חידושי המהרי”ט עח

הוא דאוקימנא בדשדיך כי היכי דנהוי כמדבר עם האשה ע"ע קדושיה אבל לפר"ח אפי' אם לא שידך חיישי' אבל הרשב"א ז"ל בתשובה אלף רכ"ג כתב שאף לרבי' חננאל אין חוששין אלא למי ששידך שא"כ לא הנחת בת לא"א שתקבל דבר מיד אדם שאז נחוש להם וטעם זה ג"כ כתב הר"ן אע"פ שעל דברי רש"י כתבו מ"מ הטעם לשניהם שוה דלא הנחת וכו' והוי איפכא מהא דמשמע מדברי התוספות וכן דקדק הרב מהריב"ל ז"ל בתשובה ונ"ל דשרך דנקט רש"י היינו שדבר לה ונתרצית להתקד' לו ושוב שלח לה סבלונות דאמרינן בתורת קידושי' שלחם שכבר דברו על זה ונתרצו לקדש ואעפ"י שלא פי' סתמן כפירושן דהיינו אותה קידושין שדברו להתקדש לו דחשיב ליה כמו היה מדבר עמה ע"ע קידושין אבל אם לא היתה משודכתו מקודם ולא היה בדעתם לקדש אלא בשעת כניסתה לחופה אע"פ ששלח סבלונו' לאחר מכאן לא אמרי' מחמת קידושין שלח דהא בעי' שהיה מדבר באותו ענין אבל לפר"ח נהי דבעי' שתהא משודכת לו דאל"כ לא הנחת בת וכו' כדכתב הרשב"א אבל לא בעינן שנתרצית להתקד' לו לאלתר לפי שאנו חוששין שאלמלא לא שלח לה קדושין מקודם לא היה שולח לה עכשיו וזהו שכתבו התוס' ולכך נקט בלשונו שידך ונתרצית כלו' דלא נקט למי שהיתה משודכת לו מקודם או שעשו קנין ביניה' והתנו לישא לזמן פ' דבהכי ודאי לא מקרי היה מדבר עמה ע"ע קדושין ואהא דהק' התוס' והא בעי' שידבר באותו ענין יש ליישב דלפי מה שפרש"י במקום סבלונות דורונות שדרך חתן לשלוח לארוסתו דהוא אעפ"י שלא היו מדברים באותו ענין מאחר ששדך בה (אלא) שתתקד' לו ושלח לה הדורונות כדרך החתנים על דעת הקדושין שכבר קבלתם וכי אמרינן דאם פסקו מלדבר באותו ענין ונתן לה לו כלו' הוא היינו שנתן לה מידי דאפשר שתאמר דרך מתנה נתן או פקדון או חוב שהיה חייב לה אבל סבלונו' ניכרי' הם שהם דרך חתנות ויהבה דעתה ולשם קידו' קבלת' ונמצא לפי זה דלפרש"י לא חיישי' במידי ששלח לה אם אינן דברים המיוחדים שדרך החתנים לשלוח ועוד לפרש"י לא חיישי' אלא כשדבר לה בפי' עע"ק שתתקד' לו ונתרצית אבל אם עשו קנינים וקנסות וקצבו זמן לינשא ושלח התם לא מקרי היה מדבר עמה עע"ק:

וכתב ר"ן ז"ל כל היכא דחיישי' אפי' אמרו שניהם שלא נתכוונו לקידו' חיישי' ונ"ל דדוקא נקט שלא נתכוונו דהיינו לרש"י ז"ל דחיישי' שבתורת קידו' שלחם הוא לא צייתי' להו כד אמרו לא נתכוונו דחכמים הכריעו את דעתם דסתמא נתכוונו ולאו אדעתיהו והרב בעל ת"ה הביא מס' א"ז דכל מקום שהכריעו חכמי' את דעתו אינו נאמן לומר לא נתכוונתי דחששת הסבלונות אינ' חששא בעלמא אלא כחזקה שאינה פוסקת שהיא באה מכח הרוב:

ושוב הביא שהועתק לו תשו' א"ז שכתב דלפר"ח אם אומר שלא קדש כבר מהימן והק' לנפשיה מההיא דהבועל שפחתו דכל היכא שהכריעו חכמים את דעתו אינו נאמן לומר שלא לכך נתכון וחלק בדוחק דלפרש"י י"ל הכי אבל לא לפר"ח ע"כ ולא ביאר הרב החילוק ונ"ל שהחילוק מבואר בעצמו דהתם גבי בועל שפחתו הכריעו חכמים את דעתו לפי כשבעל בידו לשחררה אבל הכא אין בידו הקדושין לפיכך בשעה ששלח סבלונות לא אמרי' כבר קדש דשמא לא נתרצית לקבל קידו' אמר איהו אנקוט בידי כל דהו ואשלח סבלונות מיהו לפרש"י שהכריעו חכמים את דעתו שלשם קידושי' נתכון לא מהימן לומר לא נתכונתי דלמה לא יכוין מהו מפסיד בדבר ומיהו נ"ל דאפי' תימא דאין ראיה מההיא דהבועל שפחתו מ"מ מאחר שאמרו חכמים שמעשה סבלונות אלו הם הוכח' בו דוש' מאחר ששלח לה בפני בני אדם כבר הוחזק' זו בס' מקודשת וחשוב קצת כמו קלא דאתחזק בבי דינא וכעין נרות דולקות ומטות מוצעות ואע"ג דלא אמרו נתקדשה הא כיון דרובא שקדמו תחלה חשיב חזקה ולא לומר שלא קדש אם יתכן לקדשה ומאחר דמנהג לקדש קודם מסתמא לשם קדושין שלח גם אותה הסברא דחשש סבלונות חזקה שאינה פוסקת היא כיון שבא מחמת הרוב משמע לי דדוקא לפרש"י היא אבל לא לפר"ח מדאמרי' בפ"ב דבכורות דרובא דתלי במעשה לא מיקרי רובא וכ"כ התוספות בר"פ האשה בתרא אהא דמוקמי' למתני' כר"מ דחייש למעוטא ולוקמ' אפי' כרבנן דכיון דתלי במעשה לא חשיב רוב ותי' דהכא אתיא כהנך רבנן דלית להו הך סברא א"נ דאין חשוב תלי במעשה דממילא אדם נזקק לאשתו ואף הרמב"ן ס"ל בס' המלחמות עשה עיקר מזה דכל רוב דתלי במעשה לא מיקרי רוב הילכך לא אמרו אלא לפרש"י דרובא לשם קידו' מתכונים והא לא תלי במעשה וכבר הכריע הרב בת"ה שאין הדבר אלא חשש בעלמא והביא ראיה מפ' המדיר דהמקדש בפחות מש"פ ובעל צריכה גט משום דאדם יודע שאין קדו' תופס' בפחות מש"פ ובעל לשם קידושי' ואילו גבי סבלונו' תנן שמחמת קידו' הראשוני' שלח והיינו משום דחזקה דאין אדם עושה בעילתו ב"ז חזקה אלימתא היא אבל הך חששא דסבלונות חששא בעלמא היא הילכך תלינן לקולא ונ"ל להוכיח דהיכא דלא ידעינן ששלח לה סבלונות אלא מפיהם והם עצמם מודים שלא היו שם קדושי' תחילה לא חיישי' דהפה שאסר הוא הפה שהתיר דאם איתא דהאי דחוששין לסבלונות אפי' בכה"ג הוא מאי פריך בגמר' מקדשי והדר מסבלי פשיטא הא טובא קמ"ל אע"ג דלא ידעי' בהו אלא מפיהם והם אומרים ששנו מהמנהג ה"א שנאמי' להם במגו קמ"ל ועוד גבי כתובה אמאי אמרי' הוחזק שטר כתובה בשוק חיישי' דמשמע דאם לא הוחזק לא חיישי' מדלא קאמר חוששי' לכתובה כנישנא דלעיל דקאמ' חוששי' לסבלונות אלא דהכא דחיישי' לקידושי' שקדמו אם לא הוחזק שטר כתוב' בשוק אלא שהם אומרים כן או אם הודו שלא קדשו לא חיישי' אבל היכא דהוחזק לא נרא' לומר