חידושי המהרי”ט פ

תו לא מצי הדר' בה וכ"ש אם בדע' הקדוש' הסכים האב ע"י וזה מבואר בדברי התוספות שם ומהר"א בוטון ז"ל הבין בדבריו דמוקי לה בנתקדשה בפניו ושתק ומדלא מחה נתרצה והק' עליו דאדרב' נימא מדשת' מרתח קרתח דהלכת' כרב הונא ומיהו מהא לא איריא דמדבריו בפ"ח מה' תרומות משמע דקי"ל כעולא דאמר נראה דברי תלמיד ועוד עכוב דידיה היכי משכחת לה ואפשר לפ' כדברי מהר"י קולון דקאי אנתקדשה בפניו והוא שותק ולבסו' אפשר לו לצווח דאהא קאמר בין היא וב"א יכולים למחות שאם צווח לבסוף מצי מעכבת ואם היא עכבה קודם שגיל' האב דעתו רשאה ומיהו ק"ק דלרב הונא דס"ל דהא דשתיק מרתח קרתח לאו קדוש' הוו מעיקרא ואפי' גלי דעת לבסוף שמתרצה לאו כלום ולעולא משע' ששת' נתקיימו הקדו' ושוב אינ' יכול' למחו' ואפש' עוד לפ' דה"ק בין היא וב"א יכולי' לעכ' כדמפ' מתוך שעכו' של אב עכו' אף כשנתרצ' הוא היא מעכב' כיצד נתקדש' שלא לדעתו כלומ' שלא בציוין של אב אעפ"י שידענו שכבר היה מרוצה בשעת הקדו' שתתקד' היא יכול' לעכ' ולומ' סבור' הייתי שאבי ימחה עכשיו שלא מחה אף אני איני רוצה בכך ולא דמי להא דאמ' פ' חזקת דאי מכר איהו איהי מפק' ואי מכר' היא בנ"מ ובנצ"ב ומת הוא לא פקע דהת' אדעת' דהכי לקח הקונ' שאם ימות הוא יקנה אבל הכא אין מעשיה כלום ולא מקרי רצוי מה שנתקדשה כיון שיכולה לומ' אדעתא דהני לא נתקדשתי ועוד דכשנתרצה האב על דעת שגם בתו תתרצה הוא כדכתבו התוס':

ומדאמרינן הכא ודילמא שליח שויה דקדק הרא"ש דאי צרי' עדי במינוי שליחו' הקדו' כיון דמודה המקד' שעשאו שליח דאל"כ היכי חיישי' לדילמא שליח שויה וזו דעתו של הרמב"ם פ"ג מה' אישו' אבל אי מהא ליכא למידק מינה דדילמא הכא מיירי כשאומ' שעשא ושליח בעדי' הא אם היה או' שעשאו בינו לבינו לא היינו חוששי' לדבריו ולענין גט אשה כת' בב"י דס"ל להרא"ש שצריך לעשות השליח בעדי' והשליח נאמן לו' בעדים עשאני וכן נאמ' בשליח קדו' ולמה שתמ' הראב"ד דמה מועיל הודא' כיון דפסקי' המקד' בלא עדי' אין חוששין לקדושיו אפי' שניה' מודי' כת' הרא"ש ז"ל וי"ל דודאי בגמר הדבר שהיא נאסר' לכל אדם הוא דלא מהני הודא' אבל למהוי שלוחו לקדש לו מהניא וק' דגבי גט אשה אמאי לא מהמני בדבו' שעשאתו שליח דלא נאסר' לכל אדם בכך ותנן צרי' ב' כיתי עדי' ב' שיאמ' בפנינו אמר' כו' ומ"ש הרא"ש לקמן שנוכל לחלק בין גט שבא להתי' לקדו' שבא לאסו' תימא הוא דבקדו' הוא דאמרי' דבלא עדי' אפי שניה' מודי' אין חוששי' להם וי"ל דמעשה מאוחר חשוב גמר דבר אצל מינוי השליחו' שהוא לעול' קודם למעש' ואפי' אם ראינו מעשה הקדו' עכשיו ועדין לא ידענו אם הוא שלוחו אלא מפיו מ"מ גילוי מילתא בעלמא הוא דמעיקר' בשליחותו