חידושי המהרי”ט פג

איפליגו אהא דר' יוחנן היו ב' אחין וקדשוה שניה' מהו שיהא מותר בה וכולי כמ"ש שם וקשה בעיני היאך דחה ראיתו של הרמב"ן ז"ל דלפי מאי דס"ד מעיקרא דמהיום אכול' קאי גוף ופירות לאחר מיתה נמי גוף ופירות קאי כדאמרי' גבי אשה עד ל' יום קונה ואינה קונה לאחר שלשים יום כמ"ש בירוש' אדרבה לר' יוחנן קשה טפי כי אמר לה מהיו' מאי הוי נימא לא קנה קנין גמור דומיא דאשה ויכול אחר כך להקנותם לאחרים דהא רווחא לחבריה שבק והיכי תנן מכר האב מכורין עד שימות אם לא שנאמר דאין לנו לפרש כן אלא גבי אשה דא"א בענין אחר אבל בארעא דאיכא גופה ופירות איכא לפרושי גופה מהיום ופירות לאחר מיתה והשתא כ"ש דניחא לרב דמספקא ליה בחזרה דלא אמרי' חזר בו כיון דאיפשר לפרושי לענין פירות דמדנקט סוגיא אליבא דאוקמת' דרב אלמא קי"ל כוותיה ומה שדחה ראייתו השנית דהא דלא משכחי' אשת ב' מתים מדאורייתא משום דלא משכח' לה אלא כשמתו שניהם כא' דבזה אחר זה אין אני קורא בם בשעת נפילה יבמה יבא עליה. לדידי הואיל ואיכא רווחא לקידושי המת שיחולו קורא אני בחלקו יבמה יבא עליה ואם בא עליה קנאה והרי היא נקנת לשניה' כשם שהיתה בתחילה דהא ממזרת ונתינה קורא אני בהם יבמה יבא עליה הואיל וקידושין תופסין בה אפי' בעבירה וכמ"ש הרא"ש בריש יבמות גבי נדה ולא נתברר. לי טעמא דכל יבמה שאין כולה לפניו צד הקנוי בה נדון משום ערוה שאמר בירוש' אם הוא טעם לפוטרה מן חליצה ומן היבום דמאחר שאין לאחרים רשות בה כלל הרי כולה לפניו ומאי צד ערוה שייך בה ואומר אני שאף ר' יהודה בן פזי לא פטרה לשוק אלא אסרה מלהתייבם לפי שיש לו בה ב' מיני קניינים צד קידושין שקנה לעצמו וצד יבום שהקנו לו מן השמים ואתי צד קידושין ומשתמש בצד יבום דדמי קצת למי שחציו עבד וחציו בן חורין שקד' מי שחציה שפחה וחציה בת חורין דאסור בה מהאי טעמא הכא נמי דמצד הקנוי בה משום יבום נדון משום ערוה לצד קידושין שיש לו עליה קרא ואינה ניקנת אצלו בביאת יבמין הוה ליה כאשת אח ומכל מקום לאפוקה צריכא חליצה אבל אם מתו שניהם מותרת לשלישי אי אשת ב' מתים לאו דאורייתא ויש נפקותא בזה לדברי הפוסקים כר' יוחנן שאין ראיה מהירושלמי לפוטרה לשוק. ובר מן דין לר"י בההיא דפ"ד אחין גופה משכחת לה אשת ב' מתים אם קדשה ראובן מעכשיו ולאחר שלשים יום ומת ועשה בה הב' מאמ' ומת ששנינו שיש עליה זיקת ב' יבמין ולא משכח לה אלא מדרבנן זו יש עליה זיקת שנים מן התורה דקידושי שני תפסי בה שפיר דמשכחי רווחא למיחל ואי אשת שני מתי' לאו דאורייתא שפיר מתייבמה:

והרמב"ם ז"ל כתב בפ"י מהלכות אישות אמר לה הרי את מקודשת לי וכו' אפי' מאה על הסדר הזה כולן תופסין בה וצריכה גט מכל א' וא' מפני שהיא מקודשת לכולן בספק כתב הר"ן ז"ל ודבריו תמוהין שכיון שהוא פוסק כר' יוחנן למה כתב שהיא מקודשת לכולן בספ' שאיפש' שהרב נסתפ' לו אי קי"ל כר"י או כרב אלא שעדיי' קשה דכיון דלרבי יוחנן אפי' לאחר מ' יום תופסין למה כתב על הסדר הזה ויש לי לפרש שהרמב"ם ז"ל פסק כרב וכדכתב הרי"ף ז"ל ודלא כאביי שהרי השמיט' הרי"ף בהלכות לומר דלא סמכינן עלה דכיון דאיפשר בתנאה ואיפש' בחזרה בכל חד וחד איכא לאסתפוקי אבל לאחר מ' יום ממה נפשך לא חיישינן ליה וכך נראין דברי המ"מ אלא שמהרי"ק ז"ל כתב שם שעדיין קשה קושית הר"ן ז"ל ואיני רואה שום מקום לקושית הר"ן אא"כ יפסוק הרב כרבי יוחנן והר' לא פסק אלא כרב ומספקא ליה בקידושי כולן ואם תאמר אמאי נקט הרב לשון תופסין דמשמע דכרבי יוחנן ס"ל מדאמר רב משרשיא לרב אסי אסברא לך טעמא דרבי יוחנן ופרש"י משום דליכא למימר דמספקא לך לגבי האי גברא בתנא' ולגבי האי בחזרה דא"כ לא שייך למתני תופסין וי"ל דלהרמב"ם ז"ל אין הכרע מלשון תופסי' דה"ק אפילו מאה נתפסין לאפוקי דאביי דאמר אי מה נפשך אי קמא תנאה וכולי אלא אפילו במאה מספקים דתפסו אלא רב משרשיא לטעמא דאביי קאמר דלא ס"ל דמספקים בהאי חזרה ובהאי תנאה:

איכא בינייהו דפשטה ידה וקבלה קידושין לרב הונא לא תפסי בה קידושין וא"ת והא קי"ל אשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר מקודשת וכדרב המנונא וכו' ורב הונא גופיה אמרה ואין לומר דה"ק איכא בינייהו דפשטה ידה וקבלה שלא בפני בעלה דאמרינן התם שלא בפניו מעיז' ומעיזה דא"כ הו"ל נ"מ דבא אחר וקדשה אלא תירוץ הר"ן דהכא לא הוי באומרת גרשתני דעברה כיון שלא נתקיים התנאי לא חיילי קידושין לגמרי וכדסבר רב יהודה:

לא צריכא אע"ג דנקט זוזי בעיסקא ויש מי שפירש אעפ"י שהרויחו בכדי שיעשו ק"ק זוז לסלק ואינה מקודשת דכיון שלא הגיע זמן העס' ורווח' משתעבד כדאמר בהמקבל לא חשבי כשלו הר"ן ז"ל ונראה דאע"ג דלא היה לבסוף שום הפסד איגלאי מילתא דבההיא שעת' הוו מאתים זוז אין שם אפילו ספק קידושין כדתניא לא נתכונה אלא להראותה משלו כלומר מעות שהוא שולט בהם וחשובים שלו ולא דמי למי שיש לו ק"ק זוז ומשתעבדי לב"ח ואיפשר שיפסידו ולא ישארו לו ק"ק זוז דאע"ג דמשתעבדי מכל מקום השתא מיהת איתנהו אבל הכא אין לו כלום בריוח עד סוף הזמן אע"ג דנ"ל דאם הקדיש' מוקדשים לכי איגלאי בסוף הזמן שהיו לו מכל מקום לגבי האשה כי אמר לה שיש לי משלו וצ"ע אם יש לו עכשיו ק"ק זוז אלא שיש לו חוב כנגדן לזמן וקרוב הדבר שאותם מאתים זוז יעשו כיוצא בהם לזמן הפרעון א"נ יכול לפורעו ממה שהוא משתכר או דבתר מי אמרי' השת' מיהת יש לו ק"ק זוז משלו ושעבודא דחובות לאו כלום הוא כיון דנפקי ממקום אחר:

ואמרי' בגמרא למה לי למתניה גבי ארעא ול"ל למתניה גבי זוזי צריכו דאי אשמועי' גבי זוזי משום דעבדי אינשי למצנעי ומשמע דעביד צריכותה אברייתא דקאמר חוששין בזה ובזה ואם תאמר למה לי למתני גבי זוזי וי"ל דאי לא הוה תני אלא גבי ארעא הו"א התם באו' אין לי או דשתיק וקמ"ל דלא תימא ארעא קלא אית לה להכי אשמועי' גבי זוזי דחיישי אע"ג דאיהו אמר אין דאי אמר יש לי פשיטא:

אנא טרחנא ומייתינא כתב הרשב"א דוקא בשאין לו קרוב באותו מקום אלא רחוק ממנו אבל יש לו במ"א קרוב כמוהו מקודשת וכתב שאין דבריו מחוורים דאמרי' בירו' גבי ביתו קרוב למרחץ בעינ' מטרפסה אזלה מטרפסה אתיא ואף כאן אפי' יש לו במ"א קרוב ממנו יכולה לומר שרצונה לילך באותו מקום ולא ידענא מאי מייתי מהתם דהכא גבי שדה אין דרך האשה ללכת שם אלא דרכו של איש לחרוש חרישתו ולאסוף את תבואתו והיינו דקאמר לה אנא טרחנא ומייתנא אלא שהיא מקפדת פעמי' שמפני הטורח יתעצל ללכת שם ואם היה קרוב פעמים תלך ותביא אם אין האי' בביתו ואין דרכה של אשה להתראות ללכת אל השכנות כדי שתאמר רצוני היה שיהיה רחוק אבל בדרך המרחץ דלא סגיא דלא אזלה נחת רוח הוה לה לטייל הלוך וטפוף ומטרפסא ואזלא מטרפסא ואתיא:

ולענין מקדש ע"ת ונאנס ולא קיים בירושלמי סדר הסמפון כך הוא וכו' וכתב הר"ן ז"ל ומשמע דקי"ל כר' יוחנן דאמר דכד דמך פקד לבנתיה לא משום דחש לה אלא שמא לא יחושו לקידושי שני ויבואו בניו לידי ממזרות אבל במקום הקדושין לא חש כלל:

ותימא ליה לפי זה אלמא צוה להן דין עבדין כר"ש כלומר לחוש לקידושי ראשון אדרב' מתו' כך יאמרו אין קדושין תופסין בה משני אדרב' יות' טוב הי"ל לצוות' שלא יחושו לקידושי ראשון כלל ואם בא אחר וקדש' צריכ' גט בודאי ואם יאמרו לה שתחזור לראשון בלא גט לא תשמע אלא תחמיר על עצמ' לקב' גט ומיהו יכול היה הר"ן לומר דקי"ל כר' יוחנן דהא דפקד לאו משום דחש לדרשב"ל דא"כ מ"ט לא פקיד אלא לבנתיה דלהון עבדין ולמה לי שמא יבא בדין אחר לימא דילמא הלכה כר"ש אלא סלסול דעלמא הוה דנהג בנפשיה שלא יוציאו לעז ממזרות על בנתייהו ולא משום חשש חומר' כלל:

והיכא דלא ידענו אם קיים הבעל תנאי הקדו' כתב הרמב"ם תנאי שהם שלו הוא נאמן ונחלקו עליו אחרונים שכל תנאי שהו' בקו' עשה כגון שאדבר עליך לשלטון הו"ל כאומר איני יודע אם הלויתני וא"א כל שנתקדש' בודאי ותלאה תנאה בדבר שהבעל יעשה והיא אינה יודעת הרי זה בספק א"א ואינה בחזקת פנויה שהרי פשטה ידה וקבלה קדושין לפנינו דומיא דשנים אומרים נתקדש' ושנים אומרים לא נתקדשה דפרק ב' דכתובות דפרכינן מ"ש רישא דאמרי' אם נשאת לא תצא וכתבו התוספות דהתם ליכא לאוקמה בחזקת פנויה לראשון שזיכה לה קידושין בפנינו וכו' שנים אומרים קרוב לה ושנים אומרים קרוב לו הכא הא אתרע לה חזקת פנויה ובאת לכלל ספק דהא באומר ע"מ שיש לי ק"ק זוז אמרי' חיישינן שמא יש לו' והא דכתב הר"ן שם דרגלים לדבר הואיל וקדש על תנאי כך היינו משום דאמרינן שאפילו היה אומר שאין לו חיישינן כדמוכח בתוספות אבל כל מה שהבעל אומר שקיים אין הדבר יוצא מידי ספק וכדאמרינן ע"מ שאני צדיק אפילו רשע גמור ע"מ שאני רשע אפי' צדיק גמור חוששין להחמיר והא דאמרינן בירושלמי אם הוא אומר נתתי וכו' שמבקש לאוסרה עליו להביא ראיה היינו בדבר שבינו לבינה והיא מכחישתו אבל במה שאינה יכולה מכחישתו ראוי לה לחוש לעצמה ודומיא דהאשה שאמ' לשלוחה התקבל לי גט דאסורה לאכול בתרומה מיד שמא עשאתו תיכף וקבל גיטה ולא מהני לה חזקתה:

וכתב עוד הר"ן ז"ל ומיהו בתנאי שהוא בשב ואל תעשה וכו' כתב הרמב"ן וקשה לר"ש ולפי מה שהסכימו הגאונים ואומר שהדבר מוכרע שאין הבעל יכול לומר עברת על תנאך שא"כ היאך מתירי' אותה לינשא לו ואיני רואה זה הכרע דהא שמתירים אותה לינשא היינו משום דחזקה לא מקלקלה עצמה ואיהו חיישא אנפשיה אבל כל שעדיין לא נשאת חוששי' שמא בטלה תנאה ורוצה לחזור לבעלה הילכך אעפ"י שאחר נישואין לא מהימן מקמי נישואין נאמן:

ומוכח בירושלמי שכל מי שקדש ע"ת וכנס בתוך הזמן נעשו הדמים עליו כמלו' וכו' וכת' הר"ן ז"ל אפי' בתו' זמן התנאי כיון שכנסה נאמן וכשחזר ר' אבהו ועשה מעשה כר' לא שחייבו לבעל ליתן אלא שאם אמר לה נתתי ורוצה הבעל לחזור כופין אותו לקיים התנאי שאעפ"י שהבעל אמר נתתי מ"מ זה שחז' והקשה על ר' אבהו ואמר אשה לא קניתי ואת אמרת הכי כלומר דמ"מ אף לצדדיה של שלה נתתי הריני חוזר בי אין הדין נותן כן שכיון שכנסה שוב אינו יכול לחזור בו וחייב לפרוע שיעשו עליו מלוה ורצה לומר דכוותיה ולא מטעמיה והדבר דחוק דלא שייך בהא לומר חזר ועשה מעשה בה הואיל ולא הדר ביה ממה שהן:

ועוד קשה מאחר שאנו אומרים כשכנס נעשה עליו מלוה שחייב ליתן בע"כ אמאי אמרינן בזמניה הוה הרי עדיין הוה יכול להמתין עד הזמן ואין כאן חשש בעילת זנות שאעפ"י שלא יתן לא נתבטלו הקידושין דנעשו עליו חוב וגמר ואקני לה א"כ הדבר חזרה לדוכתיה דאין אדם פורע תוך זמנו ואמאי נאמן לו' פרעתי כשכנסתי ונ"ל דהא דנעשה עליו מלוה לא לתת בסוף הזמן הוא דאמדינן לדעת' שלא נתרצית