חידושי המהרי”ט סט

אמר שמואל בקידושי' נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת וכו' הריני אישך אין כאן בית מיחוש פרש"י אפי' ספיקא לא הוי וק"ל דאי נמי לא אמר שמואל כי האי לישנא אלא אינה מקודש' לגמרי משמע ואפילו ספיק' לא הוי כדדייקי' לעיל הא נתן הוא ואמרה היא ספיק' הוי מכלל דכי תני סיפא אינה מקודשת אפילו ספיק' לא הוי ונרא' דמ"ה כתב הרא"ש דהני אפי' היה מדבר עמה ע"ע קידושי' מיירי דהני לישני גריעי מנתן לה בשתיקה ומ"ה קאמר אין כאן בית מיחוש ובהכי ניחא אמאי נקט שמואל במילתיה ברישא הרי את מקודשת הרי את מאורסת דהני ודאי לישני מעליא נינהו דאע"ג דאמרינן בגמרא לישני בתראי קמ"ל הא מצי למתנייהו באנפי נפשייהו אלא לעולם דבעי' דאמר לי לא בא להגיה בדברי שמואל אלא ה"ק לא נחית שמואל להודיע נוסח המועיל בקידושין כי אם להודיעך דהני לישני ברירי לכ"ע שאין האשה יכולה לומר לא הבנתי מה אמרת ולא קבלתי לשם קידושין דכ"ע ידעי בקידושין קאמר לה ואע"פ כן כי נקטינהו בדידיה אין כאן בית מיחוש כל כלומר אפילו היו מדברים ע"ע קדושין ואפי' אמרה לשם קדושין קבלתינהו לא מהני משום דגריעותייהו דהני לישני (לי) שאמרם בלשון שמוכיח שילקח עצמו לה והתור' אמרה כי יקח א"נ דשמואל מיירי בהיו מדברים ע"ע קידושי' דלא בעי' שיאמר לי והא פשיטא אלא ללמדך דאפי' בכה"ג דסיפא לא הוו קידושי' אע"פ שהיו מדברים. ע"ע קידושין כדכתב הרא"ש מיהו רבי' ירוחם כתב וי"א שהיא מקודשת ודאי ואיני רואה להם טעם דכיון דגזירת הכתוב הוא ולא שיקח את עצמו כי היו מדברים ע"ע קידושי' מאי הוי:

ומסיק הכא דוקא דאמר לי שאל"כ הו"ל ידים שאינם מוכיחות ולא הויין ידים והק' הרא"ש ז"ל דבריש נזיר מסיק אהך מילתא גופה דידים שאינם מוכיחות הויין ידים ובשאין נזיר. עובר לפניו אפי' יד לא הוי דדילמא אהא בתענית קאמר אבל בנזיר עובר הוי יד לנזירות אע"ג דלא מוכח כל כך ותירץ דהרי את מקודשת ולא אמר לי אפי' יד לא הוי ודמי לאין נזיר עובר לפניו ועל ידים שאינם מוכיחות מסיק הכא דלא הויין ידים והתם לאו מכח דשמואל דהכא פריך אלא מכח הנך דאיירי בהו לעיל מודרני ממך וכו' אבל אי הוו מוכיח קצת הוי ידים והא דמשני הכא בדאמר לי והתם בנזיר עובר לפניו דאז הוי הוכח' גמורה אי הוה מצי להוכיח' בכולהו בין בקידושי' בין בנזיר דאיכא הוכחה קצת הוה משני וכ"ת לישני כשהיה מדבר עמה ע"ע קדושין ההיא ודאי הוכחה גמור' טפי מנזיר עובר לפניו שהרי על עצמו היו דבריו ומיהו ה"מ לשנויי כשתבע אשה בפניה לעצמו ולא רצת' ואח"כ אמר לזאת הרי את מקודשת דהויא הוכחא קצת דומיא דנזיר עובר לפניו וכתב הטור בשם הרמ"ה אם קדש אשה אחרת בפניה הויין ידים מוכיחות והקשה עליו א"כ לוקמ' אביי בהכי ומאי דוחקיה לשבושי מילתיה דשמואל