חידושי המהרי”ט פב

תלו ולכי משכחי רווחא חיילי ואי אמרינן דקידושין בחזרה הא אתעקרו לגמרי ואפילו מת או גרש לא חיילי דאין סברא כלל לומר דאיהי מסקא אדעתא שימות בתוך שלשים עוד סמך הרשב"א ז"ל דבריו מדאמרינן אם חזרה הני דקמאי לאו קידושין ש"מ דנתבטלו קידושין ראשונים לגמרי ודחה הר"ן ז"ל דכיון דאמר אביי צריכה גט מאחרון אלמא בשלא מת עסקינן ומסתמא אף כששלמו שלשים יום לא מת ולית בקידושי ראשון מששא ואני לא ידעתי היאך מדייק דבשלא מת עסקינן דאם איפשר שיאמר צריכה גט מאחרון אם היה רוצה להנשא לאלתר דשמא תנאה הוי אבל עדיין איפשר שימות קודם שלשים יום וחיילי קידושי' ראשון ואמאי קאמר דלא הוו קידושין לימא לא חלו ועוד אפילו תימא שאין דרך להזקק לגט אלא עד שיבאו עשרה ימים שחלו הקידושין לגמרי עדיין איפשר שימות קודם שלשים ואיפשר להביא ראיה דלא נתבטל מעשה ראשון לגמרי אלא בשא"א לו לחוש לחול לגמרי מדאמרי גבי פסח בפרק מי שהיה טמא חבורה שאבדה פסחה ואמרה לו צא ובקש ושחוט עלינו הלך ומצא ושחט והם לקחו ושחטו אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלים משלהן וכו' ומשמע שאע"פ שכבר לקחו וקנו פסחים והרי הם בטוחים לצאת י"ח מכל מקום אם שלהם נשחט ראשון זה יצא לבית השרפה ונימא משעה שלקחו וקנו לעצמו הרי חזרו בהם מן השליחות ע"י מעשה שמצאו וקנו אלא משמע דאין מעשה מבטל שליחות אלא המעשה גדול שא"א למעשה א' שתקיים ומיהו י"ל דמעשה קידושין חשוב טפי מעשה גדול שאינה יכולה לבטלו אחר כך משא"כ בלקיחת הפסח ולענין הלכה ה"ז כדין הספקות בדבר ערוה ואם נתקדשה לאחר צריכה גט משניה':

באגה דאלמי הוה ואם תאמר והתניא בתוס' וכו' ואם ידוע שלקח מוציאין ממנו בע"כ והכ' במי לפקי להאי ארע' רב' בר בר חנ' מרב דאכתי לא ידעי' דבאגה דאלמי הוה ותרצו בשם בעל מתיבות דהת' בשלקח בזוז משלח והיה איפשר ליישב כאן בסתם דאינו יכול להוכיח בעדים שלעצמו קנה לא כל הימנו לומר לעצמי לקחתי כיון דמנהג רמאות הוא וכדכת' רבי' נסים לעיל בפרק האיש מקדש גבי קדשתי בתי הגדולה אבל רב בפני הכל לקח לעצמו ונר' דכגון זה שנתן לו ליקח פירות יכול היה לקנות לעצמו וגם למשלח ומה שלא לקח למשלח אין לו עליו אלא תרעומת ולא שייך כאן מנהג רמאות כיון שלא אמר לו על דבר מיוחד הילכך מהימן לומר לעצמי לקחתי:

והא דאמרי' עני המהפך בחררה דנקרא רשע לא איתפרש היכא אשכחן דנקרא רשע נהי דעבריינא מקרי דכל דעבר אדרבנן שרי למקרי עבריינא אבל רשע מנא ליה ומהר"ם ז"ל בתשובותיו סי' רמ"א כתב שרי למקרי עבריינא ורשע ונר' משום הא דאמרינן בס"פ הנשרפין ואת אשת רעהו לא טמא שלא ירד לאומנות חבירו וכתיב בתריה צדקת הצדיק עליו תהי' ורשעת הרשע עליו תהיה אלמא רשע מקרי בחדא מהנך ואף על גב דיורד לאומנות חמיר טפי משו' דפסיק לחיותיה מכל מקום התם בשל הפקר מיירי ומהפך בחררה של שכירות שוה הוא לנכנס לאומנות של הפק' כדמוכח מדברי התוס' ותרוייהו רשע מקרי:

והא דפר"ת דדוקא בחררה של מקח אבל של הפקר לא והביא ראיה מדתנן נפל לו עליה ופי' טליתו עליה מעבירין אותה הימנו וקשיא לי דהתם אדרבא איהו נקרא רשע דהתם מוכח שהיו שם עניים אחרים לוקטים וזה רצה ליקח חלקו וחלק חבירו והנך עניים מקרו מהפכים בחררה והכא משמע שאם לא היו שם עניים אחרים לא היה צריך לפרוש טליתו עליה וההיא דדינא דבר מצרא לכאורה אין ראיה דפשיטא שאין לבן המצר לקחתה דלזה רצה ליתן במתנה ולא לזה אבל ר"ת מוכיח מדלא אמרינן שיתן לו בן המצר את דמיה שמע מינה אין הדין נוהג בו כלל וי"ל דכתחילתו כן סופו מאחר שאינו בדין לנוטלו בחנם אף בדמים אין הדין נוהג כלל ולטעמיה דר"ת צריך לומר דאע"ג דבדמים יכול למצוא במקום אחר לא דמי למכר דעלמא דאיהו עבד שלא כהוגן דמתחילה הי' יכול לקנות במ"א ולא לבא להשיג גבולו של זה אבל הכא מעיקרא ברשו' עביד שבמתנה נתנוה וכבר זכה בה ואינו יכול לסלקו זה בדמים ולדחותו שיקנה במ"א והא דאמרי' בפרק לא יחפור מרחיקים ממצודת הדג כמלא ריצת הדג אע"ג דדבר של הפקר הוא התם כדיהיב טעמא משום דדגים יהיבי סירי וכניצודון דמו כן פי' הר"ן וקשה דמי לא עסקי' שאין שם דגים עכשיו וכשיבוא זכותם דתרווייהו בהדי הדדי קאתי אבל התוספות פירשו דמחזי כיורד לאומנות חבירו כדאמרי' האי בר מבואה דאוקי ריחא וכו' והיינו טעמא לפי שבא לקבוע שם ולפי זה אם בא לצוד בחכה מן המזומן שם לא אסור ועוד פי' רבינו מאיר אביו של רבינו תם כשמשים דג מת שהדגים נאספים שם וכיון שע"י מעשה שעשה מתאספים שם חשיב כמו גזל וההיא דסו' פרק הנזקין עני המנקף וכו' שאני התם שטרח להפילם אם תאמר ועני המהפך בחררה מי לא עסיקי' שטורח אחריה ואפ"ה רשע לבד הוא דמקרי גזל ליכא וי"ל דעני המהפך אין טורחו מועיל לזה הבא אחריו אבל עני המנקף בראש הזית ע"י טרחו נתקבצי והלה אוכל יגיע כפיו ועוד דעני המהפך כל טרחו לא יועיל אם לא ירצה ב"ה לתתה לו ועתה זה מוצא חן בעיניו ולוקחה אצל עני המנקף בלקט שכח' ופאה עזיבה כתיב ואין טובת הנאת לבעלים וסוף שהיה נוטלם אם לא קדם זה ונטלם:

מקודשת אף על פי שנתעכלו המעות דכי יהבינהו לה בתורת קידושין יהבינהו לה וכת' הר"ן ומיהו משמע שאם הוא חוזר בו אינה חייבת להחזיר דאל"כ במאי מקדשה הרי אינם קנוים לו עד לסוף שלשים יום והרי נתעכלו בנתים ע"כ ולבי מהסס בה דכיון דאשה לא קנה ממון למה מחזר דדוקא גבי מקדש אחותו גמר ויהב לשום מתנה אבל זו לא נתן לה אלא ע"ד לכונסה ואע"ג דקי"ל קידושין לטבועין נתנו היינו כשהיה יוצאה ע"י גט או מיתה שלא יאמרו נתעקרו הקידושין לגמרי וקידושי' תופסים באחותה א"ה ודאי נעקרו לגמרי וקידושין תופסים באחותה שלא היו קידושיה קדושין לא זכתה בכסף כלל והוה ליה כמקדש ע"ת לעשות כך וכך ולא קיים דלא מסתבר לומר שלא יחזור כסף הקידושין וכ"ת אם יכול לחזור בו וליטול הכסף במאי מקדשה הני זוזי למלוה דמו איכא למימר לקידושין יהבינהו ניהלה אם לא יחזור בו כדאמרי' גבי דייתקי בפרקא קמא איזהו מתנת בריא שהוא כמתנת ש"מ דכתב מהיום אם לא אחזור בי הכא נמי דלאחר ל' יום אם חזר בו הדרי זוזי למרייהו והא דאמרינן לפקדון לא דמו דברשות דידה קמתאכלי לא תימא אדרבא ברשות' דידיה קמתאכלי דאי הדר ביה הדרי בעינייהו דטעמא משום דכיון דבתורת קידושי' יהבינהו ניהלה פטורה אף מפשיעה דלא קבילה עלה שמיר' של כלום וכדאמרינן בפרקא קמא גבי צפיתא דאסא דכי יהבינהו בתורת קידושין איכא למימר דחשדינהו שלא נתחייבה בשמירתה הילכך לאו לפקדון דמו אי נמי כיון דמציא לאשתמושי בהו דע"ד כן נתנם לא שתשתמש בה לכל צורכה ובההיא הנאה מקדשה והרמב"ם כתב פ"ז ואם חזר הוא או חזרה היא אינה מקודשת וכן הטור סימן מ' ומדלא חלקו מסתמא דינן שוה ודוקא בקידושי' כסף אבל בקידושי' שטר אם נקרע או אבד או שאינו ברשותה כדאמרינן לענין גט בגמרא וכתב הרשב"א ז"ל שאם יש בנייר ש"פ מקודשת דהוה ליה כמקדש בכסף דומיא דההיא דפרק האיש מקדש בשטר רמ"א אינה מקודשת וחכמים אומרים שמין את הנייר ואיכא למידק מ"ש מהא דאיבעי' לן בפרק הפרה בהחזיק בשטרותיו של גר אם זכה בנייר כדאמרי' וכי לצור ע"פ צלוחיתו הוא צריך ובההיא דהאיש מקדש יש לחלק דלא דמי לשטרא דעלמא דכיון דדעתי' לקיימו למגבי ביה לאו דעתיה אניירא לצור ע"פ צלוחיתו אבל בשטר דקידושין דמקדשה מיד דעתה נמי אניירא אבל הכא במקדש לאחר ל' יום כיון דבעי למנטריה עד הזמן אין לה לצור אותו ע"פ צלוחיתה שהרי צריכה לו לסוף ל' יום להתקדש בו ואם אבד או נשרף הא לא קמתהניא מיניה ואיכא למימר דכיון דלאחר ל' יום שמתקדשת בו יכולה לצור דעתה נמי אניירא מעתה ולא דמי לשטר' של גר דכדי לגבות בו צריך ליתנו ללוה וא"ת וכי אין בו ש"פ נמי ניחוש דילמא ש"פ במדי ובהאי דהאיש מקדש דקתני שמין הנייר איכא למימר דשמין לענין שאם יש בו ש"פ הו"ל קידושי' ודאי ואי לאו קידושי ספק כיון דדעתה נמי אניירא ניחוש שמא ש"פ במדי וי"ל דבדין הוא שלא נחוש למה ששוה במ"א דאין לו להקדש אלא מקומו אלא טעמא דחיישי' היינו כדכתב הר"ן ז"ל בפרקא קמא דכיון שהיא נתרצית בהן ושווין ש"פ באיזה מקום הו"ל כאילו אמרה לדידי שוה לי