בא וכיון שנגמ' הדבר בב' סגי וגבי שליח קבלה דבעי ב' עדי' שמינתו שליח א' כ' למימ' דשאני שליחות קבלה דידה שאין אחריו מעשה ממנה כלום דקידושי' בבעל תלי רחמנא וכן בגירושין ועוד יש לחלק דבשליח קבלה דידה צריך שידעו העדי' שבאות' שעה היא נעשי' עדו' ע"י הקידושי' ואם אין האשה כאן אייה נעשה ערוה ע"פ השליח אבל בשליח קידושין דידיה מעתה היא נעשית ערוה ושויא נפשה חתיכה דאיסורא דהמוני הימניה לשליח שהוא שלוחו של פלוני ואילו אמרה אני שמעתי שעשאו שליח מי לא שויא נפשה חתיכה דאיסור' השת' נמי לא שנא אבל גבי שליח קבלה אין העדים יכולים להעיד שהיא נעשית ערוה ולא מפיו של שליח אנו חיין ובר"פ האומ' הביא הר"ן ז"ל דברי הרמב"ם ז"ל וכת' ודברי' הללו הם תמוהים בעיני הרבה מה בין שליח קבלה שלה לשליח הולכה שלו ומה שכת' ז"ל כמו שליח הגט איני יודע לו ענין דהתם כיון דקנפיק גיטא מתותי ידיה בדין הוא שיהא נאמן דהא המניה בעל כדאית' בפ' התקבל אבל בשליחו' קידושי' אין לו הוכחה ואני תמה ואי לאו דנפיק גיטא מתותיה ידיה מי מהמני' לשליח לחודיה הרי הודאת שליח ומשלח הצריך הרב ובמקו' הודאת המשלח יש לנו הוכח' מהגט שיוצ' מחת' ידו ודאי הבעל נתנו לו וזו היא ששנינו אף הנשים שאינן נאמנות לומ' מת בעלה נאמנות להבי' את גיטה וכו' מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח אבל השליח עצמו מודה שמסרו לו שלא בעדים ואי חשבי' ליה דבר שבערו' הא קי"ל המקדש בלא עדי' אין חוששי' לקידושיו אפי' שניהם מודים לכך הביא הרב ז"ל ראיה דבמידי דשליחות לא מיקרי דבר שבערו' להצריך שנים בגוף המעשה לבא בשליח קבלה כדתנן שנים שיאמרו בפנינו אמרה ולא סגי בב' שיאמרו שהודית בפניהם ומעתה הר"ן עצמו צריך להודיענו בין שליח קבלה שלו לשליח הולכה שלו לענין גט דאין הוכחה מהכתב אלא שבאתה לידו ואיפש' דנתנו שלא בעדים וצריך לחלק כמו שחלקנו לעיל לדעת הרמב"ם ז"ל ומהרר"א בוטון ז"ל הק' מאי מייתי מגט (דמיכן) לקידושי' משליח הולכה דגט הא כשהגט בלא חתימת עדים לא מהימן שליח כדכת' הרב ז"ל בפ"א מה' גירושי' ואין חילוק בין להתי' בין לאסו' כדכתי' לעיל ולא קשי' דנהי דמהימני ליה שעשאו הבעל שליח דשליחו' לאו עיק' דבר שבערו' הוא אבל היאך נאמין בכת' שבידו דילמ' חספ' בעלמ' הוא ולא כתב בציויו של בעל ובהא ודאי דבר שבערוה ואין פחו' מב' ומיהו בשחתומי' עדי' עליו כיון דמדאוריית' כמי שנחקר' עדות' בב"ד הוא הימנו' רבנן בדרבנן ואכתי איכא למימ' שאף הרמב"ם ז"ל לא אמ' שתהא נאסר' ע"פ השליח אלא כשאמ' כן קוד' הקידושי' שפי' עשאו שליח דבההיא שעתא לא בא עדיין לאסרה ולאו דבר שבערו' מיקרי דבת' גמר דבר אזלי' כדכתב' הר"א אבל אם לא אמר כן מתחיל' וקדש' סתם לא נאסר ע"י אות' הקידו' ואע"פ שאומ' אח"כ לא כל הימנו לאסר' וכה"ג כת' הרי"ף בפ' החולץ גבי ואישתמודעי' איפ' ע"פ עבד וכו' דבההי' שעת' לאו אמילת' דאיסור' קמסהדי:

התקדשי לי בתמר' זו התקדשי לי בזו מאן תנ' התקדשי התקדשי ר"ש היא דאמ' עד שיאמ' שבועה לכל א' וא' ופסקו רבוות' כר"ש כיון דסתם לן תנא הכא כותיה ובפ' פותחין נמי תנן לזה קרב' ולזה קרב' צריכין פתח לכל א' וא' וכת' הר"ן ז"ל ואע"ג דבפ' הפקדי' איפליגו בהא וא"ל סתם ואח"כ מחלוק' היא אפ"ה כיון דשקלו וטרו אליבי' אמוראי בהך סוגי' קל"ן כותיה ולא ידעתי מאי קשיא ליה אי משום דהני סתמי בס' נשים ופלוגתא בנזיקין הא בתרי מסכתו' אין סדר למשנה כ"ש בתרי סדרי ולמה לא נפסוק כהני סתמי אי לאו דהתם בשבועות איכא סתמי דלא כותיה דפ' שבועות ב' תנן שבועה שלא אוכל פת חיטין פת שעורין פת כוסמין חייב על כל א' וא' ופרכי' בגמרא ודילמ' למפטר נפשיה מאחריניתא קאתי ומסיק פת פת למה לי והרי תנן שבועה שלא אוכל בשר יין ושמן ודבש דאוקי' לה דמונחים לפניו וה"מ למימר שבועה שלא אוכל אלו ואולי לזה כיון הר"ן לומר דאיכא למימר סתם ואח"כ מחלוקת היא בחדא מסכתא מ"מ כיון דשקלי וטרו הכא אמוראי אליביה אך ק' דלא היה צריך לזה הטעם דנהי דבסתם ואח"כ מחלוקת אמרי' אין הלכה כסתם כלומר דלא סמכי' אהך סתמא הואיל ואח"כ נשנה המחלוקת אבל אי אשכ' סתמא אחריתי בדוכתא אחרינא סמכי' עליה אך ק' לי דהתם בפ' הפקדון גופיה דקתני פלוגתייהו תנן בתר הכי תן לי פקדון ותשומת יד גזל ואבידה שיש לי בידך שבוע' שאין לך בידי פקדון ותשומת יד גזל ואביד' חייב על כל א' והיינו משו' דהדר פרט להו כדאמרי' התם במונחי' לפניו שלא הי' צריך לפרט' אלא לחלקן לשבועות אע"פ שלא אמר שבועה לכל א' וא' וזו מחלו' ואח"כ סתם היא בהך פרק' גופי' והתם שקלו וטרו אמוראי בהא דפלוגתא דרב אשי ורבינא ובעיא דרבא דאמר שבועה שאין לך פקדון תשומ' יד וכו' בהך שיטה וכן בריתא דר' חייא דתני עשרים חטאות הכי הוא ולא הצריך להזכי' עשרים שבועות ובמ"א הארכתי בישוב השמועות ובפסק ההלכה בס"ד:

עד שיהא באחרונה ש"פ והא דאמרי' בפ' האומר הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום מקודשת אע"פ שנתעכלו המעות ותירץ הר"ן ז"ל דהת' גמר לשו' קידוש' ואע"פ שעדיי' קידוש' תלויין עד ל' יום ואם בא אחר וקדשה מקודשת לשני מ"מ מהשתא היא יכולה להשתמש במעות אלו דלשם קידוש' יהבינהו כיהל' אבל הכא שעדיין לא גמר לשון הקידו' אין לה לאכל' שאינ' יודע' אם יסיי' בתנאי שא"א לו לקיימו ועוד י"ל דהכא אם חזר בו קוד' שיתן האחרונ' אינה מקודש' לפי שתלאן זו בזו וחוזר ונוטל תמר' ראשונה דבטלי