בדאמר לי אלא לימא הכא נמי כדאיכא ידים מוכיחות ומיהו לא דמי לנזיר עובר לפניו דבנזיר עובר מוכיח שעל עסקי נזירות קאמר אהא אבל מפני שקדש אשה אחת בפניה לא מוכח איפכא שכבר קדש אשה לעצמו וזו לחבירו וכההיא דחמש נשים דפרק האיש מקדש דאמרי' קמ"ל דאשה נעשית שליח לחברתה אפי' במקום שנעשה לה צרה התם בשקבלה כבר אבל כאן אין הוכחה שרוצה גם בזו שתהיינה צרות זו לזו ונראה דלהכי נקט וחוששין לקידושיו כלומר דספק קידושין נינהו ובהכי ניחא דלא מוקמי' מילתא דשמואל בהכי וכן כשתבע אשה שתתקדש לו ולא רצתה הויא הוכחה לחברת' שעל עצמו היה מחזר ומ"מ לא הויא הוכח' כל כך לעשות' קידושי ודאי אבל קידושי ספק מיהא הוו ויש לדקדק בדברי הרא"ש מי דחקו לומר דנזיר עובר לפניו הויא הוכחה גמורה כ"כ כמו בקידושי' דאמר לי נימא דהוי הוכח' קצת כמו מופרשני ממך וכן כתבה הרא"ש מעיקרא דלא מוכיח כולי האי ואמאי נייד מינה וכתב דאי הוה מוכיח מידי דהוו הוכחה קצת הוה אמר וי"ל דלא מתוקמא ליה סוגיא דהכא דקאמר לימא קסבר שמואל ידים שאינן מוכיחות הויין ידים משמע דלפי סברת המקילים הכא בלא לי הוי ידים ש"מ ואם איתא דבנזיר עובר נמי ידים שאינן מוכיחות הוי מאי פריך ליה את מי לא מודית דבעובר חשיב יש"מ וחשיב ידים להכי קאמר דודאי נזיר עובר מוכיח טפי וא"ת והשתא נמי מאי פריך לישני ליה כשאין נזיר עובר לפניו אפי' יד לא הוי כדמסיק התם וי"ל ה"ה דמ"ל הכי אלא דידע אביי דהכא נמי בלא לי אפי' יד לא הוי והשתא ניחא דלא משני אביי לפי שיטתו דס"ל דידים מוכיחות הויין ידים אע"ג דמצי למימר דאביי בעי לתרוצה לדשמואל אפי' אליבא דרבא דאמר לך רבא הכא בדאמר לי הניחא אם היה יכול לשנויי במילתא רויח אבל לא הו"ל לשבוש' מילתא דשמואל ולהגיה בדאמר לו לאוקומי מילתא דשמואל דלא כוותיה אעפ"י שפרשתי דלא משבש לה אלא דלא נחית להכי מ"מ דוחק גדול דקאמר מילתא דלא צריכא משום סיפא וטפי הול"ל מסתברא מילתא דשמואל דכוותא אזלא ורבא מוקי' לה בדאמר לי אלא מוכח דבלא לי אפי' יד לא הוי ולפי זה הרי"ף והרא"ש הזכירו בקידושין לי ולא הזכירו בקידושין מנאי וכתב הר"ן ונותנים טעם לדבר דכיון דכתיב בגיטא מינאי תו לא צריך ולא נראה שיהיה זה דעתו שהנה לא הזכיר בגירושין אמר לה אלא כך כתב וכן בגירושין הרי את משולחת וכולי דמשמע שזהו הלשון הכותב בגט עכ"ד ואין לומר דלישנא קלילא נקט וארישא סמיך דבקידושין אמר לה וכן בגרושין שלא היה לו לחסר לשון הגמרא דקאמ' וכן בגרושין נתן לה ואמר לה דמיירי דעל נתינת הגט הם דבריו ולא בכתיבה ומדשמואל אין ראיה דכי היכי דבקדושין לא הזכיר לי אף בגירושין לא הזכיר מינאי ואם תאמר הא רבא גופיה מודה דלא בעינן מינאי כרבנן דאין אדם מגרש אשה חבירו ואפי' בכתיבת הגט עצמו לא צריך מ"מ מאחר