חידושי המהרי”ט סו

ההי' דמתענ' עד דאמ' רוצ' אני קנה ולא מקר' חמסן אינו מחויי' להחזי' שאע"פ שלא עש' מעשה הא אמ' רוצ' אני בע"כ אבל החוט' והולך לו זה הנקרא חמסן דלא קנה כלל וא"ת והא תנן בערוכי' וכן אתה אומ' בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמ' רוצ' אני והלא אין לך מעשה גדול כנתינתו לידה ולמה צריך שיאמ' בפיו רוצה אני וי"ל דבשעת נתינה לא מהני ליה מעשה דנתינ' כיון שנכתב בפיסול כבר להכי נקט כי האי לישנא דמשמע רוצה אני שיכתבוהו לשמה:

וראיתי להרמב"ם בפ"י מה' עדות שמנה הפסולים מדבריהם כיצד החמסני' שהם הלוקחי' קרקע או מטלטלי' שלא ברצון הבעלים אעפ"י שנותני' את הדמים הרי אלו פסולים מדבריהם וכתב הרב בעל כ"מ אע"ג דאמרי' בפ"ק דמציעא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו דמשמע דלאינשי משמע אבל קושט' דמילתא לאו הכי הוא כבר כת' התוס' דקושטא נמי הכי הוי ע"כ ודבריו תמוהים שהרי בפ"י כת' הרמב"ם הל' ע"א מה' גזלה אפי' הכביד עליו ריעים והפציר בו עד שלקחו ממנו עובר בלא תחמוד כ"ש תליוה עד דאמר רוצ' אני וכ"ש בלא אמר רוצ' אני דמשו' דשקיל דמי לא עבר בלא תחמוד שע"ז הם דברי התוס' שם ובדברי הרמב"ם ז"ל בח' עדיו' לא ידעתי מאי קשיתיה דודאי לא תחמוד דקרא אע"ג דיהיב דמי הוא וראוי הי' שיהיו פסולי' מה"ת דקעבר אלאו דלא תחמוד אלא ששוגגים וטועים הם בדבר זה דלא משמע להו דבדמים מקרי חמסן כפשטא דמילתא דפ"ק דמציעא דאמר לא תחמוד לאנשי וכו' והם טועים והכי אמרינן בפרק ז"ב גבי הנהו קבוראי דקברו בי"ט דלא פסילי דסברו מצוה קעבדו ואילו היו מזידים פסולים מן התורה ולא פסלינן להו אלא מדרבנן ומ"ש התוספות שם בפ' זה בורר בלישנא קמא הוקשה להם על מ"ש בגמ' מעיקרא סבור דמי יהבי ולא פסלום כיון דחזו דקחטפי שלא תאמר אין מצוה זו אלא כשאר מצות שאם לא עשאה כשבא לישא חס' מצו' ואם בא על הפנוי' באקראי שרי שלא הטיל המצו' אלא על הנושא לכך פי' מאחר שהיא קדושה שבאה להם במתן תורה כל ביאה שלא לשום אישות הרי היא זנות ובאיסו' עשה ותלה הדבר במ"ת ואמר שקודם מ"ת אדם פוגע את אשה בשוק ולכ"כ בתחלה אם נתרצו להנשא זה לזה מכניסה לתוך ביתו לשם אשה ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה שאל"כ אינם אלא זנות בעלמ' וכל אותם הבעילות בעילת זנות הם ואיסורו כאיסור עשה כי היכי דאזהר רחמנא על השחיט' במצות עשה דכתיב וזבחת שמי שירצה לאכול בשר לא יאכל אא"כ שחט ואמרי' בגמ' דקעבר נמי משום עשה כשאינה זבוחה ה"נ פנויה באיסור עשה באינה לקוחה ומתוך חומר שהחמיר עליהם בתחלתם שאין נישואין בלא קדושין תחלה הקל עליהם בסוף שאם מצא אדם אשה בשוק והכניס' לתוך ביתו לשם אשה אע"פ שעמ' עמה כמה ימים לא נקנית לו אע"פ שודאי נהג בה מנהג אישות אינה אשתו והבא עליה פטור אע"פ שהאשה נקנית בביאה והן הן עדי ביאה כל שלא פי' בפני עדי' שהיה מקדשה בביאה אפקרה רחמנא לבעילתו ושוי' ב"ז כדאמרי' בעלמא תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מא"ל שויוה רבנן לבעילתו ב"ז אעפ"י שפי' לשם קדושין ומאיזה כח עשו כן חכמי' אם לא מכח שהתור' עשת' כל ביאה שלא לשם קדושין ב"ז אף קדושי' שנעשו שלא כרצון חכמים עשאום נמי שלא בקדושין והטע' כמ"ש התוספו' דלכך אומרים כדת משה וישראל ונמצאת בעילתו ב"ז וסמך הרב דין הקדשה לומר דמתוך זה יצא איסור שהיא מכלל קדושת ישראל הקדשה ואמ' קודם מ"ת וכו' ללמוד מהו איסור של קדש' שנא' בתור' ולא נאמר ילמוד לשון סתום מן המפורש וזה הלשון כבר היה ידוע קודם מ"ת שהיה מוצא אשה ובועל על אם הדרך וזו הנקראת קדשה כלומר שקראה הכתוב במעשה יהודה איה הקדשה וכו' ובספרי נמי מייתי לה מהכא כמו שאפרש בסמוך ולמדנו הרב ז"ל ע"פ דרכו למה הזכיר באזהרה מבנות ישראל והלא כל האזהרות לישראל הם ונימא לא תהיה קדשה סתם אלא טעמ' משום דבישר' נתחדשה הלכה ונתוס' בהם קדושה שלא תהיה אשה לאיש אלא ע"י קדושין ובעילה בלא קדושין הרי ב"ז היא לכ"כ לא תהיה קדשה מבנו' ישראל והביא ראיה ממעשה יהודה שהשבטים אהובי עליון נוהגים היו בכך ולא היה אצלם דבר ואין בזה כלום הואיל ולא נצטוו בבעילה בלא קדושין ומ"ל מזומנת לאדם א' ומ"ל מזומנת לאנשי' חרב' הואיל ואין הבעיל' זנות אבל משנתנ' התור' ובתוספ' קדושה ביש' נאסר' הקדשה כלו' יש טע' לאיסורא הואיל ומוכנ' היא לביאות אסורו' שאם לא היו אסורו' לא הית' נקרא' קדש' שהרי מי שהזמינה עצמה לכמה אנשים ע"י קדושין אפי' הם ק' בזה אחר זה לא תקרא קדשה אלא מי גרם לזאת שתקרא קדשה שהם ב"ז ועוד רצה הרב להטיל אזהר' דלא תהיה קדשה על האיש הבועל שלא תאמר פשטיה דקרא לדידה אזהר רחמנא לא תהיה קדשה שהיא עוש' עצמה הפקר לכל אבל הבועל כיון דלגבי דידיה אקראו בעלמא הוא אינו באות' אזהרה קמ"ל דאיתי' באזהרה ולאפוקי מהרב רבי' ירוחם שכתב שאין אזהרה אלא על האשה והאיש עובר משום ולפני עוד וכו' וכ"כ לפי' כל הבועל אשה לשם זנות ולהכי נקט אשה בלישניה כלומר מאחר שאיסורה של קדש' יצתה משנתנה תורה ונתחדשה הלכ' שכל ביא' שלא לשם קדושין הרי היא ב"ז ועיקרא לאיש אזהר רחמנא דכתיב כי יקח איש אשה לפי' כל הבועל אותה לא יאמר אשה באקראי בעלתי אלא כל הבועל אותה לשום זנות לוקה משום לא תהיה קדשה שתזנותו של כל א' מהם גורם להויית' שתהיה קדשה כך יש לפרש זה הלשון כדי שיסכי' עם תחל' דבריו ועם מ"ש בפי"ז מהלכות אישות ולמדנו מכאן שבעילה שלא לשום אשות אע"פ שאין בה לאו דקדשה איסור מיהת יש בה דבא מכלל עשה דגלי לן קרא דהויא ב"ז ומ"ש הרי ליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם לאו הבא מכלל עשה הוא כדרך שמנה הרב מצות שחיטה וכמה מצות עשה שהם איסורים הבאים מכלל עשה ויש בכללן קצת מצות כמו שביארתי בספר המצות:

ובפ"ב מה' נערה בתולה כתב אני אומר שזה שנאמר בתורה אל תחלל את בתוך להזנות' שלא יאמר האב הואיל ולא חייבה תורה מפחד ואונס אלא שיתן ממון לאב הריני שוכר את בתי לזה לבא עליה וכו' עד אבל אם הניח בתו הבתולה מוכנת לכל מי שיבא עליה גורם שתמלא האיר זמה וכו' עד והמכין בתו לכך הרי היא קדשה ולוקה הבועל והנבעלי' משום לא תחיה קדשה ע"כ ויש לתמוה על זה הלשון שמוקשה מיניה וביה שבגמר דבריו נתפס שאין לוקה משום קדשה אלא המוכנת לכל בין על ידה בין על יד אביה ומתחילת הלשון משמע דמבעילה קמייתא אפי' דרך עראי מקריא קדשה שכתב שלא יאמר האב הריני שוכר את בתו הבתולה לזה לבא עליה בכל ממון שארצה משמע דאפי' לא מסרה אלא לזה הרי הוא באל תחלל את בתך והיא איסור הקדשה ועוד שכתב שזה שחייבה תורה לאונס ומפת' ממון ולא מלקות כשאירע הדבר מקרה שלא מדעת אביה ולא הכינ' עצמה לכך משמע שאם לא היה הדבר במקרה אלא בחד זימנא מדעת אביה לוקה פתח בכד וסיים בחבית בהפקירה עצמה לכל אדם שכתב אבל אם הניח בתו הבתולה לכל מי שיבא עליה וכו' לא רישא אית לה סיפא ולא סיפא אית לה רישא ועוד צריך להבין זה שכתב לבי אומר שזה שנאמר אל תחלל וכו' מי הזקיקו לטעם זה הרי לאו דאל דחלל מפורש הוא מדכתיב ולא תזנה הארץ ומלאה וכו' ונראה שהרמב"ם ז"ל בא לפרש הך לאו דאל תחלל למה בא והלא כתוב לא תהיה קדשה מבנות ישראל ומשמע הלשון דלב"ד מזהיר רחמנא ואל הכולל שלא יעמידו דבר זה שתהיה קדשה מבנות והאב בכלל אזהרה זו שהיה ברשותו ובידו למחות ומהיכא ס"ד שיחללנה בזנות לכתחילה ואין לומר דאזהרה דקדשה דוקא כשהיא מופקרת ואזהרה דלא תחלל בזנות באקראי בעלמא שהרי נתן הכתוב טעם ולא תזנה הארץ ומלא' הארץ זימה דמ"ש דבהפקר לכל היא מתוך שקבל' מאנשי' הרבה אין אנו יודעים אביו של זה נמצא אח נושא אחותו וכו' אלא משמע ליה להרמב"ם ז"ל דולא תזנה הארץ לאו אחר בפני עצמו כמו שמנאו בה"ג וכמ"ש הרמב"ן ז"ל ובספר המצות ביארתי טעמו של הרמב"ם בס"ד לכך כתב אעפ"י שזהו הלאו עצמו של לא תהיה קדש' כדכתיב ומלא' הארץ זימה הוכפל כאן והוצרך הדבר לאומרו אצל האב שלא יאמר האב הואיל ולא חייבה תורה לאונס אלא שישלם ממון לאב אלמא זכות הוא שזיכתה תורה לאב בבתו כשם שזכתה לו תורה בסיני קדושיה ואי בעי מסר לה למנוול או מוכה שחין שיבעלוה לשם קידושין ויתן לאב ממון שירצ' אע"פ שמכוער הדבר זכות הוא דזכי ליה רחמנא בגיוה