חידושי המהרי”ט עה

באב קמ"ל דמצוה עליה דאב רמיא ומצוה בו כדאמרי' בפ' האומר גבי המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל דלא שביק איניש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה ובר"פ נערה שנתפתתה נמי אמרי' דבתו נמי מצוה איכא דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים דמצוה הוא דניתיב לה נדונייא כי היכי דנקפצו עלה קופצי' אלמא מצוה דיליה הוא וא"ת בדידה מאי מצוה איכא הא אשה לא מפקדא אפריה ורביה ופי' הר"ן לפי שהיא מסייעת לבעל לקיים מצותו וכ"ת והכא נמי גבי דידי' איכא איסורא כי יהיב קידושין לשלוחו ולא חזי לה אה"נ ומיהו מתני' בדידיה קאמר ואיסורא בדידה ליכא ואם תאמר אם כל עצמה של מצוה אינה אלא מה שמסייעת לבעל לעשות מצוה היא גופה איסורא שמסייע' לבעל לעשות איסור. וי"ל שסיוע המצוה אינה בשעת הקדושין אלא לעולם שאין האיש יכול לקיים מצוה פריה ורביה אלא ע"י האשה הילכך מצוה בה אבל איסור השנאה אינו לעשה על ידה כשהוא ישנאנה אינה מסייעת אותו בזה אי נמי דמה שהיא עושה שליח אינה גורמת ולא מסייעת באיסור שאם ירצה ילך היא עצמו ויקדשנה אבל אתתא לאו אורחא למיזל לגבי הבעל שדרכו של איש לחזר על אבידתו:

אסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה. ואע"ג דאמרי' לעיל דאיסור ליכא דטב למיתב טן דו ה"מ בגדולה שמתקדשת ע"י עצמה דכיון דנתרצית ליכא למיחש שמא תחזור בה כן כתבו התוס' והר"ן וק' לי דאמרינן לקמן בפרקין אפי' למ"ד חיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרי' ופרש"י האב בקדושי בתו בכל דהו ניחא ליה דטב למיתב מן ידו אבל גברא דייק ונסיב אלמא אפילו בקטנה שאין בה דעת ואין ברירתה כלום אמרי' בכל דהו ניחא לה מסתמא. ויש להרא"ש ז"ל שיטה אחרת בהך מ"מ רש"י הכי פריש לה. וי"ל דהתם בשבירר' מדע' עצמה או מדעת אמה ואחיה ודאי שאינו כל כך גרוע ומסתמא יתרצה האב בהך דאתתא לא דייקא כוליה האי אבל אמרו אסור לאדם לקדש את בתו קטנה אעפ"י שיודיענה ותתרצ' דמאחר שאביה הוא המקדשה מסתמא לא תחלוק עליו:

ועכשיו נהגו העולם לקדש הבנות בהיותן קטנות וכתב התוס' הטעם לפי שהגלות מתגבר עלינו ושמא לא יהיה ספק בידו אח"כ לתת נדוניא ותשב עגונה לעולם ועי"ל דלא נאמר זה אלא לפי הדין שהאב רשות בידו לקחת ממון ממי שירצה ולקדשה לו כדאמרי' בעלמא דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין ומהך טעמא אמרי' בפ' אלו נערות דבשחין ופגמ' שלו שהרי בידו לבייש' ולפגמ' ואעפ"י שהדין כך שהתור' נתנ' רשות לאב מ"מ אסור לו לחבול בה ולביישה וכן אסור לקדשה אלא למ' שרצונה ולכך אמר ימתין עד שתגדיל ותהיה נערה ותאמר בפ' אני רוצה ובזמן ראשון לא היו מרבים מוהר לבתם אדרבה החתן היה מרבה מוהר ומתן והכי אמרי' בפ' נערה דלהכי אתקון כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו אבל בזמן הזה הלואי יתן אדם לבנו כבתו ומתרוששים כדי לתת נדוניא לבנותיהן בהא ודאי אב גופיה מידק דייק שאם ישאנה עם מי שאינו מקובל לה אימרדה והדרה ליה ואמרינן חזקה לא שדי איניש זוזיה בכדי:

ולדבר עבירה לא אמרי' שלוחו של אדם כמותו דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דאמרי' בגמרא משום דהויא מעילה ושליחות יד שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים מעילה דתנן השליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל ושליחות יד דתניא אם לא שלח ידו אין לי אלא הוא אמר לעבדו או לשלוחו מנין ת"ל על כל דבר פשע וק"ל מ"ש הרמב"ן ז"ל שם שבכל התורה כולה לא מצינו שליח לדבר עבירה אלא במעילה והרי שליחות יד דהוי שליח לדבר עבירה ותו מייתי בגמר' טביחה דהויא ע"י אחר דומיא דמכירה ומחייב איהו אלמא יש שליח לדבר עבירה. וי"ל לדעתו ז"ל דהא דגלי רחמנא בשליחות יד באומר לשלוחו לאו מדין שליח הוא אלא מדין פשיעה שחייב הכתוב את השומר בין שפשע הוא עצמו בפקדון בין שאמר לאחרי' לפי ששמירתו עליו והיינו דכתיב על כל דבר פשע אפי' דבור פשע מקרי הא אלו אמר אדם לשלוחו שישלח יד בשל אחרים שלא נעשה שומר עליו פטור והא דעבוד ליה בגמרא שני כתובים הבאים כאחד היינו משום דאי ס"ד דנילף ממעילה לשתוק משליחות יד ונילף מדין שליח דשלוחו של אדם כמותו אף בשל אחרים כ"ש בממון שנמנה שומר עליו ואם תאמר נימא דאתא לחייבו שלא מדין שלוחו אלא מדין פושע בדבור לבד כדאמרי' בהאומנין אשכחית וא"ל גנבא סריא בדוכתא פלן יתבינן כך וכך וכו' חייב אלמא בדבור גרידא מחייב בלי שום מעשה. וי"ל דהתם מאחר שאמר כן לגנבא והודיעו את המקום הו"ל כהוליכו למקום גדודי חיה ולסטים ולאו דבור גרידא הוא אלא מעשה. והא דלא חשיב טביחה דע"י אחר ומתחייב משמע ליה לרב ז"ל דטביחה נמי לאו מטעם שליחות הוא דאפי' אם טבחו ע"י קטן דלאו בר שליחות הוא מחייב דומיא דמכירה דלא קפיד קרא אלא אמה שנהנה ממנו בין מן הבשר בין מן הדמים והא דחשיב ליה בגמ' שני כתובים היינו דלשתוק מיניה ונילף ממעילה דמדין שליחות בעלמא מחייב וא"ת נימא דאצטריך להיכא דטבחו ע"י מי שאינו בר שליחות דמחייב יש לומר דלא אמרי' הכי דמעילה וטביחה הוו שני כתובים אלא לב"ש דאילו לב"ה אית ליה שני כתובים בר מטביחה דהוו מעילה ושליחו' יד לב"ש איפשר דלא מחייב אלא במי שהוא בר שליחות ולהכי חשיב ליה שני כתובים אי נמי לפי המסקנא כי פרכינן למ"ד מלמדין מא"ל מייתי מדגלי רחמנא בשחוטי חוץ ההוא פרט לשולחיו הכא נמי מצי לתרוצי לב"ש אי לית ליה אלא קרא דמעילה ולמאי דס"ד מעיקרא קרא דטביחה מדין שליחות הוא וה"ה דלא מחייב אלא בבר שליחות אבל לפי המסקנא אתי שפיר:

גרסינן בגמרא מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ונשיא א' נשיא א' ממטה תקחו לנחול את הארץ ותסברא דהא שליחות הוא והא קטנים לאו בני שליחות נינהו אלא כי הא דאמר רב גידל וכולי מנין שזכין לאדם שלא בפניו ותסברא זכות הוא הא חובה הוא דאיכא דניחא ליה בהכי וכו' אלא כדרבא וכו' מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם שב"ד מעמידין להם אפוטרופס לחוב ולזכות וכו' ולמדו דזכיה לאו מטעם שליחות היא דהא אמרינן מעיקרא ותסברא והא קטנים לאו בני שליחות נינהו ומסיק מנין שזכין כלו' והכא מדין זכיה הוא ולא מדין שליחו' למדנו שיש לקטן זכיה מן התור' ע"י אחרים וכתב רבינו ניסים ז"ל דליתא מדאמרינן בפרק איזהו נשך קטן אע"ג דלית ליה שליחות אית ליה זכיה ומדרבנן ויהיב טעמא משום דאתי לכלל שליחות אלמא כל מי שאין לו זכיה אין לו שליחות מדאוריי' וקטן דאתי לכלל שליחו' תקינו ליה רבנן זכי' ומה שהוכיחו משמעתין איכא למימר דאה"נ דלמאי דקס"ד דרב מוכח מהאי קרא זכין ודאי דזכין לקטן מדאורייתא וליכא שום דוכתא דלפריך עליה אבל לפי המסקנא דמסיק מנין ליתומים וכו' לא תפשוט מינה כלום דהתם שלהם היתה וחלוקתם גלוי מילתא בעלמא הוא וקשיא לי דכיון דבעי גמרא להכריח דלאו הכי אמר רב אלא הכי וכדכתב הר"ן דמסיק דהא דאמרינן מנין ששלוחו של אדם כמותו ומנין שזכין לאדם וכו' דבכה"ג קאמר ומדין אפוטרופין כיון דסברא הוא דזכיה מדין שליחות וכל דלית ליה שליחות לית ליה זכיה כי בעי למימר דרב מדין זכיה קאמר דאית ליה אע"ג דלית ליה זכיה נימא ותסברא ומאי מייתי מחלוקת הארץ התם לא שליחות בעי' ולא זכיה בעינן דארץ ישראל מוחזקת היתה כדתנן בפרק חזקת בנות צלפחד נטלו חלק בכורה של אביהן שהיה בכור ומפ' דאע"ג דאין בכור נוטל בראוי א"י מוחזקת היתה ולא היו צריכין לזכות להם אלא לחלוק אבל כל שעדיין לא זכה בהם קטן לא מצי גדול למזכי ליה כיון דלית ליה שליחות אבל אי אמרינן בעלמא דזכיה לאו מדין שליחות הוא ניחא דמייתי דנזקקין ליה בעלמא מדאשכחן דאפילו במקום דאיפשר לחוב חבי ע"מ לזכות לזכות מעיקרא לא כל שכן דנזקקין ועוד דמגופא מצי פריך כיון דפשוט לו לגמרא בפרק איזהו נשך דזכיה מטעם שליחות הוא הול"ך ותסברא והא זכיה מדין שליחות וקטן לאו בר שליחות הוא אלא ה"ק מנין ליתומים וכו' ומדלא הכריח מהא אלמא לאו הא בהא תליא ועוד אי מסתמא הכי הוא כדאמרינן באיזהו נשך כי פריך והא קטנים נינהו היכי משני אלא מנין שזכין אכתי היכי ניחא פירכא דקטנים הו"ל לאסוקי בהדיא אלא מנין שזכין וקטנים בני זכיה נינהו ומדמשני סתם משמע דכי אמרי מדין זכיה ידעינן דקטנים מצי למזכי להו ואותה שהביא רבינו ניסים דפ' איזהו נשך אינה מכרעת לפי גרסת הספרים דלא גרסי מדרבנן אלא אף על גב דאין לו שליחות אית ליה זכיה ופרש"י זכיה מן התורה ובמקום אחר הארכתי בזה:

ויש להוכיח עוד מהא דאמרינן לעיל בפ"ק מעבד כנעני דלאו בר שליחות הוא אחרים זוכין לו אלמא זכיה לאו מטעם שליחות היא ורבי' ניסים ז"ל דחה לומר דעבד לאו משום דאין לו יד הוא דאין לו שליחות דהא הוה לן למימר גיטו וידו באין כאחד כדאמרינן גבי אשה ומה פרכינן לעיל בפרק קמא והא קי"ל דגיטו וידו באין כאחד ומשני טעמא דרשב"א משום דגמר לה לה מאשה מה אשה עד שיצא גט לרשות שאינו שלו אף עבד עד שיצא לרשות שאינה שלו וכיון שמה שאין העבד עושה שליח לאו משום דלא יהא לו יד אחרים זוכין שהרי יצא הגט לרשות שאינה שלה וקשה לי מדאמרינן גבי עבד דבעינן עד שיצא הגט מרשות רבו אלמא פשיטא ליה דיד העבד כיד אדון דמי לגמרי שהוא קנוי לו וכמי שאין לו יד דמי והיכי מצי עביד שליח הא יש שליח כיד משלחו ויד משלחו כיד רבו והא דהוכיח דיש לו יד דמשמע ליה מדאצטריך למילף מג"ש דלה לה אלמא אי לאו ג"ש הו"א גיטו וידו בכ"א אין זו ראיה מכרעת דאדרבא משום דאיכא ג"ש דלה לה הוא דקשיא ליה לגמרא מ"ט דר"ש כלומר מנין לו לחלק בין עבד לאשה אחר שהכתוב הקישם ומשני הכי גמר ג"ש מה אשה עד שיוציא גט לרשות שאינה שלו וכו' אבל לרבנן רויחא ג"ש טפי מה אשה מקבלת גיטה אף עבד מקבל גיטו דסבירא ליה יש קנין לעבד בלא רבו וחשיב יד ומיהו ר"ש בן אלעזר לא חשיב ליה יד ואעפ"כ זכין לו ותמה אני כי יצא הגט מרשות הבעל מאי הוי הרי הוא כמי שמוטל בר"ה ואחר היכי מצי זכי ליה כל דלא הוי בר שליחות הא לא מצינן למימר הכא גיטו וידו באין כאחת שהרי תחילה צריך שיגיע ליד מי שיזכה בו שנאמר באים כאחת ולא דמי לחצר של אשה או יד של עבד לרבנן שהמקום הוא שלהם אלא ששעבודי של בעל מעכבתן אבל הכא יד אחרים כרשות אחרים דמי ואם קודם שישתחרר לא חשיב יד במאי משתחרר:

ורב נחמן אמר הגדילו אין יכולים למחות וה"מ היכא דלא טעו בשום אבל טעו בשום יכולים למחות כדתנן שום הדיינים שפחתו שתות וכו' לשון הרב אלפסי ז"ל וכתב רבינו ניסים ז"ל דמדאמרינן הא דלא טעו משמע דלא טעו כלל אבל טעו אפילו בפחות משתות חלוקתן בטלה וכו' אבל מלשון הרי"ף שכתב אבל אם טעו בשום יכולים למחות כדתנן שום הדיינים שפחתו שתות נראה שהוא סובר דכל פחות משתות אין יכולין למחות ואין לומר דלא אתא הרי"ף ז"ל אלא להוכיח החילוק בין טעו ללא טעו דלא תימא הא דרב נחמן בכל ענין קאמר א"כ מה כח ב"ד יפה דהא