שלא קדשו דחשיב כמו קלא דאתחזק בבי דינא ולפר"ח נמי דלא נקט גבי סבלונות הוחזק התם אורחא דמילתא וסבלונו' מילתא דפרהסיא הם ושכיחי עדים ונקטינן בהני מילי רש"י לקולא ור"ח לחומרא לרש"י דוקא נתנם לה בפני עדים ולר"ח כל ששלח לה סבלונות בודאי אפי' בלא עדים חוששים לקידושי' שקדמו עוד לרש"י עד א' בסבלונו' אלו ועד א' בסבלונו' אחרים אינם מצטרפין ולר"ח מצטרפין אע"פ שאין מי שידע בסבלונות ראשונים אלא עד א' וגם בשניים עד אחד דהו"ל כדיני ממונות דקי"ל כריב"ק דהודאה אחר הודאה והודאה אחר הלואה מצטרפין עוד לפרש"י אם שלחה האשה סבלונות לאיש אין שם בית מיחוש ולפר"ח חוששי' לקידושי' שקדמו עוד לפרש"י היכ' דשדך אדם בתו קטנה ומת האב ושלח לה סבלונות ועודה קטנה לא חיישינן ובפר"ח חיישינן לקידושין שנתנו בחיי האב וכו' ובזו רבי' חננאל לקולא ורש"י לחומרא אם יש עדים שמשעה ששדכו לא שלח לה דבר ולא נתקדשה לפר"ח אין חוששין לפרש"י חוששין לאלו הסבלונות עצמן עוד לפר"ח אם הוא מודה שלא קדש תחילה לא חיישי' לפי מ"ש הריב"ש ובס' אור זרוע ולרש"י אפי' מודה שלא שלח סבלונו' אלו לשם קדושין חיישינן:

לא שביק אינש מידי דאית ליה הנאה מיניה וכו' וכתב הר"ן ז"ל ומינה במי שעשה שליח ליקח קרקע והלך ולקחו סתם יכול לומר לעצמו לקחתי ותימא הוא ובלאו טעמא דהנאה אטו משום דעשאו שליח לקנות לו קרקע אחד מי לא איפשר שקנה זה לעצמו ויקנה אחר לשולחיו ועוד בעשאו שליח לקרקע מיוחד מאי הוי הואיל וקנאו סתם לעצמו קנאו אלא שנהג בו מנהג רמאות כדאמרי' בהגוזל מחכו עלה במערבא וכי מי הודיעו לבעל חיטים שיתנ' חיטים לבעל המעות אע"ג דליתא לזוכה וכו' ואי קנאו במעותיו של משלח בהא ודאי גזלה היא דכל שלא מדעת הוא גזלן הוי ונר' דהכא בשלא נתן דמים אלא שאמר תחילה שהיה רוצה לקנות קרקע לפלוני וגם שרוצה לקנות קרקע לעצמו ושוב קנה סתם בהא ילפי' מהכא דסתמא לעצמו דהנאה דידיה קדים אבל עשאו שליח לקנות קרקע מיוחד כיון דמנהג רמאות היא לא מצי אמר אע"ג דאיכא טעמא דהנאת עצמי אלא מסתמא לשולחיו קנה שכבר הזכיר וק' דכתב דרש"י פי' דשויתי' שליח לקדשה לכר הבא ומשמע שאם עשאתו שליח לפ' חיישי' ואמאי לא אמר דבוגרת מקודשת מטעם דרמאות וי"ל דלא אמרי' דנהג מנהג רמאות אלא לדידיה אבל מבתו הגדולה לבתו הקטנה לאו רמאות הוא דמאי חדית דדמא דגדולה סומק טפי:

ומדאמרי' לא שביק איניש כו' יש ללמוד לראובן שהי"ל בנות הרבה כו' אע"ג דתרוייהו מצו' דרמיא עליה נינהו ק"ו הדברים אי משום שהוא מצוה אמרי' לא משהי איניש מצוה דרמיא עליה היכא דאיכא איסור כ"ש שלא יעשה עולה ועוד הוסיף ר"ת לו' מטעם דלא יעשה כן במקומנו ומזו שסייעו הרמב"ן ז"ל יקשה עליו דתניא ב' אחים שקדשו ב' אחיות למ"ל טעמא דעסוקים ת"ל דמסתמא גדולה לגדול וקטנה לקטן דאל"כ מי תנשא ראשונה אי קטנ' לא יעשה כן ואי גדולה נמצא קטן נושא ראשון י"ל דגבי אחין אין קפידא שכל א' מקדש לעצמו וכל הקודם זוכה ולא אמרו אלא באב המקדש את בנותיו שאין לאב להקדים הקטנה אבל ק' ממתני' דמקדש א' מב' אחיות דתנן צריכו' ב' גיטין ונימא דמסתמא הגדולה קדש מהך טעמא וכך הקשה הר' מנחם מיוני לר"ת וי"ל דהתם מיירי באחיות שאין להם אב אלא הם מטפלות בעצמן ובהכי אין קפידא וא"ת דביש נוחלין משמע גבי בנות צלפחד דגבי נשואין חשיב כדרך גדולת' ומשמע דאיכא בהא קפיד' אע"ג דאין להם אב וברשות עצמן הוי וי"ל דלענין נשואין ודאי דרך כבוד הוא שיקדימו לינשא גדולות לקטנות כדמיית' עלה התם דבמסבה הלך אחר זקנה אבל לענין קדושי' אין קפידא בדבר אם הקטנה תקדש עצמה לפני הגדולה שמא תקדמנה אחר' דמהך טעמא שרי' לארס בחש"מ שמא יקדמנו אחר והביא הרמב"ן ז"ל ראיה לר"ת מהתוס' ההיא מדקתני ואם היו עסוקים בגדולה לגדול כו' אלמא סתמן כפירו' כפי מה שפי' תחילה ויש לתמוה מה ענין עסוקים באותו ענין לכאן עסוק' באותו ענין כמפרש דמי דתנן היה מדבר עמה עע"ק שאם אתה או' כן מאי אריא גדולה לגדול אפי' היו מדברים על הגדול' לקטן וקטנה לגדול ולא פי' הולכים אחר דבריהם אלא ע"כ היו עסוקים בתחיל' קאמר וכבר פסקו מאותו ענין ומ"מ איכא הוכח' דלא הדרי בהו מסתמא אבל אם היו עסוקים בקטנה לגדול וגדול לקטן איכא למימ' הדר סברי לא יעשה כן במקומנו שאין זה דרך כבוד ואין סומכין על מ"ש בתחי' ומ"ש הר"ן ויש לדחו' ולומ' דהתם כגון שקידש כל א' מהם ידוע' ועכשיו נתערבו לא נתחוור אצלי דאדרבה זו קשה מן הראשו' שאת"ל שחזרו ופי' קטנה לגדו' מעשיהן קיים ומתוך סבר' זו שלמדין מן העסק שהיו עסוקי' שרי' ס' א"א לעלמ' ואם למדנו מפורש מן המפור' לא נלמוד סתום מן המפורש דמזה הטעם לא פי' לפי שלא הוצרך שסתמו כפירושו וא"ת ותיפוק ליה לר"ת ממתני' דפ' האומר דתנן מי שהי"ל ג' כיתי בנות מב' נשים ואמר קדשתי את בתי הגדול' ואיני יודע אם גדולה שבגדולות כו' כלם אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות ואמאי נימא דאין אסורות אלא גדולה שבגדולות מטעם דלא יעש' כן ולר' יוסי דאמר כלן מותרות חוץ מן הגדולו' שבגדו' ומפר' טעמא משום דלא וחי' איניש נפשה לספק' ות"ל משום דלא יעשה כן ותו אדרבא הכא מאי ספיקא איכא וי"ל דהכא מיירי בדאמיד נפשיה שהיה בדעתו לקדש לכל חדא מנייהו ולכך נסתפק במ"ש הגדולה סתם אם היה בדעתו הקטנה שבגדו' שכבר אסיק א אדעתיה בהכי וקרי לה גדולה לפי שהיא גדו' מן הגדו' שבקטנות דייקא נמי דקתני ואינו