חידושי המהרי”ט עג

משום דבעי' כריתות וליכא דכה"ג אמרי' בפר' המגרש ע"מ שלא תשתי יין לעולם אין זה כריתות אבל לענין קדושין כיון שקנאתו לשעבוד תתקדש אלא (טעמא) לא בא הרמב"ן ז"ל אלא לחלק בין חוב של אחרים למלוה דידיה דהתם גבי חוב דאחרים היכא דליכא טעמא דמחילה כגון שהקנהו לה במ"ש חשיבא נתינה לפי שכבר יצא ממון מרשותו ונכנס לרשותה אבל בחוב דידי' כיון דאכתי פש גביה ולא יצא מרשותו לא חשיבא נתינת כסף שיקנה האשה על ידו וה"ה קרקע ועבד דמקנו בכסף נתינה מעליא בעינ' ומה שהזכיר אגיד ביה אשגרא לישנא הוא ולאו בכסף קדושי' דוקא קאמר אלא בכל מילי דקנין ולאפוקי מהראב"ד דס"ל דהיכא דהקנה לה במשכון שעבוד מנה מקודשת והכא משום דלא הקנה לה למשכון במידי אלא דא"ל התקדשי לי במנה ונתן לה משכו' עליהם וכיון דבמנה לא נשתעבד אף במשכון לא נשתעבד וק' לדבריו ז"ל מאי מותי' לי' לר"נ מקדש' במשכון מקודשת ומוקי לה במשכון דאחרי' דאפי' למאי דס"ל דמיירי במשכו' דידה מתוקמא שפיר ששעבד לה משכון על המנה ואמר קנה משכון זה בשעבוד מנה וי"ל דלא ניחא לי' לשנויי הכי דשעבוד מאן דכר שמיה הול"ל שעבד לה משכו' וקדש' ומדקתני קדשה במשכון בסתם משכון קאמר שהוא על המנה וה"ק קדש' במשכו' לאפוקי שלא קידש' במנה שנתחייב לה דליתיה בעין אלא במשכו' דאיתיה א"נ ניחא ליה לאוקמי בשל אחרים דקדשה במשכו' משמע שכבר היה עליו שם משכון בתחילה ובהכי ניחא דלא תקשי לן ונוקמה במשכון דידה שהלוה לה עליו דהוא הדין דמוקמי' בהכי ולא קאמר של אחרים אלא לאפוקי דלאו בקידושין גופייהו אלא משכון של מעות אחרים שחל עליו שם משכון מקמי קדושי' אלו והרא"ש ז"ל כתב י"מ דהיינו דוקא בקנין אשה ועבדים שנקנים בכסף ואין כאן כסף שיוכל לקנו' שאין המשכון קנוי שלא נתנו לה זכות בגופו אבל אם אדם נותן מתנה לחברו ונתן לו משכון בשביל המתנה משיכת המשכון כאילו זכה במתנה ומביא ראיה מדאמרי' בהאומני' כשבאת חבילות פועל אצל בעל הבית שוכר עליהם עד כדי דמיהן וליתא דאין חילוק בין מתנה לקדושי' דין א' לכולם דבדבר שלא נתחייב בו לא חל שעבוד על נכסיו הילכך כשעושים שדוכין ונותנים משכונו' זה לזה לשם קנס לא יאמר אם אחזור בי אני נותן לך כך וכך והרי חפץ זה בידך וכו' אלא צריך להקנות לו בסודר כדי שיתחייב מן הדין אז יתן לו החפץ במשכו' ומשמע דסבירא להו להנך מפרשים ז"ל שאפשר שיחול על המשכו' שעתיד שיתפרע ממנו אם לא יתן לו מיהו לענין הקנאה דאשה וקרקע כסף גמור בעי' והרא"ש ז"ל סבירא ליה שאין מקום שיחול שעבוד על נכסיו כל זמן שאין עליו חיוב ואינו כדברי הרמב"ן ודלא כהראב"ד ז"ל מיהו אותה דפ' האומנים דבמשיכת משכו' משתעבדי להפסיד