כך זכתה לו תורה בהנאת בעילתה ויכול למוסרה לכל מי שירצה ומקבל דמים ומאחר שהוא זכותו אע"פ שהדבר מכוער רשאי בכך ואין איסור למוסרה ואין הפרש בזה בין לאיש אחד בין לאנשים הרבה שזכותו הוא וכל היד המרבה מותר ומתן הרי זו משובחת ואין בזה משום קדשה לכך נאמר אל תחלל שלא תטעה לומר שהתורה זכתה לו סרך האיסור הזה שאולי באונס ומפת' עצמו אם היה מדעתו של אב לפתות' או לאונסי' לא היה חיי' קנס ולא זכה בו אלא מפני שהוה שלא מדעת הא למדת דמדעת אין לי זכות בה לענין ממון כלל ולענין מלקות אם אינו סופג את המ' יספוג מכת מרדות כדין העובר על איסור עשה ואם הניח' מיככ' לכל לוק' הבועל והנבעל' והשתא ל"ק דיוקא אדיוקא דשלא מדעת משלם ואינו לוקה הא מדעת אפי' באקראי דסד"א אינו משלם ולוקה ערדיה הפקיר' לכל סופג את המ' ולפי דרכנו למדנו שזה הלאו דאל תחלל בא ללמד על האב שהו' עובר על איסור דקדש' ונמצא איסור קדש' למד ממנו שאינו אלא במופקר' לכך שהרי בלאו דאל תחלל מפורש דבהפקר מיירי דכתי' ומלאה הארץ זמה כמו שדרשו בגמרא נמצא אח נושא אחותו וכו' ואם איתא דאיסור קדשה איתא אפי' במיוחד' לא' ואפי' בבעיל חדא למ"ל דקמזהר לאב בהפקרא אפי' ביחוד דליכא זמה מוזהר הואיל והיא ברשותו וקעבר משום ל"ת קדשה אלא ע"כ אין איסור קדש' אלא במופקר' ועוד למדנו כן שפי' קדשה מוכנת לזנות ממ"ש הרמב"ם בה' אישות ממעש' דיהודה וכן למדוה בספרי שאמרו כענין שנאמר לא היתה בזה קדש' כלום שאם היה הדבר זנות דרך אקראי לא ה"ו יכולים לו' לא היתה בזה קדשה דאין לומר נמי שלא ראה את החדש שיבא ויעיד אלא למי שראה אלא אי' קדשה מפורסמת בפתה עינים במקום רואים ולשון זה של ספרי הביא הראב"ד בפ"ב מה' נערה וסיים וכתב ושם נאמר א"כ הקדשה בעינים על הדרך והרב בכ"מ סבר דמייתי ראיתו מאיה הקדשה וכתב כונתו לומר דבעינים על הדרך היינו בקובה שב זונות איפכא איכא למשמע מינה מדאצטר' למימר היא בעינים ואני או' לא מן השם הוא זה שעקר כראוה מקרא דלא היתה בזה קדשה אלא שהוסיף הראב"ד לבאר ראיה זו שלא היתה תשובתם בסגנון שאלתם אבל כונת הראב"ד לפרש ראיתו שהם שאלו אית הקדשה בעינים על הדרך ושיבה לא מוכח כלום דאפשר דמראה מקום היה להם אבל דקדקו בספרי מדלא השיבו ע"פ הדברים האלה לא היתה בזה קדשה כלו' ידיעא מילתא שאם היתה קדשה בכל מקום שהיא היינו מכירים בה מאחר שמפורסמ' בזנות ואי ק' לך מהא דא"ר אלעזר פנוי הבא' על הפנוי' עשאה זונה שהביא המ"מ דמשמע דבביאה באקראי נפסלה לכהן ואי מן התורה היה מותר היכי מקריא זונה דאין לו' דמשום עשה דאינה לקורה מקריא זונה דלא מפני כך נפגמה האשה מפני שחסר בה מצוה ועוד דמאן לימא לן דמצוה זו רמיא עלה דלא מפקדה אימור דלא רמיא אלא