קידו' לגמרי כדאמרי' ע"מ שתכתבו לו את השט' חוז' בין בשטר בין בשד' אבל באומ' הרי את מקודש' לי לאחר ל' יום אם לא חזר' בה היא אלא שהו' בא לחזור בו לא הדרי כסף קידושי' דקידו' לטבועין נתנו ומההי' שעתא כת' בה א"ה לא תחזו' וכן כתב הר"ן ז"ל שם והא דלא קשי ליה להר"ן ז"ל משמעתין דאמרי לא שנו אלא דאמ' לה בזו ובזו אבל אמ' לה באלו אפי' אוכל' מקמיית' מדיד' קאכל' וצריך לומר משום דגמר לשון קידושין משום דאיפשר לומר דכי אמר לה באלו בחדא מנייהו יכולהו משום תנאי מקיים תנאיה ואזיל אבל לפי שחלק משום דגמר לשון הקידושין ניחא:

דמקדש במלוה אינה מקודשת אפי' ישנן בעין דמלוה להוצאה ניתנה והויא לה כדיד' ואיהי אין דעתה על הנאת מחילה אלא אזוזי ולא יהיב לה מידי כך כתב הר"ן ז"ל ולפי זה כי ליתנהו לזוזי קמן ואמר לה התקדשי לי בחוב שיש לי עליך לימא. דאין דעתה אלא על מחילת המלוה דהא ליכא זוזי קמן שנאמר דדעתה אזוזי ומסתמא דעתה אפיטור' דמלו' אבל מדברי הר"ן בפ"ק לא משמע כן דאהא דאמרינן בהנא' מלוה מקודשת כגון דארווח לה זימנא כתב וכ"ש אם מחל לה כל המלוה וא"ל התקדשי לי בהנא' מחילת מלוה דמקודשת משמע דוק' דפריש הכי הא אמר לה במלוה שאת חייבת לתת לו לאו כלום ונראה דאפי' אמר לה בהנאת מחילת מלוה לאו כלום הוא שהרי עדיין לא מחל לה כלום ויכול לחזור בו דהנאת מחילה לכשימחול קאמר ועדיין לא מחל אלא צריך שימחול לה בפי' ויאמר לה בהנאת מחילה זו שאני מוחל לך חובו דומיא דהנאת דארווח לה זימנא בהדיא וא"ל בהנא' זו שאני מרויח לך אבל ק' לי מהא דאמרינן בפ"ק וכן בפ' הזהב יש דמים שהם כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה וא"ל דמי שור שאתה חייב לי פרתך תהא קנויה לי קונה דדבר תורה מעות קונות וכתב הרא"ש ז"ל שם בפ"ק דדמי שור לאו כמלוה הוא אלא במחילת מלוה קאמר אלמא אע"ג דלא פריש כמאן דפריש דמי וי"ל דהתם קונה הוא דקאמר הכי ולאו בדידיה תליא מילתא לומר פרתך תהא קנויה לי אלא לשון מחילה הוא דקאמר במה שתקנה לי פרתך טול דמי שור שאתה חיי' לי ואמר המוכר הרי פרתי קנוי' לך במחילה זו שמחלתני ששוב אינו יכול לתובעם ממנו שהרי כבר מחלה בתחלה והרא"ש כתב בפ"ק כלשון הזה אבל אם אמר בהנאת מחילת מלוה מקודשת דלא גרע מארווח לה זימנא וכ"ש כאן שמאריך לה זמן לעולם דמשמע דאפי' אם לא מחל לה בפי' כיון שאומר בהנאת מחילה זו היא מחלתו ואפשר דלא בא אלא לומר דהנאת מחילה מהני ולא אמרינן דעתה אמלוה כמו שנסתפק בפ"ק אבל לעולם בעינן שימחול בהדיא דומיא דהנא' מלוה בהדיא דצריך להרויח הזמן:

גרסינן בגמרא עשה לי שירים ונזמים וטבעו' ואתקדש אני לך כיון דעשאן מקודשת דברי ר"מ וחכמים אומרים אינה מקודשת