דגמרא אסתפקא ליה מי בעי ודין כ' יהודה אע"ג דודאי רבא דמוקי' נפשיה כרבנן לא בעי ודין דמוכחא מילתא דאל"כ אתיא דלא כרבנן מכל מקום מספקא ליה לגמרא בתרווייהו אי בעי להו הילכך בכתיב' בגט תרוייהו בעי אבל באמירה דבע"פ כיון דכתיב בגיטא מינאי תו לא צריך וזה אנו יכולים לומר לדברי הרא"ש ז"ל שכתב וכן בגירושין נתן לה ואמר לה בלשון שבא בגמרא אבל הרי"ף ששינה הלשון משמע דאף בכתיב' לא צריך מינאי והר"ן ז"ל פירש שהרי"ף ז"ל סמך לענין מינאי דלא צריך כדאמר רבא אנא דאמרי אפי' כרבנן דר"י ומיהו דאיבעיא לן בגמרא אי בעיא ודין והביאה הרי"ף ז"ל סביר' ליה דאיפשר דמסתבר טעמיה דרבי יוחנן בודין ולא מסתבר טעמיה במינאי דאין אדם מגרש אשת חבירו ומכל מקום דוחק לומר כך כיון דפרכינן לרבה היכי אתיא כרבי יהודה דיחידאי הוא ומשנ' אנא דאמרי כרבנן משמע דבכולה מילתא אתיא כרבנן ואין טעם לחלק ביניהם בדברי היחיד משום דמסתבר טעמיה:

ויש. מי שאומר דאף על גב דקי"ל דידים ש"מ לא הויין ידים אפ"ה לענין גיטין וקידושין אזלינן לחומרא והוה ליה ס' מגורשת דהא משמע בפרק המגרש דכל היכא דלא כתיב ודין הוו ידים ש"מ ואפ"ה משמע דאי כתב לה כל תורף הגט ולא כתב לה ודין מפסלה לכהונה ותפסי בה קידושי' דהא לא אפשיטא התם אי בעי ודין ודחה הר"ן ז"ל דבריהם דהתם משום דחיישינן דבלאו ודין הוו ידים מוכיחות דומיא דאמר רבא במינאי אבל דהוו ידים שאינן מוכיחות כי הכא פשיטא דלא הוו ידים כלל ולא תיקשי מדתלינן פלוגתא דר"י ורבנן בידים שאינן מוכיחות ולא תלינן באי מוכחא מילתא והוו ידים מוכיחות אלמא אף שאינן מוכיחות איכא למיחש דמהא לא איריא דכיון דאמר רבא התם בנדרים אנא דאמרי אפילו כרבנן וכולי שמעינן דרבי יהודה בעי מוכיחות טפי ורבנן כיון במוכיח קצת דומיא דמילתיה דרב' הויין ידים ובהכי מסתפקא לגמרא מוכיחות טפי כרבי יהודה ולא איפשיטא ואזלינן לחומר' אבל רבי יהודה אי בעי ודין דילמא לא בעינן כרבנן דפליגי עליה משום דהא מוכחא קצת ולדברי המפרשים קשה דהיאך איפשר דרבא מוקי נפשיה כרבנן אם לא שיחלק ויאמר דמכל מקום מוכיחות מקרי אם כן היכי מייתי ראיה מינה להחמיר בשאינן מוכיחות לגמרי וכה"ג תפסו כל האחרונים דבלא אמר לי שאין כאן בית מיחוש וכן כתב המ"מ בשם הרמב"ם והרשב"א וכל שכן לפי מה שאמר הרא"ש ז"ל דבלא אמר לי אפי' יד לא הוו ואפי' אביי דאמר הויין ידים מודה הכא דלאו כלום הוא אמנם בתשובות מהר"ם אלשקר ז"ל הביא תשובת הרשב"א שכתב ולענין פסק ההלכה קי"ל כשמואל דידים ש"מ לא הויין ידים וקי"ל כרבא דגבי אביי הילכך לענין קידושין כי אמר לי אינה מקודשת ומיהו איכא למימר דחוששין לה וצריכה גט ודע דבפ' המגרש אמרינן דהיכא דלא כתי' ודין ידי' ש"מ הוי ולר"י דבעי ידי' מוכיחו' אינ' מגורש' ואפ"ה