חידושי המהרי”ט עא

דלאו כ"כ שתאמר סבורה הייתי שאינן לשונות של קידושין וס"ד דהני לישני דאסתפק' להו היינו אי הוי לשון נשואים גמורים או כי התנו אהבי' זה עם זה ולא דרך נישואין ופריך אי במדבר עמה ע"ע נישואין הא ודאי אין הלשון סותר מה שהיו מדברים בהדיא וילמד סתום מן המפורש דחבת חופה קאמר ומשני דהוי לישני גריעי ואיפשר דסתרי דשמא למלאכה קאמר ומ"מ קשה הלשון דקאמר מנא ידעה וכי לא איפשר דידעה הו"לל ואי אמרה דלא ידעה מאי איכא למימר ועוד דכיון שאין בלשון הוכחה אע"פ שיכולה היא שתאמ' שמכרת בקריצותיו וברמיזותיו מ"מ ידים מוכיחות בלשון בעינ' והעדים צריכין להבין שאל"כ הו"ל כמקדש בלא עדים דהא גבי שיראי אמרי לקמן דכשיודעים שדרכו להתיקר הו"ל כמקדש בלא עדים והר"ן גופיה כתבה לקמן ואף זו כיוצא בה וכן מוכח מפשט דברי הרמב"ם ז"ל שכתב אבל לא היה מדבר וכו' אין חוששין למלות אלו ורבי ירוחם נתיב כ"ב כתב בשם רבו הר"א ן' אשמעאל דבהני לישני דמספ' לן בהו אם לא היו מדברים ע"ע קידושי' אפי' אמרה דלשם קידושין קבלתינהו אינה מקודשת הנה שהסכימו לשיטתו של הרא"ש וכן נראה עיקר ובדאידך לישני ראיתי לרבי' ירוחם שכתב וכל אלו הלשונות שהיא ודאי מקודשת לאו כ"כ לומר שלא ידעתי שנתנם. לי בתורת קידושין אפי' לא דבר עמה ע"ע קידושין וכתב שאם אמרה דלא ידעה הוי ס' קדושי' כבר הוכחתי לעיל מדברי הטור שבכל אלו הלשונות צריך שתבין שהם ענין קדושין ונר' דאות' הלשונו' הברורים וידועים לאו כ"כ כדכת' הרא"ש ואין חוששין לדבריה כלל אבל בשאר לשונות שנסתפקו בהם והופשטו בזה חוששי' לדבריה להצרי' גט משניהם:

עצורתי מהו פרש"י לשון עצרת שתה' נאספ' עמי בביתי רבותי אמרו ל' כי אשה עצור' לנו ולא נהיר' דההיא עצורה ממנו קא' והתוס' ישבו לישנא דקרא על פי' רבותי' ז"ל דה"ק כי אם אשה היתה אצלנו מתמול שלשום היה זה אבל עכשיו אנחנו טהורים וניחא דכל אלו הלשונו' השתא לישנא דקרא וא"ת מה ראה לקרותה עכשיו לאש' בשם עצור' י"ל לפי שהכהן אמר לו אם נשמרו הנערים אך מאשה כלומ' צריך לשאול את פיהם:

(בכאן נר' שיש חסרון גדול מההעתק לא ידענו מה היה לו) שעיקר הפשיטות הוא מאי דפשט גמר' מעיקרא מדתניא האי חרופתי מקודשת דהא דפרי' ויהודה הויא רוב' דעלמ' מצי לתרוצי למ"ד בכנענית הכתוב מדבר) (אתא) אבל לדידן אתיא ברייתא כפשטא ופשטינן דמקודשת כדפירש' לעיל:

וראיתי בהגהו' מהרמ"א שכת' גבי הנך לישני דמספק בגמ' עזרתי צלעתי כת' וה"ה אם אמר חרופתי אבל אמר לה הרי את נשואתי י"א שאינו כלום ע"כ ואמ' כן על הרשב"א שכת' בתשו' הביאה הב"י וז"ל אין אשתי כנשואתי שאלו האו' הרי את נשואתי לא שמענו שתהא מקודש' דלא תקר' נשואה עד שתבעל או עד שתכנס לחופה קשה דבמדבר עמה ע"ע קדושי' כי הנך לישני וא"ל הרי את נשואתי אמאי לא הוי ס' טפי מהני לישני דהתם מספקי שאעפ"י שהיה מדבר תחלה דילמ' הדר ביה דהנך לישני למלאכ' משמע (אבל נשואתי לאו מלאכ' היא) ולרחוקה קמכוין אבל זה הלשון של נשואה אדרב' לקרוב' קמכוין שתה' כנשואה ובכלל מאתי' מנה דא"א לנשואה אם לא תהיה ארוס' ועוד דילמ' ה"ק לה הרי את ראויה להיות נשואתי ע"י קדושין אלו תחלה שאם לא נתקדשה אעפ"י שנכנסה לחופה או נבעל' לא כנוסה היא ועוד שהרי בחרופתי ביהודה אפי' למ"ד בשפחה כנענית הכתוב מדבר ולא שייכי בה קדושי' כלל לפי שהורגלו בשם זה אמרי' דמקודשת ודאית בנשואתי דשייכא באישות לא כ"ש דניחוש לה בהיה מדבר עע"ק או שאמרה לשם קדושין נתכונתי ודברי הרשב"א בזה הלשון שהובאו שם אין משמען שלא ניחוש להם לס' אלא אמר דלא הוי כהרי את אשתי דמקודשת גמורה ואין קדושי אחר תופסין בה אבל היכא דהיה מדבר עמה עע"ק וא"ל הרי את נשואתי מידי ספקא לא נפיק:

תנן במס' מ"ש היה מדבר עם האשה ע"ע גיטה וקדושי ונתן לה גיט' או קדושיה דיו והרמב"ם ז"ל בפ"ג כ' הי' מדבר עם האש' ע"ע הקדושי' ורצת' וכתב הרב מהרי"ק בכ"מ דהיינו דאמר' אין אבל אם לא אמרה אין אלא ששתקה ואח"כ קבלו מידו סתם ליכא הוכח' דלש' קדושי' קבלה וה"ק הרמב"ם אם כן כשאמרו בגמר' אי במדבר עמה וכו' אפי' לא א"ל מידי לימא דאיירי דלא אמרה אין ומ"מ לא שייך למימ' מנאי ידעה דבלא אמירת הן ידעה מאי קאמר ותהוי ספק מקודשת ותירץ דבלא אמירת הן לא ידעה ודאי אי לקידושין יהיב ליה דכיון דלא אמרה הן לא אסיק אדעת' דלהוי לשון קידושי' דמשמע לה כיון שלא נתרצתי לו בפי' ודאי דלא יקדש לי ואנ"ל דמאחר שדברי עמה ע"ע קדושי' בהדיא והוא לא מחתה למה לא יעשה עכשיו מעשה לראות אם תקבלנו וכיון שנתן אז ואמ' לה הנך לישני היה לו לחוש שהם קדושי' שהרי פיר' לו בתחלת הקדושי' בהדיא וכן משמע דקדוק דברי הרמב"ם שביתר הלשונות המסופקות כתב והוא שהיה מדבר עמה תחלה עע"ק אבל אם אינו מדב' עמה עע"ק אין חוששין למלות אלו ולא פירש שהיא תתרצ' ותאמ' הן ולמ' כשנתן בשתיק' דקדק וכתב ורצתה דלעיל דמשמע אע"פ שלא אמרה הן וכ"ת מאי קשיא ליה לגמ' בהנך לישנ' אי דלא היה מדב' עמה מנ' ידעה נימ' שדבר עמה ולפי' הי"ל ליד' ומיהו לא השיבה הן שאם היתה משי' אפי' לא אמר לה מידי י"ל למאי דלא ס"ד דהוי לישני גריעי אלא שאינ' מפורשי' שהם לשם קדושי' פשיטא ליה דמ"ש לה תחיל' שתתקד' מהני לפרושי' לשונות סתומי' הללו שהם קדושי' ומאי איריא דלא אמרה תחלה הן עכשיו פירש לה וקבלתם והו"ל קדושי ודאי טפי מדאמר' אין והוא נתן בשתיק' שדבורו בשעת הנתינ' בהני לישני עדי' טפי מאמירת' הין תחלה וה"ק אי במדבר עמה אעפ"י שלא אמר' הין מאחר דבשתיקה מתקדשת על ספק דברי' הראשונים כ"ש כשאומ' בשעת נתינה שאין אנו צריכין לאמירתה הן תחלה כיון שלבסוף קבלה ממנו באותם הלשונות ומסיק דהנך לישני גריעי טפי מדשתיקה היכ' דאמר' הן כך יש להתפרש סוגיא דשמעתא לפי מ"ש הרב מהרי"ק בכ"מ שהרמב"ם מצריך שתאמר הן ולא סגי בשתיקה ומה שלא מחתה אבל ק' זו מנין לו דהא במתני' וגמ' לא הזכירו אלא היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה סתמא משמע דקדושי' דומיא דגט ולא בעי' דברי האשה כלל ודומיא דהפודה מ"ש ולא קרא שם דעלה מייתי לה הת' ומ"ש דאי בלא אמרה אין אלא ששתקה ליכא הוכחה דלשם קדושין קבלה הא ודאי הוכחה גדולה היא על כונתו מדבריו שהיה מדב' עמה ושותקת דלקדושין קיהיב ולמה קבלה אם לא שהסכימה לדעתו דאין לה לתלות במתנת חנם בעלמ' קיהיב לה דעלה מייתי לה התם ואם איתא הי"ל לפרש ותו אי ברצתה ואמרה הן ההיא שדיך מקרי דאפילו קדשה בגזל וחמס דידה ושתקה מקודשת ולא מצית אמרה דידי שקלי משום דשדיך פי' רש"י ז"ל שדבר עמה קודם לכן ונתרצית להתקדש לו והביאה הרמב"ם בפרק חמישי בלשון הזה אם קדם ביניהם שדוכין ושתקה הרי זה מקודשת ואם לא שדך אותה מעולם אע"פ ששתק' אינה מקודש' הרי נתרצי' להתקדש בהדיא שדוכין מיקרו ומה שהכריח הרב ז"ל דרצתה היינו ששתקה ולא מחתה דא"כ הול"ל ולא מיחתה ומאי רצתה דאמרה אין אין זו ראי' דרצת' נמי יש במשמע שלא מיחתה דבפ' האומר ע"מ שירצה אבא ומפרשי' דכ"ע רישא בע"מ שירצה ע"מ שלא ימחה קאמר ואעפ"י שהרמב"ם ז"ל בפ"ז פסק כמ"ד ע"מ שירצ' דהיינו שיאמר אין לא דלאו ברצון רצה שיאמ' בפיו דהרצון בלב תלוי אלא לפי ענינו מתפרש שם בתנאי שמתנה האדם לא מחית נפשיה לספיקא שאם אמ' ע"מ שלא ימחה כל זמן שימח' אפילו עד סוף העול' מתבטל המעשה אלא ע"מ שיגלה דעתו שהוא רצה קאמר אבל לשון ורצתה שכת' הרב כאן אין אנו צריכין שתאמר הן בפי' אלא כל שלא מחתה והראת פנים כמי שרוצה די דלאו אורח ארעא שהאשה מזכרת בפה ודי בגילוי דעתה כדאמרי' בפ' האיש מקדש דאמרי' לא חציף איניש לשויי לאבוה שליח ואמרי' ודילמא ארצוי ארצי קמיה ושתיק ופירש הרמב"ן הרצה האב דברים לפני בנו לעשות שליח לקדושין ושתיק ליה בנו מחמת כיסופא אעפ"י שרש"י לא פי' כן ואע"ג דבעלמ' שתיק' לאו כהודאה אלא בשעת מעשה כדאמרינן כל שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא כאן אין אנו צריכין אלא דבור דידיה לפרש מעכשיו כל שהיא לא מחה' סגי וכ"ת א"כ אמאי הוצרך הרמב"ם לפרש ורצת' פשיטא דאם מחתה לאו כלום הוא י"ל דס"ד שאפ"י שמחתה בדבורו תחלה מ"מ רצה לעשות מעשה וכבר היה לה להבין שאין זו מתנת חנם ולא היה לה לקבל לכך כתב ורצתה כלומר:

(ע"כ נמצא בהעתק):

גרסינן פ' האיש מקדש אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת מלוה להוצאה נתנה פרש"י אינה מקודשת ואפי' ישנה בעין להוצאה נתנה הלוה רשאי להוציא' בהוצא' ואינה חייב להעמידה בעסקא שתהא מצויה בכל עת שיתבענו וכן כתבה הר"ן והכי משמע הלשון דלהוצאה ניתנה דמשמע דעכשיו ישנה בעולם אלא שרשאי להוציא' ודברי הרמב"ם פ"ה מה' אישות מגומגם שהוא כתב בלשון הזה המקדש במלוה אפי' היתה בשטר אינה מקודש' כיצד כגון שהיה לו אצל' חוב דינר וא"ל הרי את מקוד' לי בדינר שיש לי בידך אינה מקודשת שהמלו' להוצא' נתנה ואין כאן שום דינר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאו אותו דינר ועברה הנאתו ע"כ משמ' שכל דבריו הם בשכבר הוציאה מעות המלו' שאם היו בעין כיון שיש דבר קיים ליהנות בו שעדין לא הוציאה אותו דינר הרי הו' כאילו היא נהני' עכשיו ולהכי נקט שהיה אצלה חוב דמשמע חוב בעלמא ואפילו שכבר היציאה ועברה הנאתה וכ"ת משעה שלותה חייבת באחריותן היא ועוד אם ירצה הלוה להקדישם רשאי משא"כ במלוה שאם ירצה להקדישה אינו רשאי דבעי' מה ביתו ברשותו אבל הלוה ברשותו מקרי אע"ג דאמרי' בהגוזל קמא גזל ולא נתיאשו הבעלים שניה' אינ' יכולי' להקדי' זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאין ברשותו הכא מלוה לאו שלו הם ולאו ברשותו קיימי אבל לוה שלו הם וברשותו קיימי אלא איכ' טעמ' לומר דכל שהן בעין ונתרצה היא לקדשה והיא נתרצית להתקדש דעת' להפקיע זכותה אצל זה כדי שתתקדש בו וכה"ג אמרי' בקדשה בגזל וחמס או שחטף סלע מידה וקדשה ואמרה אין קדושיו קדושין דמקנויי מקני לגביה כי היכי דתקדש בהו ה"נ כל שהמעות של הלואה בעין הו"ל כאילו הקנתה אצלו שתתקדש בהם משא"כ היכא דליתנהו בעין אך ק' היאך יתייש' הלשו' דקאמ' בגמ' מלוה להוצאה נתנה והלא כבר יצאת מאצלו והיל"ל טעמא משום דהני זוזי ליתנהו בעולם ואין להם שום קנין מן התורה אלא דתקינו להו רבנן ע"ז י"ל שהרמב"ם מפרש להוצאה נתנה אהנאה שאי' לה עכשיו הנאה נוספת בזה שההנאה כבר באת משעת ההלואה שתהנה בהם וכבר הוציאו ונדחית ועברה הנאתה דהכי מוכח לשון הרמב"ם ז"ל מ"מ לא ראיתי בפוסקים מי שיהיה לו סברא זו גם לא מייתי מי שדקדק כן מדבריו ואפש' לומ' דלאו לאפוקי כשה' בעין אתא אלא לו' לפי שאין לה עכשיו שום הנא' בה נוספת על מה שהיה לה מקמי הכי דמשעת ההלואה באת לה ההנאה דלהוצאה נתנה לה וכמי שכבר הוציאה אותו דמי ומה כחה יפה עכשיו