חידושי המהרי”ט ע

ל' שאין כאן ידים מוכיחות אפילו אמרה האשה לשני נתכוונתי ואיפשר לפרשה באומר פרשת לעצמי והיא נתרצית והיא מכחישתו ואומרת נתקדשתי לא אלא לראשון שעשאך שליח אלא שהראב"ד ז"ל בפ"ט פרשה בשקדשה סתם והוא אומר לעצמי נתכונתי ואכתוב עוד על זה בפרק האומר בס"ד ולענין הלכה כל רבותינו האחרונים הסכימו בכמה מעשים שאירעו להקל ושלא לחוש לסברת יש מי שאומר להצריכ' גט ולעגנה כאילו קל' מן שמיא נחית שאין כאן בית מיחוש ואחריהם אלך:

ויש לברר כשהיה שידוכין ביניהם אי חשיב כידים מוכיחות שהרב מהרי' ן' לב ז"ל בח"א מתשובותיו כתב דחשיב ידים מוכיחות והביא ראיה דאמר רבי' תם על מעשה בא' שאמר לחבירו בתך מקודשת לי סתם ולא פירש איזו מבנותיו והיתה א' מהן משודכת לו מסתמ' על המשודכת קאמר דשארית ישראל לא יעשו עולה ואמר שאחד מגדולי הדור כתב דלא דמי לההיא דר"ת דהתם ודאי הקידושי' חלים על א' מהבנות וכולהו בעיין גיטא מספקא וכיון דליכא אלא ספיקא או האי או האי יש לומר שלא קידש אלא אותה שלידך מעיקרא וכתב עליו הרב והאמת כי דברי פי חכם חן מכל מקו' לא היה רוצה לסמוך על חילוקם לפוטרה בלא גט ואני בעניי כתבתי בתשובה שזקוקים אנו לסמוך על החילוק ההוא מההיא דפרכי' עליה דאמר קידושי שאינן מסורין לביא' לא הוו קידושין ממתניתי' דהמקדש את בתו סתם אין הבוגרות בכלל ומוקמי' לה בשאין שם אלא גדולה וקטנה וקא משמע לן דאע"ג דשויתי' גדול' שליח לקבל קידושי' לא שביק איניש מילתא דאית ליה הנאה מיניה דכסף קדושיה שלו ועביד מידי דלית ליה הנאה מיניה ואפילו תימא דאמר' גדולה שיהיה כסף קדושיה לאביה לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה וכו' ובהך סברא אמרינן דאין הבוגרות בכלל ולא חשו להם חכמי' כלל ואילו לענין ידים מוכיחות לא מהני הך סברא להוכיח שלעצמו קדשה דלא שביק איניש מצוה דנפשי' ורמי עליה ואית ליה הנא' מיני' ועביד לאחריני אשר לא ידענו שעשאוה שליח והיינו טעמא דלענין לשון הקדושין בעינן שיהא הלשון ברור שמוכיח מתוכו למי מתקדשת ולא מסברא דעלמא ועוד יש ראיה מדברי הרא"ש ז"ל שהבאתי למעלה דאי הוה מצי גמרא לאשכוחי מילתא דאיכא הוכחה בלא לי לא הוה דחיק לאוקומי ולשבוש' מילתא דשמואל בדאמר לי ואם איתא משכחת לה בדשדיך ולא היה צריך להגיה דברי שמואל בדאמ' בהדי' לי וכי תימא השת' נמי לוקמא בשהיו מדברי' על עסקי קדושין ההיא ודאי כאומר לי בהדיא דמי ולפי מה שפירשתי לעיל היינו אוקמתא דגמ' דמדבר עמה על עסקי קדושין דכמי שאמר לי דמי ויש להביא ראיה שכל שהלשון אינו מוכיח אף על פי שיש הוכחה מדבר אחר לא מקרי ידים מוכיחות מדאמרי' בפרקא קמא דנדרים כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה ומפרש רש"י זכרונו לברכה דכולהו בהדי הדדי הוו כיון דאמר על הדבר הרי עלי והימנו פירוש הריני נזיר עלי קרבן הימנו שבועה ופרכינן בגמרא הימנו דילמא דאכילנ' קבעי ומאי פריך הא ליכא לספוקי בהכי דמדאמר הריני נזיר ועלי כקרבן הא מוכח דלא בעי למיכל אלא כיון דזה הלשון דהימנו לא הוי ד דהא לא מוכיח מתוכו אף על פי שדבר אחר מוכיח עליו לא מקרי יד ולא דמי לנזיר עובר לפניו דאהא לשון קצר הוא שלא פירש שנודע משום דנזיר עובר לפניו והר"ן זכרונו לברכה כתב כן בראש הפרק אהא דאמרינן גבי ודין די יהוי ליכי מינאי דאפילו לרבנן דלא בעינן ידים מוכיחות הני מילי בגט וכולי ושם כתבתי באותה תשובה באומר למשודכתו תקחי זה לקדושין שאין שם בית מיחוש שלא פירש קדושין אלו מה טיבן שאין מוכיח מי הוא המקדש ומי היא המתקדשת ואפשר שהוא נעשה שליח לחברו והיא נעשית שליח לחברתה ואין השדוכין הוכחה כלל:

ועוד כלל אחר אמרו כל שלא אמר לשון שיהא גוף האשה נתפס בו כגון הרי את מקודשת או שיאמר הרי את מאורסת או הרי אתן (לי) לאנתו לאו כלום הוא וזה הביא הרב מהרר"י ן' לב ז"ל בשם רבנן פרובינציה הרב בעל המכתם ז"ל והרב רבי נתן ז"ל ורבנים אחרים והסכימו עמהם רבני צרפת הלכה למעשה דמי שאמר לאשה אני נותן לך זה לקדושין שאף ידים אין כאן שיחול עליה קדושין ואין להצריכה גט כלל:

גם הרב רבינו ישעיה השני ז"ל בנותן כסף לאשה ואמר לה הרי זה קדושיך אינו כלום שאין כתוב בכסף דבר של קדושין כמו הכתוב בגט דבר של גרושין ואמר הוא ז"ל שדבריו מסכימים לדברי רבני פרווינצייא ורבני צרפת ז"ל אלא שתשובת הריב"ש ז"ל בסימן רס"ו חולקת על זה על מי שאמר הריני נותנו לך בתורת קידושין אעפ"י שלא אמר לה בפי' הרי את מקודשת לי הרי זו מקודשת שזה דבור שלם כיון שהזכיר שהוא הנותן לה בתורת קדושין:

ונרא' מלשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת והואיל והריב"ש ז"ל היה מחמיר יש לחוש לדבריו אעפ"י שכל הגדולים הללו כתבו להיתר אלו דבריו ז"ל ולא ראיתי אני בדבר הריב"ש ז"ל סתירת דברי אותם הגדולים ולא בדברי אותם הגדולים סתירת דברי הריב"ש ז"ל כי דברי אותם הגדולים הם בעיקר התפסת הקדושין בגופה ודברי הריב"ש ז"ל הם בידים מוכיחות מי היא המקדש ועל זה אמר הריב"ש ז"ל שכל שאמר הריני נותנו לך הרי גילה שהוא נותן את הכסף והיא המקבלת וזה מוכיח שלעצמו הוא מקדשה ורבני פרווינצה ז"ל יודו לו בזה דהוו ידים מוכיחות. אלא דבריהם הם באומר אני נותן לך זה לקדושין נהי שהוא הנותן והיא המקבלת אבל כל שלא אמר שתהא מקודשת לאו כלום הוא דלקדושין לצורך קידושין משמע וראיה מדאמר בפרק אין מערימין אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולה אלמא שני לן בין חומר הרי זו עולה לאומר לעולה:

ודנדון של הריב"ש ז"ל כיון שאמר הריני נותנו לך בתורת קדושין הרי גילה שנתינה זו תורת קידושין עליה שבנתינתה היא מקודשת שכן מצינו בגמיא בפרק הזורק אמר לו בעל חוב זרוק לי חובי בתורת גיטין שפירושו שיזכה לו ארבע אמותיו בזריקה זו כמו לענין גט ואעפ"י שלא פירש כמי שפי' דמי שיזכה לו ארבע אמותיו אף כאן באומר נותנו בתורת קדושין היינו כדינה שתהא מקודשת בנתינה זו אבל באומר בלשון לעז אישטו טידו רי קדושין או פור קידושין לאו כלום הוא כי פור קידושין לאו משמעו בעד קדושין או במקום קדושין ולא הוי בתורת קידושין:

וצריך לברר דכל הני לישני דאקרו ידים שאינן מוכיחות אפילו אמרה שבלבה היה שתתקדש לו לאו כלום הוא כיון שהלשון גרוע ולא מוכיח ואפי' אם היו ביניהם דברים בכת' כל שאין הדברים מוכיחים הו"ל כמקדש בלא עדים שהרי אין העדים יכולים להעיד שזו נתקדשה לזה וראיתי שכתב מהרר"י אדרבי בתשובותיו כשאמר תקחי אותם בעד קידושין אע"פ שלא פיר' מי הוא המקדש ומי היא המתקדשת ולא הוו ידים כלל ליתא ומ"מ מקרו ידים כדכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג ויש לאיש לקדש אשה בכל לשון שמכרת בו ויהיה משמע הדברים באותו הלשון שקנא' וכו' ואמר ודאי שבדורינו זה רובא דעלמא לא גמירי ומדברים לישנא קליל' ומשמעות טומאלי פור קידושין הוא ביניהם שקונה האשה לעצמו ע"כ. ואין ענין דברי הרמב"ם לכאן שדבריו הוא מה שקוראים באותו הלשון קנין של קידושין כדאמרי' שכן ביהודה היו קורין לארוסה חרופה אבל אם הלשון גרוע מה מועיל שהיא מכרת אם אין בלשון קנין של קידושין וגם לא יד מוכיח שהיא מתקדש' לו:

איבעיא להו מיוחדת לי עזרתי צלעתי מהו כתב הרא"ש כל הני לישנ' דברירא לן דהוי לשון קידושין לאו כל כמיניה למימר לא הוה ידענא דהוי לשון קידושין וכל אלו הספקות כשהיה מדבר עמה ע"ע קידושין דאם לאו אין בהם ממש והר"ן ז"ל כתב דבלשונות דמספקא לן בהו אם לא הוה מדבר עע"ק לא חיישינן להו כלל דהא לא ידעה ואי אמר' דידעה ספקא הוי ובאידך לישנא דאיפשיטו כגון לקוחתי קנויה לי דוקא במדבר עע"ק אי נמי דאמרה לשם קדושין קבלתינהו הא לאו הכי אינה מקודשת והרב בב"י ז"ל הביא דבריו וכתב המ"מ וכו' ואמר שנראה מדברי הרא"ש שהוא חולק על מה שכתב בשם המפרשים דכל הנך לישני דאיפשיטו צריך שתאמר שהיא מכרת בהם ולהרא"ש ז"ל אפי' אומרת שאינה מכרת מקודשת ואמר שאפשר שהרא"ש לא מיירי אלא בדין האיש המקדש דכיון שהוא הוציא מפיו לשונות הללו חזקה לשם קידושים הוציאם אבל האשה אינה מכרת באותם הלשונות ומ"מ יש לתמוה על רבי' שלא הזכיר סברת הרא"ש בזה כלל אלו דבריו ז"ל ואם הבנת דברי הרא"ש היא כן טפי איכא לאתמוהי על הטור שכתב איפכא שכתב וכן בכל לשון שמשמעותו לשון קידושין ודאי באותו מקום ובלבד שהיא תבין שהוא לשון קידושין ואם אלו שפשוטים באותו מקום שהם ודאי קידושין הצריך שתאמר שהבינה בלשונות של קדש שנסתפקו בגמרא בהם והופשטו שהם לשון קידושי' לאו כל כמינה לומר שאינה יודעת הא ליתא כלל ומה שחלק הרב בבית יוסף מדין האיש לדין האשה לא נתחוור אצלי שאם האיש יאמר לקוחתי למלאכתי נתכוונתי עצורתי לשם פילגש נתכונתי או למלאכה מי לא נאמן טפי מהאש' דאיהו בידו לגרשה והיא אין בידו להפקיע עצמה ממנו ואם מפני שכתו' בדברי הרא"ש לאו כל כמיניה לשון זכר בראשי תיבות נכתבים לאו כל כמיני' זכרהו ונקבהו ונראה לי דלא אמר הרא"ש הני לישני דאיפשיטו דברירא לן דהוו קדושין כלומר שברור לכל העולם דאילו הני לישני דאיפשיטו מאחר שנסתפקו בהם חכמים שאר אינשי מאן יהיב להו קבא דקמחא למיזל למגמר שהם לשונות של קידושין וכשהאיש או האשה אומרים לא לשם קידושין נתכוונתי מהימני מיהו איכא למידק א"כ הרא"ש לא הזכיר אלא הלשונות הברורים והמסופקי' אבל הלשונות שנפשטו לא הזכיר בהם מה דינם וממה שכתב וכל אלו הספקות כשהיה מדב' עע"ק משמע שאותם הלשונות שנפשטו אינן בדין הזה ונראה שהרא"ש ס"ל דבאלו הספקות אם לא היה מדבר עע"ק אפי' אמרה לשם קידושין קבלתי לאו מידי הוא כדאמרי' בגמ' מנא ידעה כלו' ואפי' אמרה לא חיישי' דהו"ל כמקדש בלא עדים ובזה חלוק הרא"ש על הר"ן ז"ל דדוקא דהיה מדבר עע"ק הוא דאיסתפקא לן דילמא למלאכה קאמ' שכן משמעות הלשון ומהדר קהדר ביה אבל הנך לישני דאיפשיטו כיון דהיה מדבר עע"ק מקודשת על הסת' עד דאמרה לא ידעתי שהוא לשון של קידושין ולדברי הרא"ש ניחא דמוקי לה גמרא לבעיא דהנך לישני דוקא בהיה מדבר ולא כדברי הר"ן שכתב דה"ה דה"מ לאוקמה דבידעה מאי קאמר לה אלא משום דהכי שכיח טפי וק"ל טובא לדבריו ז"ל אדמבעיא לן בהני לישני דאסתפק' לן בהו אמאי לא תבעי ליה בהנך לישני דברייתא קנויה לי זקוקה לי וכו' במאי עסקינן אי במדבר עמה אפי' בשתיקה ואי לאו מנא ידעה אלמא בהנך לישני מתוקמא שפיר בדידעה ושפיר מקדשה בהנך לישני דמוכח' לעדים ולכ"ע שהם לשון חידושי' אבל הנך דמספקא לן מנא ידעה ואפי' אמרה דידעה לאו כ"כ דמי איכא מידי דאנן לא ידעי ואיהי ידעה ויש לתרץ לשיטתו ז"ל דודאי ברייתא מתוקמא במדבר עמה או בידעה וקמ"ל