חידושי המהרי”ט עט

יודע אם גדולה וכו' דלא הו"ל למתני אלא מי שיש לו ב' כית' בנות ואמר קדשתי לך בתי הגדולה סתם כלם אסורות חוץ כו' דבסתמא כלן מותרות חוץ מהגדו' שבכלן והנה לפי שאמ' ואיני יודע כלומר שכלן עלו במחשבתו לקדש איזו מהם שירצ' ולא קפיד עליה':

נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למ"ה רב אמר אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה ורב אסי אמר אינה אוכלת כו' הו' עובדא וחש לה רב להא דרב אסי כתב הרי"ף כמ"ד הלכתא כרב כו' ובתוס' כתבו דהיה אומר ר"ת דהלכתא כרב ואע"ג דחש לה רב ה"נ אשכחן בפ"ק דמגילה בזמנה ביחיד וכו' ורב אסי אמר בי' הוה עובדא וחש לה רב להא דר"א ואפ"ה קי"ל כרב דהא ר' יוחנן קאי כותיה בפ' הקורא למפרע ויש לתמוה בדבריו מאי מייתי מינה התם משום דר"י פליג אהא דר"א פסקינן כרב דאפי' אי רב הדר ביה וס"ל כר"א קי"ל דרב ור"י הלכה כר"י וכן תמה הרא"ש ואמר שאינה ראיה וע"ק דהיא גופא מנלן דמשום דקי"ל כרב היא דאי משום שאמר לא שנא אלא בצבור מפני כבוד הצבור אבל ביחיד לא היינו ביחיד דלא סגי ליה כגון בשעת הדחק דודאי לא יתבטל לגמרי ממקרא מגילה אז יכול לקרותה בכתובה בין הכתובי' דאין שם כבוד צבור והרי"ף ז"ל שם במגילה הביא ממנה ראיה דקי"ל כרב משום דההיא דר"י קאי כותיה ותמהו עליו בזה ונראה לי שטעמן ז"ל דאי סלקא דעתי' אין קורין אותה לכתחלה בפחות מעשרה אמאי קאמר גמרא ומחו לה אמוחא כלומ' הכו על קדקוד השמועה לתרצה כלומר דמאן דאמרה דהיינו ר' חייא בר אבא משמיה דר' יוחנן לא חש לפרשה והלא אין צריך לפרש דר' יוחנן סתמא קאמר הקורא במגלה הכתובה בין הכתובים לא יצא כיון דלא סגי בלא עשרה אלא משום דקים ליה לגמרא דקורי' אותה ביחיד כרב הוצרכו למחות על השמועה ולפרשה לא שנו אלא בצבור והשתא מייתי שפיר ראיה מסתמא דגמרא דדחיק נפשיה לתרוצא לשמועה דרבי יוחנן בהך אוקמתא ומנא לן הא דילמא רבי יוחנן כרב אסי סבירא ליה ולהכי קאמר סתמא לא יצא ואין צריך לשבש השמועה ולמחות לה אמוחא כך נראה לי דעת רבינו תם ז"ל:

ובקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה פסק הרב אלפסי ז"ל כרבינא ודחו לדרב ושמואל ובין קטנה בין נערה דקדישא נפשה בלא דעת' דאבוה דאין קדושיה קדו' בין נתרצה האב בין לא נתרצה וכתב הר"ן ז"ל ודבריו תמוהים שאפשר שהוא רוצה לו' דאף שידענו שנתרצה מתחלה אינה מקודשת כו' והוא ז"ל מפר' כן משום דאם איתא דבנתרצה בשעת מעשה הוו קדושי' היה לנו לחוש שמא נתרצה שהדבר קרוב ושוב הביא סברא אחריתי דאפשר שלא אמר הרי"ף שאפי' נתרצה לא מהני אלא בנתרצה לבסוף אבל אם נתרצה מעיקרא מהני ובלשון הזה כתבה הרמב"ם פ"ג