חידושי המהרי”ט ח

לדברי התוספות בנערה המאורסה מיהת בעי' שניהן שוין והשתא לא הוה שמעינן לה מכלל דכל העריות כיון דיש לחלק בדיניהם מגזרת הכתוב אמרינן דלא מיירי אלא בעריות דקורבה ויש לומר דהכי מוכחי התוספות דע"כ א"א בכלל דכל העריות משתמע אף על פי שיש לחלק בדינה תדע מדמייתי בפרק ד' מיתות מינה דלא חיישי' לתקלה כיון דמומתין על ידה אפילו בהמה אף על גב דליכא תקלה ולא אמרינן בהמה דתלי בתקלה ליתא בכלל כל העריות דלא קתני אלא עריות דקורבה אלא ע"כ כל שהיא ערוה משתמע ותרצו דקאי איבם והשתא ליתיה בכלל אם בא עליה א' מכל העריות דשמא אין זו ערוה כלל דלא חשיב אלא כמאמר ומ"מ כללא דכל עריות אכל גווני עריות קאי ויבום זה אי קנו מדאורייתא בכלל א"א היא ואי לא איכא ערוה:

תו כת' התוספות אבל ק' דבפרק בן סורר וכו' וכי תימא דאקידושין דאחיו שמת קאי מ"מ מצי למפרך וכו' וקשה היכי ניחא להו אי אקדושין דאחיו קאי דאטו חייב מיתה דמחייב משום דקידושי אחיו הוא הרי מת ופקעת אישותו וליכא עלה אלא לאו דלא תהי' ומי גרם מיתה לזה יבומו של אח הל"ל אדעתא דהכי לא יבים וי"ל דאי אחיו שמת קדיש אדעתא דהכי יבום דאח אע"ג דלא יבום אדעתא דהכי קני דלא גרעו מאנוס ושוגג אך קשה לפי זה היו יכולים התוס' לתרץ דלהכי לא קאמר דאיילונית לאו בת יבום היא דאי לאו בת יבום היא שמא לשם קידושין דידיה בעל והויא א"א להכי קאמר אדעתה דהכי לא קדיש דאפי' תימא לשם קידושין בעל קידושי טעות נינהו דאדעתא דהכי לא קדיש וניחא טפי לפרשה כן ולא אומר דנקיט הך לישנא משום דקאי נמי אא"א דעלמ' דכיון דע"כ קאי איבם מנ"ל דקאי נמי אא"א דעלמ' ועוד ק' לפי ההיא דבן סורר מאי קשיא להו אמאי אצטריך וחייבין עליה הא מינה דייקי' התם דהולכין בדיני נפשות אחר הרוב אין לך חידוש גדול מזה וכי תימא דאמסקנא דהתם דמוקי לה בשהכיר בה מקשים אם כן מאי קשיא להו בדברי המקשה דכיון דאאם בא עליה יבם קאי הול"ל אדעתא דהכי לא יבום דהמקשה ודאי לא ס"ד דאיבם קאי ורבותא דחייבין ס"ד דלהולכין אחר הרוב אתיא ולפי המסקנא דמוקי לה בשהכיר בה איכא למימר דרבותא משום יבום הוא וע"ק לדברי התוס' דאיבם קאי ליכ' למידק התם דהולכין אחר הרוב דהא דקתני חייבין לאו כשבאו עליה בקטנות קאמר אלא באו עליה כשהיא גדולה חייבין עליה משום ביאת היבם שבא עליה כשהיא קטנה וקמ"ל דביאת קטנה קנאה בקנין גמור ולא מדרבנן וכי תימא לפי זה אפילו תימא דקאי אא"א דעלמ' לישני התם נמי וחייבין משום א"א לכי אגלא מילת' שאינה אילונית חייבין משום ביאה זו של קטנה הא ליתא דא"כ הו"ל התראת ספק ולא כלום היא אבל היכא דקאי איבו' נוקי לה בשבא עליה לאחר שבגרה וי"ל דהמקשה סמיך אכל העריו' דסיפא דקתני התם והשתא לסבר' המקשה הקשו התוס' דע"כ הא דהולכין אחר הרוב מסיפא דכל העריות שמעי' לה דאיכא כמה עריות דקירבה דתלו בקידושין כדפריך בתר הכי מינה התם א"כ לדידך רישא דחייבין למאי אצטריך אי לענין יבום הא לאו בת יבו' היא ותרצו דהא דחייבין קאי בין איבם בין אא"א דעלמא כלומר דלא מצית לאוקמה ביבם גריד' דמסיפא דכל העריות שמעינן אף עריות דתלו בקידושין וה"ה א"א דעלמא להכי נקט לישנא דקידושין לרמוז דקאי אסיפא דאי מרישא גרידא הוה ידע דמצי למדחי מאי חייבין קרבן להכי כת' התוספות דהתם פריך מהא דחייבין משום א"א כלו' מסיפא נמי דמשתמע בא"א אך קשה לפי המסקנא דהתם בדקבל עליה נהי דמתרץ דאדעתא דהכי קדיש מכל מקום ביבם לא מהני דאילונית לאו בת יבום והם אמרו שהחידוש הוא דלא תימא הא דניקני' מדרבנן להכי קתני וחייבין עליה לומר דקנאה ביבומו מן התורה והא לאו בת יבום היא ואף אם נדחוק לומר דבדקביל עליה קאי יבם שקבל ובעל לשם קידושין אעפ"י שהיא אילונית אכתי תקשי אי בעל לשם קידושין מאי רבותא היא הא הויא א"א מכח קידושין לא מכח יבום וי"ל דמ"מ אין אנו מכירין בה ושמא אינה איילוני' וקידושין לא תפסי ביבמתו וביא' קטנה שמא אינה אלא כמאמר והיינו דקמשמע לן דחייבין עליה' כא"א גמורה ומיהו לשון התלמוד דקאמ' בדקבל עליה לא משמע דקאי איבם דאפילו נתרצה לאו כלום הוא אלא הול"ל כשבעל לשם קידושין ומיהו לפי מה שכתבתי לעיל דרישא דחייבין עליה יש להעמידה כשבאו עלי' לאחר שהגדילה וקמ"ל דקנין דביאת יבם בקטנה הויא קנין גמור ניחא שהמקשה לא הק' אלא מכח סיפא דכל העריות דהויא א"א בכלל והא משני בדקביל עליה וראיתי שם בתוס' שמדבריהם יש ליישב בע"א וע"ש:

תו נת' התוס' והר"ר דוד תירץ וכו' דאי לא תני אלא הא דמומחין על ידה ה"א עריות דומיא דא"א אבל בהמה לא ע"כ משמע מדבריהם דבהמה לא דמיא לשאר עריות א"כ השתא נמי דקתני א"א באנפי נפשה היכי מייתי בהמה נימא דוקא דעריות ובהמה לא דמי להו דעריות אין לה על אלו קידושין אבל יש לה על אחרים ובהמה אכולהו אסירא וקיימא ודוחק לומר דמכח יתורא דקתני א"א באנפי נפשה נכניס בהמה בכלל כל העריות וי"ל דמדשנה מתני' בלשון דהכא קתני חייבין עליה והכא קתני מומתין על ידה שמעי' דההיא דמומתין על ידה לאתויי בהמה אתיא שאינה נהרגת מחמת עצמה דאם אדם חטא בהמה מה חטאה אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידה והיינו רבותא דהיא פטורה וליכא תקלה ומומתין על ידה אבל ברישא גבי א"א קתני וחייבין עליה שבחטאו הוא מת שעבר עבירה כדתנן על העריות שבתורה אחד גדול ואח' קטן הגדול חייב והקטן פטור. וכבר שלח ר"י בן בג בג וכו' ומה שפחה כנענית שאין ביאתה מאכילתה וכו' הק' התו' ונימא יבמה תוכיח שביאתה מאכילתה ואין כספה מאכילתה אף אני אביא ארוסה ותימא אי לא מסקי התוספו' השתא מה שכתבו בסמוך דאין ללמוד שכסף קונה באשה מק"ו דשפחה דאיכא למפרך שכן יוצאה בכסף א"כ מנ"ל דיבמה אינ' נקנית בכסף ואי מסקי מאי מקשה ואם אינה רוצה כיצד תאכיל ועוד דלא נפ"ל מויבמה ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרים ואפילו קנין גרידא ליכא למילף שיקנה בה והיאך תאכל הא לאו קנין כספו הוא ולמה הוצרכו התוספות לדחוק עצמם ולומר דגילוי מילתא בעלמא הוא ועוד אפי' תימא דס"ד שכסף איפשר שיאכיל אעפ"י שאינו קונה היכי מצי למימ' יבמה תוכיח היא גופה תיתי בק"ו שיהא כסף מאכיל בה מק"ו דשפחה וי"ל דודאי אם היינו באים ללמוד מיבמה שלא יהא כסף מאכילה דומיא דיבמה איכא למפרך מה ליבמה שכן אין כסף קונה בה אבל לסתור ק"ו דשפחה מכח ביאה שפיר אמרי' יבמה תוכיח שלא גרמה לה שהיא נקנית בביאה שתקנה בכסף אפילו קנין גרידא מדרשה דויבמה אא"א ארוסה שלא תהא ביאתה גומרת להאכילה ע"י כסף ואין כאן ק"ו מדרשה דויבמה משפח' שאין ביאה גורמת הדין ואם מצינו שכסף קונה באשה לא מצינו שיאכיל לכך דחקו התוס' לומר דגילוי מילתא בעלמא הוא ואחר כך דחקו לומר דאפ"ה איכא למפרך שכן אינה נקנית וכו':