כדאמרי' גבי ה' סלעים של פדיון בכור אבל הכא בתור' קידושי שטר קבלתו ואין הוכחה ממה שנתרצית כלום והא דאמרי' לטעמיה דרב מראשון ואחרון צריכ' גט מאמצע אינה צריכה וא"ת ואמאי כיון דספוקי מספק' לן ע"כ משמע הכי משמ' הכי ואיכא דמתכוין לחזרה ואיכא דמתכוין להנאה וי"ל דאם איתא שנוכל לפרש הלשון בענין דהוי חזרה ודאי אמרי שהיא יכול' לחזו' בה דע"ד נתקדשה כסבור' דחזר לקדשה לאחר שלשים יום ומ"ה קבלה קידושין מיניה ולא מסתפקם בה כלל דלענין קדושין ידים מוכיחות בעי' וכיון שאין הלשון מוכיח לא מקדשה כלל אלא דאנן הו' דמספק' לן שמא שאין בכלל הלשון חזרה ולישנא מעליא הוי וכי אמרה בלבי היה שחזר בו לאו כלום היא דדברים שבלב הוו:

ולענין הלכה כתב הרי"ף ז"ל דהלכה כרב ואף על גב דקי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר"י הכא סוגיא מכרעא כרב ועוד דשמואל נמי פליג עליה דר' יוחנן בהא והו"ל תרי לגבי ר' יוחנן ואף על גב דפליג נמי עליה דרב מכל מקום ליכא תרי לגבי חד וע"ש כך כתב המ"מ בפ"י ואע"ג דמתרי טעמא איפשר דמקרי רוב כדמוכח בפ"ב דחולין כדכתב מהר"י קולון וכן מוכח בפ' אד"מ דדוקא טעם אחת מב' מקראו' אין מונין להם אלא א' משום דע"כ חד מינייהו שקרא הוא אבל מתרי טעמא איפשר דתווייהו איתנהו אלא טעם הרב ז"ל כאן לומר דבמאי דפשיטא ליה לשמואל דתנא' הוי הא רב פליג עליה וקי"ל הלכתא כרב באיסורי ולא מצטרך ר' יוחנן בהכי כיון דמטעמ' אחריתי הוא הדרינן לכללן דהלכתא כרב באיסורי ומיהו אין זה מספיק דהא דקי"ל כר' יוחנן בעלמא היינו משום דבתראה הוא ואפי' לגבי רב ושמואל שהרי ראה דבריהם וחלק אבל הרמב"ן ז"ל הכריע דסוגיין דעלמא כרב דתנן בפי"נ הכותב נכסיו לבנו צריך לכתוב מהיום ולאחר מיתה ופרכי' וכי כתב הכי מאי הוי והתנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ומשני התם מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי הכא גופה מהיום ופירות לאחר מיתה ובמס' יבמות פ' ד' אחין לא משכח גמרא זיקת שני יבמין אלא מדרבנן ואילו לר' יוחבן משכח' לה דאורייתא והרשב"א ז"ל חלק ואמר דהלכתא כר' יוחנן דקי"ל כוותיה לגבי רב ושמואל ופרכא דפ' י"נ אליבא דרב לחוד פריך ופריך לה אליבי' דאילו לר' יוחנן דאמר שיורא הוא גבי ממונא שייך שפיר שיורא לענין פירות והא דלא משכחין זיקת ב' יבמין מדאורייתא היינו משו' דלהא דר' יוחנן לא משכחת לה אלא בשמתו שניהם כא' וא"א לצמצם דאם מת הא' קודם לחבירו כיון שבאותה שעה אינה יכולה להתיבם לעולם מפני זיקת אחיו הב' אינה יכולה להתיבם לעולם דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמ' יבא עליה שוב אינה מתייבמת והביא דבירושה