מה' אישות ותימא הוא לו' שהרי"ף סבור שאפי' נתרצה בשעת הקדושי' לא מהני דהואיל והיה שם ואו' שרצונו בכך ומתקדשת בפניו כמ"ד צאי וקבלי קדושיך הוי ועדי' טפי מארצויי ארצי בן קמיה דאב דחשי' כשליחו' לגבי אב כ"ש דמהני ארצויי דאב לגבי בת. והסברא שאמר דאם איתא דבנתרצ' בשעת מעשה הוו קדושי' הי"ל לחוש שמא נתרצה שהדבר קרוב איך יתכן לו' כן אם לא היה האב מצוי שם דהכי משמע לישנא דנתקדשה שלא לדעת אביה שלא ידע בהם ואעפ"י שכתב לעיל הר"ן דמדנקט סתמא ולא מפרשי' אם אביה כאן או במ"ה כדמפרש לקמן משמע בכל ענין איירי היינו לומ' דמיירי בין שאביה בעיר בין בעיר אחרת אבל לא משמע כלל שהיה שם בשעת הקדושי' מדאמרי' שנתקדשה שלא לדעת אביה. וכ"ת ניחוש שמא א"ל מעיקרא צאי וקבלי קידושיך מפלו' להאי לא חיישי' דלאו אורחא ארעא בהכי שיאמר האב לבתו שתקבל קידושין שלא בפניו כמ"ש הר"ן עצמו בסמוך. ולא יתכן שתהיה כוונת הר"ן ז"ל במ"ש אפי' ידוע לנו שנתרצה מתחלה דהיינו שאמר לה קודם שילך שפ' הגון לה וגלי דעתיה דניחא ליה דהא ודאי לאו מילתא היא דאם היא הגון לה מ"מ לא ניחא ליה שתתקדש היא ע"י עצמה אי לא אמר לה בפי' דהוי כמו צאי וקבלי וכן מוכיח ממ"ש בכונת הרי"ף ז"ל דקאמר דשדר לקדוש' בחשאי שאכתוב בסמוך ועוד דבהא אפשר שהרמב"ם מודה דלאו כלום הוא כי מ"ש אפי' נתרצה האב אחר שנתקדשה היינו לאפוקי נתרצה בשעת הקדושין שהיה שם אבל גילוי דעתיה מעיקרא דניחא ליה לאו כלום הוא ומה שהכריע ז"ל מדברי הרי"ף ז"ל ואמר ודבריו מטין כן שהרי מתרץ ההוא עובדא דאיהי אמר' לקריבאי כת' דה"ק וקמשדר לקדושה בחשאי ולא הי"לל אלא דהתם מוכחא מילתא דבפני האב היה ושמח בזה וכו' לא מכרעא מילתיה מהכא שהרי"ף ז"ל משמע ליה מדאמרינן אתא קריביה באיגרא וקדשה דבא לומר שבחשאי קדשה דאל"כ למה לנו להראות מקום הקדושין אין המקום גורם אלא לומר שבסתר קדשה ולא היו בפניו והו"ל קדושין שלא מדעת לכן הוצרך לומר דחיישינן שהאב שדר ליה לקריביה לקדשה בחשאי ומרצונו נתקדשה ולדברי הר"ן ז"ל דשם היה ובעי למיחש דאיהו אמר לה צאי וקבלי קדושין הול"ל ואיהו שדר לה לאתקדושי ליה ועוד הכריע ז"ל שכן דעתו ממה שלא הביא בהל' הא דנתקדשה שלא לדעת ואביה כאן דקי"ל כרב הונא ודעתו ז"ל דאם איתא דריצוי בשעת קידוש' מהני אצטריך דרב הונא דאע"ג דאין חוששי' שמא נתרצה בקדושין דעלמא הכא חיישי' לפי שנעשה בה מעשה יתומ' בחיי האב אלא כיון דאפי' ידעי' דנתרצה לא מהני למאי ניחוש לה ונ"ל לומ' דכיון דקי"ל דרצוי דלאח' קדו' לא מהני מידי וכשנתקדשה בעלמא לא חיישי' היכא דהיו קידו' ונישואין שלא מדעת נמי לא חיישי' דמאי אמרת היאך נעשה בה מעשה יתומה בחיי האב אני אומר בנשואין