שאין ביאתה מאכילתה פרש"י אם בא עליה כהן ולא קנאה בכסף אינה אוכלת וכו' ותימה דמי הצריכו לרש"י ז"ל לומר וקידושין נמי לא תפסו בה דאפילו תפסי בה מכל מקום לשם שפחות אינה נקנית בביאת' דהא לעיל עביד ק"ו מאמה העבריה שאינה נקנית בביאה ונקנית בכסף אעפ"י שקידושין תופסין בה ועוד לדברי רש"י דעיקר הק"ו הוי מכח שאין בה קידושין נימא אמה העבריה תוכיח שנקנית בביאה בתורת קידושין ואין כספה מאכילתה וכ"ת מה לאמה שכן יוצאה בכסף ובשנים ויובל הרי כתבו התוספות דלענין אכילת תרומה לא שייך למפרך הכי ונראה שרש"י ז"ל הוקשה לו דהיכי עביד ק"ו משפחה לפי שאין ביאתה מאכילתה ומה לי אם אינה אוכלת בביאה הרי אוכלת בשטר חזקה וקנין סודר מה שאין אשה ניקנית בהם ומכח ביאה שע"י חופה שהיה מאכילה אין לדון ק"ו במה לביאה שכן קונה ביבמה ומה לחופה שכן אינה קונה אלא אחר קנין אחר ומה לתרווייהו בהדי הדדי שכן גומרין לכך פי', דעיקר הק"ו לא עביד אלא מכח שאין לשפחה קנין לגמרי ע"י ביאה דליכא למפרך דשפחה נקנית בשאר קנינים דאדרבה מה שנקנית ברבוי קנינים מוכח שאין קניינה קנין חשוב דבכל מילי נקנה דכי פרכי' לעיל מה ליבמ' שכן אינה נקנית בשטר זהו לענין קנין דזו שנקנית בכל דהו דהיינו שטר גם תהיה נקנית בכסף אבל השתא שאנו באים ללמוד אכילת תרומה אם בשפחה שקניינה בכל דהו או אוכלת ע"י קנייניה אשה שאינה נקנית אלא בדבר חשוב לא כ"ש שתהא קניינה מאכילתה והא דעביד ק"ו מכח ביאה לא לפי שאינה ניקנת בביאה הוא דאדרבא מוכח שקניינה חשוב שאינה נקנית בקל אלא שהיא גרועה כ"כ דלא שייך בהו ביאה כלל דדמי' לחמור ואעפ"י שהיא גרועה כספה מאכילתה זו הוא שחשובה שע"י ביאה אוכלה אינו דין שכספה מאכילתה וליכא למימר דאמה עבריה תוכיח דמה לאמה שכן יוצאה בשנים וביובל ובגרעון כסף אלמא קניינה גרוע הואיל ובקל הוא יוצא' שכל מילי מהני לקנותה לפיכך אין קניינה מאכילתה והא דכתבו התוספות דשכן יוצאה בכסף ולא שייך למפרך לענין אכילת תרומה זה כשבאנו ללמוד אכילת תרומה משפחה דאדרבה זו שאינה יוצאה בכסף דקניינה חשוב דין הוא שתאכל מק"ו :

זו שכספה מאכילתה אינה וכו' וא"ת ונימא דיו אסוף דינא וכו' לשון התוספות משמע לכאורה דזו קושית הגמ' שה"ק הכא תרתי והכא חדא ואם כוונת' לומר דרב נחמן לא משני מידי קשה דלא תי' דבין תירוצי' הראשון דגילוי מלתא בעלמא הוא בין תירוץ רבינו שמשון דלא הוי דין חדש לא הוזכר זה בדברי רב נחמן כלל ולמה הוצרך לחזור לפרש הק"ו דאכתי איכא דיו עיקר התירוץ חסר מן הספר ע"ק מאי דקשיא לי' לגמרא מ"ש הכא דפשיטא ליה מצי לתרוצי בכה"ג ובביאה שלא ע"י חופה מיירי כפשטא דברייתא ואפ"ה ק"ו מיהא איתא דשפחה שאינה נקנית בביאה נקנית בכסף וכסף מאכילתה בתרומה זו שנקנית בביאה אינו דין שתהא כספה מאכילתה דליכא למפרך דיו בביא' שתזנ' ואינה מאכלת חדא דמפריך ק"ו ועוד דאין זה דבר חדש כדכ' התו' ולמה הוצרך הגמר' לעשות ק"ו מכח שביאתה מאכילתה בתרומה ולר' יהודה בן בתירה אי דוקא נקט שביאתה מאכילתה לדידיה נמי תקשי כיון דלא אמרי' דיו בלא אכילת תרומה מצי למעבד ק"ו ועוד לר' יהודה בן בתירה דאף ארוס' אוכלת אמאי איצטר' כל טהור בביתך לאתויי נשואה ונר' דהמקשה דפריך הכא תרתי והוה ס"ד דאמרינן דיו ולא מפריך ק"ו אלא שיהא כסף מאכיל ע"י חופה דומיא דביאה ותירץ רב נחמן דע"כ מפריך ק"ו דביאה ע"י חופה הא קי"ל שהיא מאכלת מכל טהור בביתך ואם כסף ע"י חופה מייתי להא לא צריך ק"ו דמקרא ילפי' לה שקונה ולהכי אצטריך רב נחמן לעשות הק"ו מכח שביאה מאכלת שהמקשה לא היה סבור אלא שהק"ו הוא מכח שביאה קונה מה שאינה קונה בשפחה ולתירץ הר"ר שמשון נמי נראה דהא