חידושי המהרי”ט עד

ב' פרוטו' הרי נשלם כסף קדושין לאלתר וקמבעיא ליה דילמא ה"ק לתחלו האידנא וכו' ומשני חציך בפרוט' נמי קמבעיא לי' לאלתר קיהיב פרוטה ולא שייך לה חזרה ולא התחלה ולפי' צ"ל דאין ההפרש בלשון אלא במעשה דחצייך בחצי פרוטה וחציך בחצי פרוטה היינו בשתי נתינות וחציך בפרוטה בנתינה א' והדבר צריך תלמוד:

כעי רבא ב' בנותיך לשני בני בפרוטה מהו אמרו בתוספת או' ר"י דמיירי בבנות קטנות דקדושין לאב נינהו דאי בגדולו' ואב מקבל מדין שליח פשיטא דבעי פרוטה לכל אחת דשליח לא עדיף ממשלחו ובתר נותן דקאמר לאו דוקא שהרי הנותן ע"כ בתורת שליחות בניו הוא בא אבל הבעיא היא אי בת' מקבל אזלי' ומשמע מדבריה' דה"ה בב' בני אדם שנתנו פרוטה לאבי הבנות ואמרו הרי רחל ולאה מקודשות לנו וכשבררו דמבעיא לן נמי בה דאי ס"ד בשני בני אדם לא הוי קדושי שליח לא עדיף ממשלח' וקש' דאמאי נקט באב דאמר לב' בני ולא נקט בב' בני אדם ועוד דהא ודאי לא פשיטא מילתא בהכי שלא ניחוש לנותנים דכל א' נתן אלא חצי פרוטה וא"כ תרתי הו"ל למבעי חדא מגו חדא חדא אי בתר נותנים אזלינן והויא לה חצי פרוטה או בתר מקבל אזלינן והרי קבל ש"פ ואת"ל בתר מקבל אזלינן דילמא כיון דלשתי בנותיו מקבל בעי' פרוט' לכל אחת ואח' וקשה עלינו לומר דבשני בני אדם נמי פשיטא לי' דבתר מקבל אזלינן ולא מבעיא ליה אלא משום דאב מקבל בעד שתים דלא מסתבר שיקרא לא זה קנין ולא זה קנין וכן לענין ממונא מכר ב' קרקעו' לב' בני אדם ונתנו לו פרוטה בין שניהם נתתי כסף אמר קרא וזיל להכא ליכא נתינה דכסף וזיל להכא ליכא נתינה ועוד קשה הדבר לומר דבתר נותן דקאמר גמרא והאיכא לאו דוקא דאדרבא אי בתר נותני' אזלינ' הא ליכא ונראה לי דמה שאמרו התוס' דבשני בני אדם שנתנו לאב פרוטה דאפילו אי בתר מקבל אזלינן כל חד וחד אין קניינו כלום וכן מוכר שני קרקעות לשני בני אדם צריך שכל אחד יתן שוה כסף אבל באב שנותן המעות בשביל שני בניו דמהני מדין עבד כנעני ואיהו שליח דידהו אע"ג דעיקר הקדושי' לצורך שנים מ"מ בתר מקבל אזלי' שהוא מקבל ש"פ וכי אתי פרוט' לידי' לאו חצאין היא דממונ' דחד הוא דאתה לידי' שאין הנותני' גופים מוחלקים עד שיהא הממון מוחלק והא דקאמ' בתר נותן לאו דוקא דלא מקיימי הקידושי' משום דבתר נותן אזלי אלא משום דבתר מקבל וגם הנותן לא מסרב ביה דחד ממונא אתא ליד המקבל וה"ק בתר מקבל ונותן אזלי' ופשיט' לן דלא קפדינ' אשולחין כיון שממון הוא השליח ולא מבעיא לן אלא דילמא בתר מקבל אזלי לגמרי ולא חיישי' שהוא מקבלם בעד ב' בנותיו או דילמ' בתר דידהו כלו' בתר הבנות אזלי' ולמדנו עכשיו ששני בני אדם שנתנו לאב פרוטה בעד ב' בנותיו אין לחוש לקדושי שניהם כיון דכל חד וחד לאו ש"פ יהיב וכן כתב רבי' ישעיה ז"ל וכן לענין ממונא וכן שני אדם שקנו מאדם א' כל א' קרקע ונתנו ש"פ לא קני ואם נאמר בדין עבד כנעני דאם נתן אדם א' פרוטה בעד ב' עבדים לרבם דמקנו תרוייהו לעצמן דגבי נותן חשיב פרוטה גם בנותן פרוטה בעד שליחו' שני בניו לגבי דידיה חשיב ממונא אז דייק שפיר בתר נותן ומקבל דבין לגבי נותן בין לגבי מקבל חשיב ממונא ולא מספקא ליה הכא אלא בשביל בנות אי נאמר דלא מקדשא כל חדא בפחות משוה פרוטה:

בתך ופרתך בפרוטה משמע דאי אמר בשתי פרוטות פשיטא לן דמקודשת שהרי יש בהם כדי חלוקה ואכתי הוה מצי למבעי אי לא מקדשא דהו"ל קני את וחמור למ"ד לא קנה דפרה בכסף לא מקניא כמו חמש נשים ובהם שתי אחיות דפ' האיש מקדש שהעמידוה באומר הראיי' מכם לביאה מקודשת לי והוא שיטת בה"ג והרמב"ם ז"ל ושאר רבוותא ואיכא למימר דלא דמי לאת וחמור אלא מידי דלאו בר קנין הוא אבל מידי דשייך ביה קנין במשיכה וק"ס לא חשיב כחמור וזה שלא כדברי האומר שהמקנ' מטלטלין ומעות בק"ס דלא קנה ויש עליו תשובות רבות:

בתך וקרקע בפרוטה מהו והך באת"ל מקדמת קמבעיא ליה דאפי' תימא בפרה בתך בפרוטה ופרה במשיכה קאמר ואפ"ה הויא ס' מקודשת כיון דלא קאמר גמרא בהדיא את"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג ויש מקומות להוכיח כן אבל קשה ועיין ברמזים שלי:

אע"פ שאמרו המקדש חצי אשה אינה מקודשת חציה שפחה וחציה בת חורין מקודשת מ"ט לא שייר בקניינו ולכאורה משמע דמפשטא בעיין דמי שחציו עבד וחציו בן חורין דמקודשת והרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' אישות בחציה שפחה וחציה בת חורין מקודשת ובחניו עבד וחציו בן חורין כתב שהוא ספק ונ"ל דטעמו ז"ל שאינו דומה האיש הקונה לאשה הנקנת דבאיש בעינן שיהיה בר קדושי' לגמרי כדי שיוכל לקנות אשה וכל שהוא בר קידושין יכול לקד' אפילו חציה שפחה כיון שלא שייר בקנינו אבל חציו עבד ספקא הוא משום דלאו בר קידושים שלמים הוא דאפי' קדש אשה בת חורין לא הוו קידושי' כלל שאת"ל חציה מקודשת הא איכא שיור והר"ן ז"ל כתב איכא למימר שאני הכא דגלי קרא ולא פי' הטעם מ"ט לא ילפי' מינה:

וכתב הרמב"ם ז"ל בחציה שפחה וחציה בת חורין וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה והקשה הר"ן ז"ל למאי צרכינן להכי הא ודאי כיון דספק קידושין היא פשיטא דלא נפקא בלא גט ומה ענין זה לקטנה שגדלה וכתב וראיתי מי שרוצה לקיים דבריו דבקידושי קטנה שגדלה ובעל קאמר וכולי והם דברי הרב המ"מ שם והקשה הר"ן דהתם היינו טעמא שאדם יודע שאין בקידושי קטנה כלום אבל בחציה שפחה מי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע עד כאן דבריו וקשה לי אטו מי אמרינן דאיהו ידע משו' דלא ידע לא מחית נפשיה לספקא בעל לשם קדושין דהכי אמרינן בפרק המדיר ובפרק האומר דקדשה על תנאי וכנסה סתם בעל לשם קדושין ומה שכתב הר"ן דאדם יודע שאין קידושי' קטנ' כלום והלא בקטן דגריעי טפי דהכל יודעים שאין קידושי קטן כלום אמרינן בהאיש מקדש כששלח לה סבלונות אחר שהגדיל מחמת הקדושין הראשונים שלח והתימא שהר"ן עצמו כתב שם גבי קדשה ע"ת מחית נפשיה לספיקא ובעל לשם קידושין והכא דהכל יודעים שאין קידושי קטן כלום אמרינן מחמת קדושין הראשונים שלח ומיהו בלאו הכי צריך לתרץ שלא יקשה אההיא דקטנה שהגדיל', ובע' לאח' שגדלה דאמ' רב צריכ' גט וצריך לחלק בין סבלונות לבעילה דטעמא דסבלונות משום דקפדי דלא מסבלי מקמי קידושין אבל בקטנה שנתקדשה כיון דגייסי אהדדי ואתחתנו אהדדי תו ליכא קפידא ומסבלי כמו שהיו עושים בתחילה ובההיא דקדשה על תנאי וכנסה סתם יש לחלק דהת' חושש שמא לא יתקיים תנאו ותהא מופקעת ממנו לגמרי והו"ל בעילת זנות למפרע אבל הכא גבי חציה שפחה סוף סוף אינה נפקעת ממנו ואגידא ביה לעיולי אף על גב דקמי שמיא גליא אי הוי בעילת זנות מכל מקום כיון דמנטר' ליה וזרעו מיוחס אחריו לא חשיב ליה זנות ולא יהיב דעתו לקדשה אחר כך ומיהו אף אם נאמר דקושיותיו של הר"ן על פירוש המ"מ אין מתריצות אכתי קשה דאי מספקא לן אי גמרו קידושין או פקעו היאך כתב הרמב"ם ז"ל גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה את"ל בעל לשם קידושין השתא הוא דמקדשה מחדש ומעיקרא לא הוו קידושין כלל והיכי גמרי' וכל שכן לאותה גירסא דאם בא אחר וקדשה הרי זו ספק קידושין אבל הרב בכ"מ בא ליישב שדברי הרמב"ם בשלא בעל דמאי דאיפליג אמוראי אם היא מקודשת היינו לענין בא אחר וקדשה ורוצה לפ' דפקעי כלומר על ידי קידושי שני ולא נהירא לפרש מר סבר פקעי דהיינו כשקדשה שני ומ"ה גמרי דהיינו משהגדילה דתרוויהו בחד מילתא משמע דמיירי ועוד למה אין צריך לקדשה קידושין אחרי' אטו בקטנה שהגדיל' מי לא צריך לקדשה אח"כ מאחר שתופסי' בה קדושי אחר:

ההוא גברא דקדיש בשיראי והיינו דא"ל חמשין ושוו חמשין ופרש"י דא"ל התקדשי לי בחמשין זוז והרי לך אלו בהם ושוו חמשין וק' מי דחקו לפרש כן ולא פירש דא"ל בזה דשוה חמשין דומיא דא"ל בכל דהו כלומר כל מה שישוה ואי ס"ד ה"ה היכא דא"ל הכי לשמועי' רבותא לענין פסק הלכה דלא צריכי שומא אף על גב דא"ל התקדשי לי בזה דשוו חמשין דמצי לאשתמטו לדידי שו' חמשין וכל שכן אי א"ל התקדשי לי בחמשין והילך אלו בדמיהן דלא מצי למימר לדידי שוה לי שהרי בחמשין דוקא קדשה:

ומקשו הכא אמאי פסק כי האי לישנא לא צריכי שומא ולא נקט הלכתא כרב' פר"ת דאתא לאפוקי דברים שדרכן לטעות בשוויין הרבה כגון מרגליות ואבן טובה שאפשר שהיא סבורה דשוה כמה וכמה משמע דבסתם קאמר דאילו בדאמר לה שוה חמשין הא שוה חמשין קאמר לה ומ"ל הא דהא לא ממעטי מדיוקא דשיראי אלא דבר שיש לטעות בהם דאפי' אמר לה חמשין סבורה דלא שוה אלא דבר מועט דאמר לה בכל דהו מנ"ל ונרא' דכיון דדייקינן שיראי לאפוקי מרגליות ואבן טובה כי היכי דיש לטעות בחמשין ושוה חמשין דסבורה דאינה שוה כך יש לטעות היכי דא"ל בסת' בכל שהוא שזה סבורה ששוה הרבה כיון שאין לה ערך קצוב ובהכי מתיישבה תמיהתו של הרא"ש:

ומדברי הרמב"ם ז"ל למדנו דנקט שיראי למילתא אחריתי שהוא כתב ז"ל פי' מתוך שהאש' מתאוה להם גמרה ומקניא וא"ת לפי זה מאי דוחקיה דגמרא לאוקמי הא דעגל זה בה' סלעין לפדיון בני בדלא שוו דאי קי"ל דלא צריכי שומא והא לא אמרי' הכי אלא בדברים שהאשה מתאוה להם הא בכל מילי אחריני צריכי שומא וי"ל דכל מילי לכהן מיטב הוא מתאוה להם שלא יתנם לכהן אחר ולאלתר סמכא דעתיה דמילתא הוא דעביד אבי הבן גביה ולא דמי לאשה דלא בעיא לאוקמי נפשא ועי"ל דלא מצי למתני לא אמר כלום ולא אמר צריך שומא דמשמע דאפי' שיימוה בתר הכי לא מקני וזה אינו לדעתו ז"ל ומדקדוק דברי הרמב"ם ז"ל מוכח דאפי' לרב יוסף לאחר שומא מקודשת וכתב המ"מ דלא נפקא מיניה מידי כיון דאיפסיקא הלכתא דשיראי לא צריכי שומא ותימא דודאי נ"מ לשאר דברים שאין האשה מתאוה להם דלבסוף תהיה מקודשת בהם כדכתב הר"ן אבל לא ידעתי איך למדו כן מדקדוק דברי הרמב"ם דאיהי הכי קאמר ואינה צריכה שומא בשעת לקיחה כדי שיחולו הקדושין בשעתן לאפוקי מדרב יוסף צריך שומא בשעת לקיחה שיחולו הקידושים דאם לא חלו בשעתן תו לא חיילי כלל:

פרק האיש מקדש האיש מקדש בו ובשלוחו מצוה בו יותר מבשלוחו ואסיקנא דבהא איסורא נמי איכא וכי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר דהשתא תרוייהו צריכי דאי לאו רישא לא הוה שמעי' הא דרב יהודא דאיכא איסורא וא"ת ובו ובשלוחו דהאיש מקדש את בתו למה לי וי"ל דקמ"ל דמצוה באב יותר מבשלוחו דס"ד דאב כשליח דבת הוי ולא שייך לומר שמצוה בו שאין עיקר המצוה אלא בבתו וכי היכי דבשלי' בעלמא לא אמרי' מצוה בו הכי נמי