עד כדי דמיהם לא ישבה הרא"ש ז"ל ונראה דשפי' עבד דלא חש לה דהא התם לא הזכירו האומנים שום שעבוד ובמאי נשתעבד אלא ע"כ התם היינו טעמא דכל מילי דשלוחים ופועלים במילי דעלמא מתחייבים היכא דאיכא פסידא והני פועלים סמך בעל הבית מכי באת חבילתן לידו שאלמלא כן היה מחזר בתר פועלי' אחרי' מסתמא מכי באת חבילתן ליד בעל הבית אשתעבודי אשתעבוד עד כדי דמיהם. ואיכא למידק בההיא דסוף פרק התקבל גבי גניבא דאמר הבו לרבי אבינא ארבע מאה זוזי מחמרא דנהר פניא וקשיא ליה לרבי אבא חמרא לא קאמר ומסיק מחמרא ליפות כחו שיהיה כל היין באחריותי עד שיתנו לו ארבע מאו' זוז ואם החמיץ יין אינו באחריותו וכו' דמשמע שיש לו מדין מתנת שכיב מרע שעבוד היין אף על פי שלא קדם שום חיוב שהרי לא הקנה לו היין שא"כ היה לו חלק בהפסד ויש לומר דהתם נמי קנין הוא שהקנה לו כל היין לגבי ארבע מאות זוז שיטלם מן הנשאר באחרונה ולמדנו דבין לענין קדושי' בין לענין מתנה אי אפשר לשעבד שום חפץ אלא אם כן קדם חיוב שיחול עליו השעבוד ולכך כתב הרא"ש ז"ל בערבונות של שדוכים צריך להתחייב תחלה על ידי קנין בב"ד חשוב ושוב יתן לו הערבו' בתורת משכו' על החיוב אלא שהראב"ד ז"ל חלוק בזה דסבירא ליה היכא דאמר קנה במשכו' זה שעבוד מנה והתקדשי לי בו מקודשת וה"ה לענין קנין וה"ה לענין מתנה ואם תאמר א"כ בההיא דפרק התקבל בחמרא לא קאמר ודמי חמרא לא קאמר לימא מחמרא שעבד לו מהיין שיעור ארבע מאות זוז בתורת משכו' עד שיתנום לו מכל מקום אם החמיץ מקצת היין או נאנס יפסיד המקבל לפי חשבו' ומנא ליה דליפות כחו קאמר שיהיה כל היין באחריותו ויש לומר כיון שלא נתן גוף היין במתנה שנאמר מחמרא מקצת חמרא אלא שעבוד הוא ומאי מחמרא מגו חמרא השתא כל היין שעבד לארבע מאה זוזי והיינו דקאמר ליפות כחו:

והא דתנא קדשה במשכו' מקודש' אוקימנא לה במשכו' דאחרים וכדר' יצחק דאר"י מנין לב"ח שקונה משכו' שנאמ' ולך תהיה צדקה כתב הרא"ש ז"ל איכא לפרושי אפילו במשכון שמשכנו בשעת הלואתו אע"ג דלא אמר ר' יצחק אלא שלא בשע' הלואתו כיון דקני ליה שלא בשעת הלואתו קנין גמו' אף בשעת הלואתו נמי אלים שעבודיה לקדש בו את האשה ולקנות בו קרקע ועבדים וכה"ג אנו צריכין לומר בהשולח במלוה על המשכון אינו משמט דקני ליה כדר"י וע"כ ה"פ כיון דקנה ליה קנין גמור לכל הפחות בשעת הלואה חשוב של אחיך בידך וכן צ"ל בפ' כל שעה במלוה את העכו"ם על חמצו עובר דבשעת הלואה חשוב שלך אי אתה רואה אלו דבריו ז"ל והם דברי הת' ז"ל ואי קשיא היכי חשיב הכא כסף לקדש בו את האשה ולקנות קרקעות ועבדי' בשלמא שלא בשעת הלואתו קני ליה בגוף המשכון דבתורת גביה אתא לידיה ע"י ב"ד