נתרצה האב ולאו מידי הוא דקדושי' אין כאן נישואין אין כאן דע"ד קידו' הראשונים נשאה ויש לי להכריע דרצוי מעיקרא להרי"ף מהני כדברי הרמב"ם ז"ל ממה שהר"ן ז"ל עצמו תי' למה שהק' על הרי"ף שהרי הביא פלוגתא דרב ורב אסי ודקדק בה וכו' והא אפי' נתרצה לא מהני וכת' ז"ל דלאו קושיא היא דשאני התם דכיון דנתקדשה מדעתו מסתמא ניחא ליה שתנשא וכאילו אמ' לה מעקרא הנשאי לו ואם איתא דאפי' נתרצה בתחלה לא מהני כל שלא אמר לה צאי והתקדשי בהדיא דהוי מדין שליחות דידיה אע"ג דגלי דעתיה מעיקרא בהדיא דניחא ליה כ"ש דלא מהני גילוי דעת מקדושין לנשואין עד שיאמר לה בפי' הנשאי לו דהא נפקא מרשותיה לרשותה לכמה מילי אבל אם נאמר דלא אמר הרי"ף דרצוי דאב לא מהני אלא ריצוי דלבסוף משו' דאימו' השתא הוא דאתרצי ולא היו קדושין למפרע מ"מ גילוי דמעיקרא מהני וכשנתקדש' לדעתו גלי דעתיה דניחא ליה שתנשא והו"ל כאילו מדעת נשאתו:

עוד כתב ז"ל שהקשו על הרי"ף ז"ל כיון דמאי דמסקי' דלא ס"ל כרב ושמואל היינו משום דאפי' נתרצה מתחיל' לא מהני ניחוש דילמא ארצויי ארצי קמיה הבן וגלה דעתו ואמ' כל העושה רצוני יקדשנה לי וכה"ג הוי שליחות כדאיתא בפ' המדיר ותי' ז"ל דכיון דלא חצוף אינש לשווי לאביו שליח כשאו' כל העושה רצונו יקדשנה לא נכנס אביו בכלל והנה הרב ז"ל עשאה לשאלתו בסגנון שתהא מקבל' תשובתו אבל הא דאמרי' ודילמא ארצויי ארצי קמיה לא מטע' שליחו' הוא אלא מדין זכיה דכיון דגלי דעתי' דניחא ליה זכו' הוא לו והאב זוכה לו שלא בפניו ואין צרי' שיהיה הוא שלוחו דס"ל דזכי' מדין שליחו' הוא וכדכת' הרא"ש שם ולמה ימנע האב מלזכו' לו כשא' כל אד' ועוד דכיון דכי אמ' הכי כל העוש' רצונו יקדשנה אין בדב' חוצפ' למה לא יהא האב בכלל הרי המתיק' בפיו בענין שלא יחשב לו לעזות:

ואם נאמר כלשון אחרון דבנתרצה בתחלה מודה הרי"ף ז"ל דמהני ולא אמר אלא כשנתרצה לבסוף דהואיל ולא נתרצה בשעת הקידושין רצוי דהשתא אינו מעלה ומוריד ולפי זה הכי מסיק בפי' מר לא ס"ל הא דרב ושמואל ולא חיישי' לה כלום ומדלא חיישי' התם שמא נתרצה האב בתחלה שמעינן דלא חיישי' נמי שמא נתרצ' הבן מעיקר' וארצוי ארצי קמיה וק' השתא דאתית להכי דאף לשמא נתרצה בתחלה לא חיישי' אע"ג דאילו ידעי' שנתרצה היו קדושי' מנ"ל להרי"ף ז"ל דרצוי לא מהני לבסוף דילמא מהני אלא דלא חיישי' כל שלא שמענו בהדיא שנתרצה כי היכי דלא חיישי' נתרצה בתחלה ובזה י"ל דהרי"ף לא משמע ליה לו' דגם נתרצה לבסוף מהני ולא חייש ליה רבינא מאחר דרב ושמואל חשו לה דרבינא בתראה הוא ולא היה נוהג קלות ראש בגזרתם אא"כ שידע שלא חשו רב ושמואל אלא אם רצוי של אב רצוי ואיהו גמי' מרבי' דריצוי דלאחר קדושין