי נפשה הוא לדינא אחרינא הוא דה"ק יש תנאי שבנו נותן שאם מת מלמדין כדכתב הר"ן לעיל אבל הכא היאך ליתני לישנא הפך מה שאמר המקדש מ"מ רוצה הרב ז"ל לומר דכי היכי דלרב יוסף ע"מ שלא ימחה קאמר ונקט מתניתין לישנא דע"ד שירצה לשון בושש על כוונתו כך אנו יכולים לפרש אלא דאיכא למימר שאני מתניתין בכל מכתב על המכוון דאיכא הוכחא מסיפא דמת האב דמוכח דבע"מ שלא ימחה מיירי ובחד טעמא אבל הכא על כרחין בתרי טעמי מתוקמא לכך נראה דהכא נמי איכ' הוכח' דסמכה אסיפא דכי היכי דמת האב לאו שירצה קאמר אף רישא לאו בהאי לישנא הלשון שכתב הרמב"ם ז"ל לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת כתב הר"ן דלא היה לו לער' לא רצה ולא שתק עם מת דבמת מותרת לנוש' ובלא רצה ושתק יש לחוש שמא יאמר אין ויש לפרש דבריו דלא רצה או ששתק לעולם משמע כיון שמת והיינו שמת לאחר ששמע או שמת קודם שישמע דהוה ס"ד לומר אם היה מסכים קמ"ל ובאידך בבא שכתב לא מיחה או שמת האב כי האי גונא מתפוש שמת קודם ששמע דאדינא דמילתא קאי וכתב דילמא:

קדשתי את בתי ובא אחר ואמר אני קדשתיך נאמן אף לכנוס ואעפ"י שאין דבר שבערוה פחות השנים ועד א' נאמן לומר מת בעלה היינו טעמא משום דאיהי גופא דייקא ומנסבה ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה והכא ליתיה להאי טעמא כן כתב הר"ן ז"ל וכתב מאי טעמא ליכ' חומר אי משום דליכא כתובה כל אנוסה נמי אין לה כתובה ומאי טעמא נאמן לומר מת אנוסתי י"ל דהתם הו"ל למידק ולא דק הואיל וכבר היתה מקודשת לראשון ועתה בא לצאת מתחת ידו יש לה לדקדק אם הדברים כנים אבל כאן זכורה היא שזה הוא שקדשה והוא הדין דהוה מצי למימר דלא שייך טעמא דעד א' נאמן משום דמילתא דעבידא לאגלויי הוא ומבעיא לן בכמה דוכתין אי טעמא דע"א נאמן אי משום הך טעמא דעבידה לאגלויי הוא דיוקא דידה ולא איפשטה ואזלי' בתר תרי טעמי לחומרא וכמו שאמר הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות גירושי' אלא טעמא דהכא מהמניה להאי דאמר אני קדשתיה משום דלא הוחזקה בחזקת אשת איש:

ומודה רב אסי באומרת נתקדשתי וכולי שאינו נאמן לה לכנוס מפני שמחפה עליו ומיהו אם יש ע"א שמעיד שנתקדשה נאמן דאין אדם חוטא ולא לו וא"ת גדולה מזו אמר לשון הר"ן ז"ל אפי' דאתחזק איסורא דאשת איש סמכי' על העד וזה שבא לישאנה כדתנן בפרק שני דיבמות מאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד אע"ג דמיאון בפני שנים והוה ליה ע"א דזה שבא לישאנ' ולא סמכינן עליה על השני כ"ש הכא דלא אתחזק איסורא ומיהו י"ל דשאני הכא דזה נוגע בעדות הוא שאומר לו אני קדשתיה אבל התם בשעת שמעיד לאו נוגע בעדותו הוא אלא דליכא חשדא שמא עיניו נתן בה כיון דאיכא אחר בהדיה כדאמרי' התם שנים החתומים על שדה מקח חשו להם חכמי' כלומר דיכול אחד מהם לקנותה אח"כ וליכא לחו' אבל הכא כל עצמה אינם ניתר' אלא על פי ע"א אבל קשה דאפי' שמעי' ממתני' ואם רצו א' נותן גט וא' כונס הרי על פי האחד שאמר אני קדשתיה ומגרש אנו מתירין אותה לשני אע"פ שיש לחוש שמא בתחלה לעצמו היה דוחה כ"ש ע"א בעלמא שאו' לזה נתקדשה דלא שייך בעדותו שיהא נאמן וי"ל דאי ממתני' ה"א דוקא באב שקדש הוא דסמכי' אהאי אבל באשה עצמה לא ואע"ג דאי דלא מחציף איניש הא קחזי' וחד מינייהי חציף מ"מ באשה יש לחוש יותר שמחפה אבל האב אם היה מכיר שאינו זה היה אנוס ולא הי' מתרצה וקרוב אני לומר דאף אם זה אומר אני קדשתיה וזה אומר אני קדשתיה ובא ע"א ואמר לזה נתקדשה יהא נאמן דכיון דלא הוחזק' אשת איש:

וקי"ל כרב אסי דנאמן אף לכנוס וכ' הרמב"ם ז"ל בפ' שביעי מהלכות אישות ואינו צריך קידושי אחרים ולא ידעתי מה בא להשמיענו אשת איש התרת איסו' פנויי לא כ"ש ונר' דלדיוקא אתא לאשמועי' הא באומר שנים זה אומר אני קדשתיה וזה אומר אני קדשתיה דאסור עד שיתן זה גט וזה כונס כשבא זה לכנוס צריך קידו' כדכתב הרשב"א ז"ל ולא מהימני ליה דמה שאמר אני בברי קדשתיה משום דלגבי דידיה הוי ספק כדאמרי' בפ"ד דכתובות דנשא' לאחד מעדיה דאמר' ברי לי מ"מ איהי גופה באשם תלוי קיימא וא"ת ותסמוך עליה שהוא יחוש לעצמו בחזקת לא שביק היתר' ואכיל איסורא ואם רצה היה בידו לחזור ולקד' שלא יעשה בעילתו ב"ז ונ"ל דאינו רוצה לקד' שאם בא לקדשה סבר' שלא קדשה בתחלה ושמא תחזור בה ולא תרצה לקדש אבל השתא עשו הדבר קבע בכלן:

ועי"ל אם כל עצמנו לא התרנוה לזה אלא מפני שחבירו נתן לה גט והגט עצמו מוכיח שלא היתה אשתו של זה לכך אנו מזקקי' אותו לקדש ואם תאמר השת' אילו לא בא אחר אמר אני קדשתיה היה זה נאמן לכנוס בלא קידושין השתא דבא אחר וערער הרי נסתלק ערעורו במה שגרש למה לא יכנוס זה בלא קידושין כבתחלה ואין ראיה ממה שנתן לה גט דלא היה יכול לפוטרה בע"א בלא גט ואם אין דבריו של הרשב"א ז"ל אלא באומר' נתקדשתי ואינו יודעת דלא הוה נאמן לכנוס אפילו לא בא אחר עם א' נראה שדבריו סתם בכל ענין וי"ל דגבי האב ה"א דמהימן א' לכנוס היינו משום דסמכינן אהא דלא חציף איניש למימר כנגד האב אני הוא דשדכתי דילמא מיכחיש ליה אבל השתא דבאו שנים דליכא להאי טעמ' דע"כ חד מנייהו שקורי משקר אפי' כלפי האב מעלי' ליה כשנתן א' גט השני כונס ע"י קידושין שאין אנו מתירין אותה לו אלא מהני שחבירו נתן לה גט:

ואמרו בירושלמי אהא דאמרינן נאמן לכנוס אין למידין ממנו לדבר אחר א' משדות' מכרתי ואיני יודע למי מכרתי בא א' ואמר אני לקחתיה לא כל הימנו וא"ת מאי שנא