חידושי המהרי”ט עז

דשטרך בידי מאי בעי הילכך חזקה שלא נפרע ואע"ג דאי מלוה קיי' משביעין ליה לפי שאפשר לו לישבע וליטול כי מת נפרעים יורשים אבל מלוה על פה שקרוב הדבר שנפרע וחנוני טוען ברי שפרעו היאך יבואו יורשים בטענת שמא ויוציאו מיד לוה וכי אמרי לא פקדנו אבא מאי הוי לא כקדם לפי שנפרע בשלמא במלוה בשטר היה לו להפקיד משום אל תשכן באהלך עולה וא"ת נהי דנוטל חנוני מכל מקום לשתבע כדין מוציא הוצאות על נכסי אשתו הואיל והוא בא להוציא וי"ל דחנוני שותק מאמרו של בעל הבית מסתמא ע"ד שלא לישבע הוא דאמרי' ליה אנא בהדי האיך מאי אי' לי' אי לאו דאמרת ליה הב ניהליה אבל מוציא הוצאו' על נכסי אשתו בעל שייך בגווייהו וכשותף דמי רמינן עליה שבועה ומיהו כשמכחישי' פועלים את החנוני אמר ליה בעל הבית אדעתא דמכחישא לך לא אמרתי שתתן ואדרבה בדין היה שלא יטול כלום כדין איני יודע אם אני חייב לך אלא דתקון רבנן שישבע:

והשתא דאסיקנא דלא אמרי' בממונא הן הן שלוחיו הן הן עידיו אף בקדושין לא אמרי' הכי אלא בקידושי שטר אבל בקדושי כסף נוגעין בעדותן הם ובירו' נחלקו על זה דאמר בון בר חייא נראין הדברים בשטר וכו' ר' יוסי אומר מכיון שהאמינתו תורה אפי' בקידושי כסף ודברי ר' יוסי תמוהים כיון דתקון רבנן שבועת היסת נוגע בעדותו היא וכתב הר"ן ז"ל לא מבעיא כשהיא מכחישתן אלא אפי' כשהיא מודה שקבלתן אינה מקודשת דכיון שאינן נאמנים מצד עצמן אלא מחמת הודאתם הו"ל כמקדש בלא עדים וקשה דכיון שהיא מודה שקבלה הכסף הרי עשו עדים שליחותן שהרי הכסף הוא ביד האשה בפקדון ועכשו שאינן נוגעים בעדותן מי לא מצו מסהדי שבתורת קידושי' קבלתן וכן כתב הרא"ש ז"ל משם הר"ר יהונתן הכהן ז"ל ונ"ל שהר"ן ז"ל מיירי דוקא כשהאשה מודה שקבלתן בתורת קידושי' ואינה מחזרת את הכסף נמצא שמוכרחים להעיד שקדשוה בה שאם לא כן פושעי' הם שנתנו לה את הכסף שלא בתורת קידושי' וחייבים לפרוע לבעל אבל כשאומרת בתורת פקדון נתנו לי ברשותה דמריה איתיה ולאו נוגעים בעדותן הם כדברי הר"ר יהונתן ואיפשר נמי דאף דאומר' בפקדון יהבינהו ניהלי הוו נוגעים בעדותן דלא בעו למיהב לה בתור' פקדון וחייבים הם באחריותו ולכך רוצים להעיד שנתנו לה בתורת פקדון להפטר ויכולני לומר דהירו' לא פליג אהא אלא בשליח נעשה עד דפליגי בגמ' דבי רב ודבי ר' שילא פליגי נמי הנך אמוראי ובשטר כ"ע ל"פ דנעשה עד כי פליגי בקידושי כסף דסבר ר' בון כיון דנעש' שומר עליהם וחייב בפשיעה הו"ל כבעל דבר עצמו ואינו נעשה עד ור' יוסי סבר נעשה עד ומקמי דתקון רבנן שבועת הסת שלא נתקנה אלא בימי רב נחמן והכי משמע התם בירו' דמייתי להו אפלוגתא דב"ש וב"ה ב"ש אומ' אין השליח עולה משום עד וב"ה או' השליח עולה משום עד וע"כ ב"ש וב"ה מקמי דתקון מיירי ועלה קאמר ר' בון נראי' דבריה' כשקדשה בשטר כלומ' הא דאמרו ב"ה השליח עולה משום עד דוקא בשטר ור' יוסי אומ' אפי' בכסף ומייתי על הך פלוגתא אמר ר' בא אתא עובדא קומי רב ועשה שליח עד ורב מקמי דתקין רבנן שבועת היסת הוא ומייתי מינה אלמא פלוגתייהו נמי בהכי איתא אבל השתא דתקון נעשה נוגע בעדותו ובתר הכי מייתי עובדא דההוא גברא דאפקיד גרבא שהביא הרי"ף עלה מקמי דתקון רבנן היא:

ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למיסק לא"י וכו' ויש שדקדקו משמועות הללו דבממונא לא בעי' תנאי כפול מדאצטריך בעובדא קמא למימר טעמא דדברים שבלב אינם דברי' ובהני עובדי דתנאי דכיון דגילה דעתו שאמר כן בשעת המכירה מהני אע"פ שלא כפל וכתב רבינו נסים ז"ל וראיה זו איני מכיר דלעולם בהני עובדי בדכפלי' לתנאיה עסקי' בעובדא קמא מקמי דזבין ובעובדי בתראי בעידנא דזבין ולא שאמר ע"מ שאעלה אלא כשפירש ואמר אדעתא למיסק קמזבין ואי לא מצי סליק לא להיו זביני ועוד תירץ דכי בעי' תנאי כפול ה"מ כשהתנה דכיון שלא כפל יש במשמע שאפי' לא יתקיים יהיה המעשה קיים אבל גילוי דעת בלא תנאי הוי כמי שהתנה ותימה הוא למה לא יועיל גילוי דעת במקום כפול כמו שמועיל בשלא התנה כלל מפני מה לא כפל לא היה צריך ולא התנה אלא זכר את התנאי לבד ויש ליתן טעם דגילוי דעת היינו שאנו רואים בדעתו שאינו מוכר לו ע"ד כן ולא נחית שאירע לו אונס שלא יעלה ולכך לא התנה ולא כפל וכיון שאירעו אונס חשיב מוטעה בעיקר הקנין וקנין בטעות לאו כלום הוא אבל היכא דאמר בלשון תנאי ע"מ שלא יארענו אונס שלא יוכל לעלות מאחר דנחתי להכי הו"ל למכפל וכיון דלא כפל משמ' שאפי' לא יתקיי' התנאי יהיה המעשה קיים דומיא דתנאי בני גד ובני ראובן ועוד יש חילוק בין תנאי לגילוי דעת שדבר הנעשה ע"י תנאי יכול הוא שלא לקיי' התנאי כדי שיתבטל המעשה כגון אם אמר ע"מ שאעלה לא"י יכול הוא למנוע עצמו ולא יתקיים המקח כמ"ש הר"ן וכן בבני גד יכולים היו שלא לעבור חלוצים כדי לבטל תנאם ונוטלים חלקם בארץ וכל כי האי גוונא שבידם לבטל המעשה בעי' שיהיה כפול אבל גבי גילוי דעת אין אנו אומרים שיתבטל המעשה אא"כ אירעו אונס בדבר דאילו אמר מעצמו לא סליקנא אמרי' ליה זיל סלוק והיכא דאירעו אונס לא בעי כפילא ומטעם שפירשתי ומ"מ צריכין אנו לטעמ' של התוס' ז"ל דלאו משום דגלי דעתיה שאמר אני מוכר מפני כך יהיה גילוי דעת אלא היכא דאיכא אומדן דעתא דאנן סהדי דלא זבן אלא אדעתא דהכי וללשון ראשו' נמי קשה דלישנא דאדעתא למיסק משמע שלא התנה בפה אלא בדעתו גילה והו"ל כההוא דזבין משום דבעי למיסק לא"י ובעידנא דזבין וכו' ועוד דלשון לא אמר ולא מידי מוכח דאי אמר מידי מהני אע"פ שלא כפל ואם איתא שפירש התנאי בהדי' דאי לא מצי סליק לא להוו זביני הו"ל לגמרא לאיתויי בלישניה לענין לישני דרב אסי היכא דאתייליד אונס באורחא א"נ אי בעי סליק במשמע דבאומדן דעתיה פליגי והו"ל לאשמועי' דבלישנ' דתנאי דאמר אי לא מצי סליק פליגי והנכון (בכאן נרא' שיש חסרון בתורף):

באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר וכו' ובירוש' אמר אבל אם אמר ע"מ שאין עליך כל נדר אפי' נדרה שלא לאכול חרובין נדר הוא ע"כ וק"ל מאי אתא לאשמועי' הא ודאי אי פרש כל נדר פריש ושמא דאתא לאשמועינן דאפי' אמר אני איני מקפיד בנדר זה אינה מקודש' ולמאי שסובר דיכול למחול תנאו נ"מ כגון שאמר שלא היה מקפיד מעיקר' אבל עכשיו אינו מוחל ועי"ל דס"ד דמ"ש כל נדר לומ' דאפי' במידי דלא רגילי אינשי למקפד איהו קפיד שמ' תעבו' על נדרה אבל נדרה שלא תאכל חרובין דלא רגילא למכלינהו ולא אתי' לידי תקל' ס"ד דלא הוי בכלל קמ"ל:

קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר אינ' צרי' הימנו גט ואמרי' התם דאמר לא תימא טעמא דרב כיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה אלא טעמא דרב דאין אדם עושה בעילתו בעיל' זנות פרש"י לא תימא דאחולי אחליה וכתובה בעי למיהב אלא טעמא דרב לענין גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין אבל לענין ממונא בתנאיה קאי ומדאמרי' הכא לא תימ' טעמא משום דאחליה משמע דאם חזר תנאו מהני ומקודש' וזו היא שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז המקדש ע"ת וחזר אחר כמה ימים ובטל את התנאי אעפ"י שבטלו בינו לבינה שלא בפני עדים התנאי בטל והראב"ד גם הוא מסכים לדין זה אלא שמצריך שיבטל בעדי' והולך לשיטתו ז"ל שהוא סבור דכל דבר שבערו' בעי עדי' ואפי' במיני שליחות כמ"ש בפ"ג ובפר' תשיעי מה' אישות וא"ת והיכי אמרי' לא תימא טעמא כיון דכנסה סתם אחולי אחליה והא בעינן עדים שימחול בפניהם וליתנהו וי"ל שהכניסה עצמה הוא עדות לכל שמחל והוי כמי שמחל בפני עדים דומיא דמאי דאמ' הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה והרמב"ם ז"ל סבר דאין צריך עדי' אלא בגמר הדבר של קדושין או הגירושין אבל בשליחות ותנאים וביטולין בינו לבינה סגי וא"ת והיכי יליף מדקאמר לא תימא טעמא דרב משום דאחולי אחליה דילמא היא גופא אתא לאשמועינן לא תימא טעמא דרב משו' דאחולי אחוליה ותילף מינה דמהני מחילה אחר כך אלא טעמ' דרב משום דלשם קדושין בעל אבל לעולם ממחילה גרידא לא סגי וי"ל דאם איתא לא הול"ל לא תימא דכיון דכנסה סתם אחולי אחליה דמשמע דהך סבר' דכיון דכנסה סתם הוא דאתא לאפוקי והכי הול"ל לא תימא טעמא דאחולי אחליה לתנאיה כיון דכנסה דהוה משמע דטעמא דמחילה אתי לאפוקי ואכתי איכא למימר דנקט הכי משום דסתם כנסה דמתני' משמע אעפ"י שלא בעל אלא מתחלת כניסה והיינו דקאמר לא תימא כיון דכנסה תיכף אחולי בלא בעילה אלא משום בעילה הוא דבתורת קדושין בעל ולעולם לא מהני מחילה ונראה שאם נפרש כיון דלא נאיד אלא מכניסה לבעילה משמע שהטעם בשניהם שוים ומשום מחילה דאל"כ הול"ל אלא טעמא משום בעילת זנות ולשם קידושין בעל ומדלא פי' צריך לומר דלטעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות נמי מדין מחילה אתינן עלה דקמ"ל דבכניסה גרידתא אפשר דעדיין בתנאיה קאי אבל כשבעל מתוך שאין אדם עושה בעילתו זנות אף הוא מוחל תנאו וממה נפשך יצא הדין דמצי למחול התנאי אבל הרשב"א ז"ל חולק ואומר שאין מחילת התנאי ובטולו מועיל אלא בדבר שבממון שיכול לומר הריני כאלו התקבלתי אבל בשאר תנאי לא וכנסה סתם דקאמרי' היינו שבעל כמ"ש המ"מ שם ויש בזה דקדוקי דברים:

אע"פ ששלח לה סבלונות וכו' מ"ט דהני סבלונו' מחמת קדושי' קמאי נינהו שהוא טועה וסבור שהיו קדושין וכדאמרי' בפ' המדיר בקדש בפחות מש"פ ובעל וכן קטן שקדש ובעל צריכה הימנו גט משום דאדם יוד' שאין קידושין בפחות מש"פ ואדם יוד' שאין קדושי קטן כלום וגמר ובעל לשם קדושי' והכ' משמע דאדם טוע' בהאי ולכך אין חוששי' לסבלונו' לא קשי' דיודע ואינו יוד' גבי ביאה לא מחית איניש נפשיה לספיקא שתהא בעילת זנות אבל גבי סבלונות שאין חשש איסור סומך לשלחם ע"ד קדושין הראשונים דברי הר"ן ז"ל ופשט הלשון דאדם יודע שאין קידושי' קטן ידיעה ודאית משמע ואפשר לי לומר דהא דאמרי' בשמעתין הכא הוא דטעי הכי קאמר בהכי טעי דלא לישתני ממנהגא דמקדשי והדר מסבלי שסבור הוא שאין ההקפדה בקדושי תורה אלא כל שקדמו שם קידושי' בעלמא ליכא הקפדה במה שמסבלי' ולכך אין הוכחה מהסבלונו' דהו"ל הך גברא כהנך דמסבלי קודם קדושין:

והך חוששין לסבלונות פרש"י היכא דשדיך ושלח סבלונות בעדים חוששין להם שמא שלחם לשם קידושין ורבי' חננאל פי' דחוששים שמא קדשה בפני עדים והלכו דומיא דהוחזק שטר כתוב' בשוק דחיישי' שמא קדש וכתב התוס' על דברי רש"י וז"ל משמע מתוך פרוש דחיישי' שמא מחמת קדושין הם ולכך נקט בלשונו שדך דאל"כ לא הוו קדושין דמנא ידעא כדאמרי' בפ"ק גבי נתן לה קדושי' ולא פי' וק' להר"ם וכי שידך מאי הוי והא בעי' שידבר מענין לענין ובאותו ענין לכך נרא' לפרש חוששין שמא קדשה כבר וכפר"ח משמע מהמשך דבריהם דלפי שיטת רש"י