לאו כלום הוא וממילא אתעקר' לה לחששא דרב ושמואל והא דלא חשו לשמא נתרצה בתחלה אלא לשמא נתרצה לבסוף כדאשכחן דלשמא מת לא חיישי' שמא ימות חיישי' דלשמא נתרצ' בתחלה אין לחוש דאוקמא אחזקתא דמעיקרא הואיל ולא היה כאן לא נתרצה אבל לשמא יתרצה אם היה רצוי היה לנו לחוש אלא דלא מהני ואכתי ק' לי מהו ז"ש הרי"ף לאותם שהביאו ראיה דאיתא לדרב ושמואל מעובדא דאביי ורבא ואמר ומסתברא לן דלא שייכא הא דאביי ורבא וכו' אלא ה"ק לא חיישי שמא מדעת האב נתקדש' וכו' ועק"ל נהי דרבינא לא ס"ל הא דרב ושמואל ואין חוששי' שמא נתרצה האב בין בתחלה בין בסוף התם משום דאין דרך האב לומר לבתו צאי וקבלי קידושיך שלא בפניו כדכתב הר"ן ז"ל אבל הכא דרך הבן שתעשה מלאכתו ע"י אביו:

וראיתי. להרא"ש ז"ל שתמה על הרי"ף ז"ל שכתב דאף בנתרצה האב לא חיישי' דכולא סוגיא משמע דפליג' דחיישי' אם נתרצה האב הא אם ברור לו שנתרצה מיד כששמע לכ"ע הויין קדושין ואם נאמר כדברי הרמב"ם ז"ל בדעתו של הר"י ז"ל שכשנתרצה בשעת הקדושי' מהני ניחא דאהא קאי חוששים שמא נתרצה מעיקרא אבל היכא דנתקדשה שלא לדעת ולא נתרצה אז באותה שעה אעפ"י שנתרצה לאחר מכאן ס"ל להרי"ף ז"ל דלא כלום דאמרינן השתא הוא דאתרצי וקדושין מעיקרא אלא דלא מתייש' שפי' לפר' כן כדברי רב ושמואל דאמר נתקדש שלא לדע' אביה דמשמע שלא היה האב שם כדכתיבנא לעיל וי"ל שם דהרי"ף סבור דודאי רבינא משום הכי לא חש לדרב ושמואל משום דליכא למיחש דאיהו קבל דאפי' נתרצה אחר כך לא מהני רצוייו למפרע דאל"כ כיון דרב ושמואל חשו שמא נתרצה לא הי"ל לרבינא להקל ראש בגזרת' דבכל דוכתא פרכינן מדרב ושמואל לכולהו אמוראי וכלשון אחרון זה כתבה הרמב"ם ז"ל בפ"ק מה' אישות נתקדשה קודם שתבגר שלא לדעת אביה אינה מתקדשת אפי' נתרצה האב אחר שנתקדשה וכו' משמע דס"ל שאם נתרצה מעיקרא הוו קדושין אלא שק' להלום מ"ש אח"כ דבין היא ובין אביה יכולי' לעכב דל"ל עיכוב' הרי אין מעיקר' כלו' אפי' יתרצ' האב והרב בכ"מ תי' דלא מפ' כפרש"י דבין הוא וב"א יכולים לעכ' קוד' שיתרצ' האב אלא אפי' נתרצ' האב בשע' הקדו' יכול' לעכ' ואם שקדום לזה פי' התו' ויש מי שקלסו בתי' זה ואמ' שדעתו כדע' התוס' דאפי' נתרצ' בפי' יכול' היא שתעכב דודאי לא נתרצה האב ע"ד שתעכ' בתו ותמהני היאך אפש' לומר כן א"כ הני קדו' מתלי תלו לעולם דאל"כ אימתי הם גומרי' והלא מאחר שהיא נתקדש' לרצונה והאב נתרצ' באות' שע' כבר הית' הסכמה שניה' כא' היאך תשוב ותמח' ואפי' בנתרצ' האב לאחר הקדו' והסכמת שניה' שוב אינ' יכו' למחו' אבל מ"ש התוספו' דלא היה מתרצ' אם היה יודע שבתו מעכבת היינו אם תעכ' בשעת שתשמע רצויו אבל אם היה להם הסכמה בשע' א'