חידושי המהרי”ט סז

עליה דידיה דמפקד כי יקח איש אשה וגם אין לומר דבהא פליגי דר' אלעזר סבר פנוי הבא על הפנויה היינו קדשה ואנן לא קי"ל כרבי אלעזר בזונה וה"ה בקדש' דהיכא אשכחן פלוגתא בקדשה בין ר' אלעזר לשאר תנאים בהא וי"ל דכיון דכולהו תנאי לפרושי זונה הכתובה בתורה קאתו ור"ע אמר אין זונה אלא מופקרת וחכ"א אין זונה אלא גיורת ומשוחרר' ושנבעלה ב"ז ר"א אמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה עשאה זונ' למ"ל הא כלה קיימי לימא אף נבעל' לפנוי אלא משו' דכולהי תנאי מודו דלא מקרי זונה שאסורה לכהן אלא שנבעלה בענין שנפסלה ונשתנה גופה ור"ע דאמר אין זונה אלא מופקרת נעשה שינוי בגופ' שנעשית קדש' ולרבנן שנבעל' לפסול לה ור"א א אמר אף פנוי הבא על הפנוי' עשא' זונה ואתרמי לה בשם דקדש' לפיכך נאסרה לכהן ור"ע דאמר זו מופקר' מסתמא פליג עליה דאי ס"ל דבחד זימנא הויא קדשה כשנעשי' מופקרת מה שינוי נעשה בה שנאסרת עכשיו לכהן וא"א לומר דס"ל דלא מקריא זונה אלא ע"י הפקר דהשתא קדשה מקריא בזנות גרידא זונה מבעי' אלא ע"כ משום דאשתני שמה בקדשה ופליג אדר' אלעזר וקיימא לן כר"ע ומה שנ"ל בדעתו ז"ל לפי מ"ש בחבור אמנם מלשונו שבס' המצות שכתב מצוה שכ"ה הזהיר שלא לבא על אשה בלא כתובה וקידושין והוא באומרו לא תהיה קדשה מבנות ישראל וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלאו דאל תחלל את בתך להזנות' נרא' מלשונו שתהיה הקדשה כל אשה פנויה שלא לשם אישות ועליה נכפלה האזהרה מלא תחלל אמנם בחבור חזר ודקדק שאין קדשה אלא מופקר' והדר ביה מההיא דספרי שהביא הראב"ד ועוד שהרי בלאו דאל תחלל יהיב טעמא ולא תזנ' הארץ הארץ ומלאה וכו' והדר דייק מדכתי' אל תחלל את בתך לימא אל תזנ' את בתך אלא ה"ק שעוש' אותה חולין ונוהג בה מנהג הפקר ומשום שאין הדבר תלוי בזנות אקראי גרידא נקט כי האי לישנא ויש לתמוה על לשון הטור שכ' סי' ל"ה אבל אם בא עליה אדם לשם זנות לוקה משום לא תהיה קדשה והיא זונה האמורה בתורה ודבריו מתמיהין דמשמע דס"ל כר"א דפנוי הבא על הפנויה עשא' זונה והוא עצמו פסק בסי' ר' איפכא והרב מהרי"ק ז"ל כ' דלמקרי לה זונה בעלמא קאמר כדאשכחן בתמר דקרי לה זונה ופנוי' היתה וק' דמאי נפקא לן מינה בשם זה ועוד הא אמרי' בגמרא אפרים מקשאה מש' ר' מאיר אמר תמר בתו של שם היתה ודנוה בשרפה כבת כהן שזינתה וע"כ משום דשומרת יבם חשבי לה כזקוקה ולא כפנויה א"נ איכא דמפרש גיורת היתה ונבעלת לעכו"ם חייבת מיתה ובדוחק י"ל דלפרושי קדשה קאתי הטור דלא תימא קדשה כתרגומו נבעלה לעבד שאין לה עליו קידושין אלא זו זונה האמורה אצל יהודה ויחשבה לזונה לפי שהיתה על אם הדרך וקרי לה קדשה:

ומה שכתב עוד הרב המגיד ז"ל דלדעת הרמב"ם ז"ל הגרסא כך היא פלגשים בקדושין בלא כתובה כבר כתב הרב בכ"מ שלא ראה דבריו בה' מלכים פ"ב פלגשים בלא כתובה ובלא קדושין והרב המגיד לשיטתיה אזיל שסבור דדעת הרב דכל שלא לשם קידושין זנות קחשיב ליה ולכך צ"ל שלא הותרו פלגשים אצל המלך אלא ע"י קדושין וכבר הוכחנו דלא חשיב זנות דקדשה אלא במופקר' ולהכי פלגש מותר' אצל המלך וטעמא דלהדיוט אסיר' משום עשה דכי יקח שלא יקח אלא ע"י קידושין שהיא עצורה לו שלא תבעל לאחרים ויהיו בני ישראל מצויינין וניכרי' והרמב"ן כתב בתשו' וז"ל גם דברי הרמב"ם ז"ל אינם לאסור פלגשו להתירה למלך וכו' וכתב עליו הרב בכ"מ שיש לתמוה היאך העביר עיניו ממ"ש אבל ההדיוט אסור בפלגש ושמא היה חסר בספרו ואני אומר כי דעת שפתי הרמב"ם ברור מללו שאין דברי הרמב"ם לאסור פלגש משום קדשה שא"כ היה צריך היתר מיוחד במלך וזה מנין לנו אלא ע"כ איסור קדשה ליכא במיוח' שאין איסורא אלא לפי שמחוסרת קדושין ויכולה להכשיל לאחרים ומזה הטעם עצמו הפלגש מותרת למלך דמאחר שנתייחדה לו משומר' היא דאסורה לכ"ע ואפי' לאחר מיתה דאמרי' גבי אבישג דשרי' לשלמה דמלך הוא ואסור' לאדוניהו דאין משתמשי' בשרביטו כ"ש בחייו דאסורה לכ"ע ומתחייבים במיתת מלכות הילכך ייחוד שלו היינו קדושי' דעלמא ולכ"כ הרמב"ם ז"ל בהל' מלכים ביחוד בלבד קונה אותה דמשנתיחדה לשם פלגשו מזדהר נפשה ואסורא לכ"ע וא"ת דאמרי בפ' כ"ג בא וראה כמה קשים גרושי' שהתירו לו לדוד ליחד ולא התירו לגרש ואם איתא דפלגשים בלא קדושין הם לא היה צריך לגרש את הנשואות שהרי כתב הרמב"ם ז"ל דבין נשים בין פלגשי' הכל י"ח והכי מוכח מעובד' דאבישג דאמר לה אסירת לי מ"מ כבר הי"ל פלגשים אחרות כדכתיב ויוסף עוד דוד לקחת נשים ופלגשי' והיה יכול לסלק אחת מהפלגשי' שלא היו צריכות גט דקשי' גרושי' וי"ל דלענין פלגשים כיון דלא היו ע"י קדושי' אין סלוקן סלוק דמצי הבר נסבי וקעב' ולהשיא לאחר לא חזיא הילכך לא אפשר אם לא לגרש את הנשואה דעביד בה מעשה אלא שקש"ם גרושין והא דכתב הרמב"ם ז"ל שם ואם הוסיף א' ובעלה לוקה הקשה שם הרב בב"מ מנ"ל שצריך שיבטלנה דילמא בקדשה לבד מקרי מרבה וכו' וצ"ע אם איתא בשום דוכתא ונ"ל דודאי קדש לוקה אלא בעל אצטריכ' ליה להשמיענו דבמה שהוסיף עלה לבד עובר בלא ירבה הואיל דקמזהר בין על הנשים בין על הפלגשים נמצא שהוסיף פלגש א' יותר והוא שבעלה לשם פלגש אבל אם בעלה לשם זנות בעלמא לאו רבויי מקרי דפלגשים נמי יחוד בעי' שיהיו מותרות לו ויהיו עולי' למנין י"ח:

מניינא דרישא למעוטי מאי בגמרא אמרי' למעוטי חופה ולרב הונא דאמר חופה קונה מק"ו למעוטי חליפין וסובר הרמב"ן ז"ל דרפוי מרפייא בידיה דהרי"ף ז"ל וכ"כ ר"ח דס' הוי משום דכל מאי דהוה קשה ארב הונא הא דפריך מ"מ מדאמר בגמ' למעוטי חופה ובתר הכי אמר ולרב הונא דאמר חופ' קונ' מכלל דאנן לא ס"ל ולכך נסתלק מן הס' ומיהו רב יהודאי גאון ובה"ג כת' דליתא לדרב הונא וכת' הר"ן ז"ל שאף הרי"ף ז"ל כן דעתו מכיון שהביא משנתינו נמצא ג' דרכים ממילא משמע דחופה אינו קונ' שא"א לטעות שתהא מכללן אבל חליפין שאפשר למעו' דקני מדין כסף כתב למעוטי חליפין וק' דאיך כתב דא"א בחופה דהיינו לפירכא דרבא דפריך חדא דג' הנן והא פרי' לה אביי מילת' דלא כתיב בהדי' לא קתני ולמאי דמסי' א"ש מק"ו משום הכי לא אצט' לי' למתניא דבק"ו אתיא ועוד לא מסתיי' דלא הביא הרי"ף למעוטי חופה כדאמר בגמ' דמשמע מינה דלא קי"ל כרב הונ' אלא שהביא דבר המסייעו למעוטי חליפין ונר' שכונ' הר"ן ליישב דבר זה בלבד דלא תימא מדמייתי' למעוטי חליפין דמסייע לרב הונא ולא אמר למעוטי חופ' ש"מ כרב הונא ס"ל דאין הוכחה מדבריו דחליפין אצטריכא ליה דס"ד בכלל כסף דמתני' הוי ולא מצי למתני ארבע אבל חופה אפי' תימא דמק"ו אתיא מ"מ מצי למתנייה בד' דרכים ומיהו יותר נוח לי לומ' לומ' דרפויי מרפא בידיה כדכתב הרמב"ן ז"ל דאל"כ לא הוה טריחא ליה למכתב תרוייהו למעוטי חופה ולמעוטי חליפין ותו דחליפין לא אצטריך ליה להרי"ף ז"ל דהא מייתי לה במלת' פסיקה' לקמן בכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין והרשב"א כתב בתשובה שיש לחוש לדברי רבינו חננאל שהוא רב מובהק וכתב הטור סי' שאפי' הכניסוה לחופ' אינו קונה אותה להיות כאשתו וכו' כתב שאם הכניסוה לחופה צריכה גט ולא ידענא מאי קאמר להיות כאשתו וכי לזו הוצרכנו שתהא כנשואה הא אפי' רב הונא לא אמר שגומר' אלא שקונה דמק"ו דכסף יליף ומה כסף דאינו גומר קונה ודיו לבא מן הדין להיות כנדון והרב בב"י העתיק דבריו ולא העיר עליהם כדרכו ועוד נ"ל דמטעמא אחריתי יש לפקפק בה שלא תקנה לו החופה משום דלא חזייא לביאה דאסורה לו עד שתנשא דבפ' אע"פ בעי רב אשי חופה דחזיא לביאה בעי' או לא כגון שפרסה נדה וסלקא בתיקו וכתב הרי"ף ז"ל הילכך אינה קונה וכן כתב הרמב"ם בפ"י מהלכות אישו' אבל אם היתה נדה לא גמרו הנישואין ואע"פ ששם הקשה רבינו ניסים ז"ל דק"ל ביבמות דיש חופה לפסולות חופת נדה למה לא תקנה איכא למימר פסולות שאני דחיבת ביאה אית להו כטעמן של עוברי עבירה אבל פרסה נדה אם חבתה של חופה אינה אלא מתוך שראויה לביאה זו אינה ראויה וליכא חיבה והשתא דאתינא להכי לא מחוורתא מילתא שתקנה חופה בתחלת קנין שלא למדוה אלא ממה שגומרת ומאי מעליותא דתגמור כלום הוי אלא משום חבתה והאי ידיעא מילתא דלא חזיא לביאה דכלה בלא ברכה היא ואף המקדש בביאה כתב הרמב"ם בפ"י שאסור לו לבא עליה ביאה שניה בבית אביה