מסתבר' דהיכא דכתי' הרי את מותר' וכל תורף הגט חיישי' לה ואי פשטה ידה וקבל' קידושין מאח' צריכ' גט אבל גבי נדרים כל היכא דלא הוו מוכיחו' לא הויין ידים כלל וי"א דאפי' בגיטין וקידושי' למ"ד לא הוין ידים לא חיישי' לה ולמאן דאמ' צריך למכתב ודין אי לא כתב אין כאן בית מיחוש ומיהו אנן חיישי' לרבנן והויא ס' מגורשת ע"כ ומה שכתוב שם מסתברא דהיכא דכתוב וכו' חיישינן לה לא שכתב זה מסברת נפשו והסכמתו דהא מנא ליה דאי מסברא אמר כן גבי מינאי ואצלו כי לא אמר שוה למינאי גם בלא אמר לי יכול לומ' מסברא כן אלא מההיא דאיבעיא לן בפ' המגרש אמירה דמספקא לן אי בעי' ודין וכו' והו' ליה לכתו' מסתפקא וכתב מסתבר' וכבר תבריה לגזיזה בהא שכתב דלא מבעיא לן לר"י דודאי לדידיה אין כאן בית מיחוש ומיהו אנן חיישינן לרבנן הרי דחאה לאותה ראיה לגמרי כדרך שדחאה הר"א ז"ל והנה אנו רואים שהרב המגיד משנה העיד משם הרשב"א דלא חיישינן לה כלל ועוד מצינו לו ז"ל בתשובותיו סי' תשע"ד ואלף תל"ד השיב על מי שאמר הרי אני נותן לך לקידושין והשיב דלא הויין ידים כדמוכח בשמעתין ובסוף כתב ומיהו יש לחוש להחמיר שמא בקידושין בענין זה לא בעי' ידים מוכיחות דצריכה גט ואם קבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם ע"כ:

ואיברא שהלשון מפוקפק מדקאמ' שמא בקידושין בענין זה משמ' דבקידושי' בענין אחר בעינ' ידים מוכיחות והתם היינו טעמ' דמדקאמ' הריני נותנו מוכחן מילתא שהוא הנותן ולעצמו מקדשה כמ"ש הריב' בתשובה ואין לפרש דבענ' זה דקאמר משום דאיכא ענין אחר דהיינו ודין ומינאי דאסתפקא ליה לגמרא התם דאם כן אפי' בענין זה מבעי ליה ועוד הא דקאמר לא בעי ידים מוכיחות הא ודאי בקידושין בעי' אלא הול"ל שמא להחמיר לא קפדינן אידים מוכיחות וא"ת אי אמר משום דאמר הריני קאמר הול"ל דהוו ידים מוכיחות י"ל דלא בעינן מוכיחות טפי קאמר אלא במה שאמר הריני נותן סגי וכי האי לישנא נקט גמרא בפ' המגרש ורבנן סברי ידים שאינם מוכיחות הויין ידים ואע"ג דלא כתיב ודין מוכחא מילתא דבהאי גיטא קמגרש ואף על גב דמוכח קצת שקרו ליה שאינן מוכיחות טפי ובהך פורתא דהוכחה סגי הכא נמי בהך דאמר הריני נותן אף על גב דאיפשר שהוא הנותן ולא המקדש מ"מ סגי בהאי הוכחה קצת דלא הוצרך להודיע שהוא הנותן אלא להודיע שהוא המקדש ולא בעינן ידים מוכיחות טפי מהאי ואי קשיא מהא דתניא בתוספת' והביאה בירו' בפרק האומר לא הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קדשתיה והיא אומר' לראשון השני נעשה כאומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני והיא כאומר' לא' קדשתני והוא אומר לא קדשתיך אמרה איני יודע' חזקה לשני הוחזק השליח בעדים חזקה לראשון וכולי והיאך יהא השני כאומר לה קדשתיך ותיפוק