עד ל' יום ומל' יום ואילך מוכרן בב"ד אבל משכון דבשעת הלואה לא לגביה נתן אלא לבטחון בעלמא ומאי מייתי מפרק השולח דהתם גבי שביעית טעמא דאשר יהיה לך את אחיך שמחוסר גוביינא מיניה לאפוקי של אחיך בידך שאי אתה צרי' לחזר אחריו וסוף שתקנ' אותו לזמן בפרעון כדר' יצחק וכן גבי חמץ הואיל ואית ליה הנאה מיניה דתפיס ליה בחובי' קרי בה שלך אי אתה רוא' שעתיד להיו' שלך וקמתהני מחמץ אבל לענין קדושי' אכתי השתא לאו דידיה הוא כדי שיקדש בו ויקנה בתורת כסף וי"ל דהכא נמי בההיא הנאה דלסוף מקני ליה ע"י ב"ד ואין צריך לילך ולחזור אחריו חשיב לי' מהשת' כסף לקדש ולקנות:

הב אשקי שדי אינה מקודשת וכתב הר"ן אמ"ד דטעמא משום דאדבורא קמא קסמכא וכו' אבל הרשב"א סובר דאפי' לא אמר' איהי מעיקרא מידי כיון דאיהו אמר בלשון שאלה ואיהי לא מהדרא ליה אין אלא אמר' הב או הבא וכו' והרמב"ם ז"ל בפי"ד כתב היה מוכר פירות אם אמרה הן ונתן לה ה"ז מקודשת וכתב הרב בכ"מ יש לתמו' למה הצריך שתאמר הן דאפי' שתקה וקבל' משמע נמי דמקודשת וכן נראה ממ"ש הרא"ש בשם הראב"ד וכ"כ הרב המ"מ בשם הרמב"ן כו' ומדברי הרשב"א שכתב הר"ן ז"ל נר' שהוא סבור כדברי רבי' וטעמא משום דבלשון שאלה קאמר לה עכ"ד ומה שהקש' מאי איריא דאמרה הן מקודש' בודאי הא שתקה איכא לספוקי דאדבורא קמא סמכא ולא חיישה להשיב על דבריו שאמר לה בלשון שאלה כמי שממתין לתשובתה והיא לא השיבתו הילכך ספק מקודשת היא ומה שכתב הרב המ"מ ז"ל בשם הרשב"א ז"ל אם שתק' ודאי מקודשת התם בשלא אמרה היא בתחלה שיתן לה דרך מתנה ובהא אם אמר לה אי יהבית לך מקודשת לי וקבלה בשתיקה שתיקה כהודאה דמיא ומה שכתב כי מדברי הרשב"א שהביא הר"ן נראה שסבור כדברי הרמב"ם אין משם ראיה לשתקה דמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל דחיישי' שדבריו של הרשב"א בשלא אמרה מעיקרא הב לי:

חציך בפרוטה וחציך בפרוטה מהו הקשו התוס' אמאי לא יועיל והא לא אמרינן לעיל דלא פשטו קידושין בכולה אלא משום דע' אחרת ואינה מתרצת אלא למה ששומעת והכ' גלי דעתה שמתרצה בכולה ותירצו דאי הוה אמר בלשון קדושין הכא נמי והכא בדאמר הרי את מאורסת או באידך לישני ומיהו הרמב"ם בפ"ג והטור בסי' ל"ה הביאו דין זה בלשון קדושין והרב מהרי"ק תירץ דבאומר תחלה חצייך בפרוטה ליכא גילוי דעת וכי הדר אמר לה וחציך בפרוטה דילמא השתא הוא דנתרצ' ומהדר' קהרד בה ותי' זה לא שיי' כלל בחציך בפרוט' ועוד אפי' חצייך בפרוטה וחייב כולה בחד זימנא אמרינהו וקודם שתקבל הקדושין וע"ד כן נתרצת וקבלה ואיכא למימר דהכי מבעיא ליה שמא דמה שהי' מתרצה היינו מה שהיא מבינ' ממשמעות לשונו דחצייך בפרוט' לחצאין משמע ובכך היא רוצה להתקדש ואין קדושי' לחצאין וכן ראיתי בלחם משנה שמתרץ בכך אבל קשה דכי היכי דגבי בהמה כי מקדיש מקצתה פשט' קדוש' בכולה ה"נ כשהיא מתקדשת עצמה חציה נפשטו קדושי' בכולה דגוף לגבי דידה כבהמה אצל בעלים דמי:

אבל נראה לי דהני רבוותא ז"ל סבירא להו דאפי' ידענו שהיא מתרצה דנפשטו קדושיה בכולה לא מקדשה כלל והכי קאמר התם בהמה כלומר דמיעוט הוי ומכי מתחלה קדוש' למפשטה במקצת' ממילא פשטה בכולה הכא דעת אחרת דאשה לאו ברשותה היא דנפשטו קדושיה בכולה מכחו ואם באת לומר כיון שהיא מתרצת להתקדש מקצתה ממילא פשטי קדושי' בכולה דרשאה היא בגופה א"כ קדושין מחמת דידה מפשט ולא מחמת נתינתו ואנן בעי' שיקח האיש את האשה ולא שתלקח היא עצמה וראיתי לרבינו ישעיה בתוספותיו שכתב לעיל גבי הכא דעת אחרת וזה לשונו ואע"פ שהאשה נתרצת לקדש חצי גופה ונימא דנפשוט בכל גופה מ"מ בלא דעת האיש אינה יכולה להתקדש וכיון שהדבר תלוי בשתי דעות לא פשטו קדושיה אלא במה שפירשו אבל בהמה שאי' שם דעת אחרת פשטו קדושיה בכולה ע"כ ולפי דרך זה ג"כ כשאמר שני חצייך בפרוטה אם תמצא לומר דלחצאים קאמר לה אף היא דעתה בכך ולא פשטי קדושיה אכולה לפי שהדבר תלוי בשתי דעו' דאיבעי למנסב אחריתי וכולי אע"ג דבלאו הכי קיימא לן נושא אדם כמה נשים כתב הריטב"א ז"ל באתרא דנהיגי דלא למנסב אלא חדא כגון בארצות הללו דמדינא מעכבא דע"ד כן נשאת וכאילו התנו בפי' בשם רבו הרא"ה:

והני תרי בעיי קמאי עלו בגמרא באם תמצא לומר דמונה והולך הוא ולכך פסק בהם הרמב"ם ז"ל דמקודש' גמור' אבל בחצייך בפרוטה היו' וחצייך בפרוט' מחר ושני חצייך בפרוט' פסק דהויא ספמ"ק והק' עליו הראב"ד ז"ל והרשב"א ז"ל דשני חצייך בפרוטה טפי עדיף מכלהו מדקאמר בחד זימנא וכתב הר"ן ז"ל דאין קושייתם קושיא משום דלבעיי קמאי איכא למימר מונה והולך הוא וקמפרט חצייך בח"פ וכו' אבל הכא הא כיילינהו לשני חצאין ואמר בפרוטה ואפ"ה פליג לחצאי גופה בתרתי אלמא דעתו לקדש' לחצאין ואכתי ק"ק דמאי נפ"ל מינה כשמונה והולך דלא שייך לומר הכא התחל' וגמר דבהא שעתא היא מתקדשת ואת"ל דבהכי שייך התחלה וגמר והיינו מונה והולך מאי מבעיא ליה תו בפרוט' היום ופרוטה למחר אדרבא הכא מתיישב שפיר דמתחלה מהיום וגמר' למחר אלא מאי אית לך למימר פטומי מילי בעלמא דאע"ג דכל חלק ממנה שויא טובא אין בידו אלא פרוט' א' לקדשה וי"ל דטעמא דמונה והולך היינו שהוא נותן לה פרוט' אחר פרוט' או חצי אחר חצי וקאמר לה הכי כי היכי דלא תהד' בה עד דמשלם כסף קדושין ואע"ג דמדינא מציא הדרא בה מ"מ מפליגה בדברים שלא תחזור אבל חציך בפרוט' היום וחצייך בפרוטה למחר ונתן לה עכשיו