ועוד כתב שם באותו הפרק וצריך לכתוב הכתובה קודם כניסה לחופה וכתב הרב המ"מ טעמו דבעי' חופה הראויה לביאה הילכך זה שעשה חופה לשם קידושין שאפי' היו קידושין עדיין אסורה לו כדין ארוסה וכיון דאין לה חבת חופה קידושין נמי לא הוו ורב הונא דאמר חופה קונה אימור לא בעי חופה ראויה לביאה אבל רב אשי דבתראה הוא בעי לה וסלקא בתיקו אלמא לא לא חיישי' לדרב הונא כנ"ל:

והא דאמרי' למעוטי חליפין סד"א מה שדה עפרון וכו' מ"ש חליפין איתנהו בפחו' מש"פ ואשה בפחו' מש"פ לא מקנייא נפשה פרש"י דגנאי הוא לה הילכך בטל תורת חליפין מקידושי' ואעפ"י שקדש' בכלי שיש בו ש"פ לא מקניא עד דיהי' לה הכלי לשם כסף ומקשו רבנן למה יהא בטל תורת חליפין הש"פ בקידושין דבפחות מש"פ לא נתבטל אלא מחמת קפידתה של אשה ועוד הכריעו דלא ס"ד למילף חליפין משום דקונים גבי שדה דאטו כל קנינין דקני בקרקע נילף באשה א"כ תקנ' נמי בחזקה ומיהו זה יש לדחות דחזקה ממין תשמיש קניינא בעי' בשדה דעביד בה מילתא דמהני בה כגון נעל גדר ופרץ ובעבד תשמיש הראוי לו עוד כתבו אבל קש' דאיבעי' לן שטר מנ"ל ואם איתא דמקשינן אשה לשדה שטרא נמי נגמר מיניה וא"ת לעולם דכולהו קניינין הוה שייך למגמר בשדה עפרון מיהו בתר דאסיק גמרא דכיון דאשה בפחות מש"פ לא מקנייא נפשה אע"ג דקנין בפני עצמו הוא שטר נמי לא גמרי' דאיתיה במידי דאין בו ש"פ שאם באת לומר שטר קנין בפני עצמו ולא מפני שויונו אף אתם אומר בחליפין שקנין אחר הוא ולא מפני שויונן ומאי יהיב טעמא דאשה בפחות מש"פ לא מקני וי"ל דשטר ודאי בכתיבה הוא נקנה דומיא דגט וכשם שמעשה החליצה קונה ולא תלי מידי בשויון השטר דאפי' כתבו על נייר כשר אבל חליפין אפי' תימא דקנין בפני עצמו הוא מ"מ חשיבותיה משום שויינו דבעי' כלי דבר חשוב וכיון דאשה בפחות מש"פ לא מקניי' ותירצו בתוס' דגרסי' בפחות מש"פ לא מקנייא ולא גרסי' נפשה דלאו בקפיד' תליא מילתא אלא דגדר קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף ופחות מש"פ לא איקרי כסף וכי פריך לא פריך אלא מחליפין דהוי כמין כסף דקרא וכשיש בו ש"פ נילף מיניה ומשני חליפין אתנהו בפחות מש"פ וא"כ אינם מטעם כסף אלא קנין אחר הוא והא דקאמר ואשה בפחות מש"פ לא מקני' כלומר כיון דלא גמר קיחה לפחות מש"פ אף לש"פ לא גמרי' דקנין אחריתי הוא ולא קנין כסף דגמר משדה וכיוצא בזה תירץ הרמב"ן והר"ן ז"ל כתב שנדחין דברי' וליישב הגרסא דגרסינן נפשה כתב ולפי דעתי שב' קושיות הללו האחת מתרצת בחברתה כו' ולא ידעתי מה הוא מחדש בזה דודאי התוס' והרמב"ן כך הם אומרים דמשאר קניין לא פריך אלא מחליפין דס"ד מדין כסף הם ומסיק דכיון דאיתנהו בפחות מש"פ לאו מדין כסף הן ולא הוקשה להם לתוס' והרמב"ן