חידושי המהרי”ט נז

מילתא אגב אורחיה קמ"ל על פי דבריו שהיה הולך ומדבר דבריו ליוחסין השמיענו ולמדנו דבר חדש בלישנא דנקט ילמדנו עוד ממנו דא"י גבוהה מבבל לשון רש"י וקשה האי דבר חדש דקאמר מאי היא אי דא"י גבוהה מאי תו דקאמר ולמדנו עוד ממנו ונראה שהוקשה לו לרש"י מאי קשיא דקתני לעו הא ודאי עליה היא ובכל דוכתי' כתיב מבבל לא"י עליה הוא עזרא עלה אלה העולים יהי אלקיו עמו ויעל ובכמה קראי כוותייהו תו תקשי אמאי נקט לשון עליה וכן בכמה קראי כתי' ממצרים לא"י עליה ומא"י למצרים לשון ירידה ומאי קאמ' מלתא אגב אורחיה קמ"ל לימא לישנא הכי הוא ועוד כי פריך לתני הלכו לא"י דלמא בבל אצטריכא לי' לאשמועינן שמשפחות שבבבל מיוחסו' כמו שכתב רש"י לעיל במתניתין לכך אמר דחדא מגו אידך קמבעיא ליה מאי איריא דתני עלו ליתנ' הלכו מבבל ודי ודייקי' שפי' דלא נשתייר כאילו השתא דקתני עלו מבבל אפשר דאשתייור ומבבל דקאמר עליה קאי להכי קאמר בגמרא מילת' אגב אורחיה קמ"ל כלומ' אגב אורחיה שהולך ומדבר דבריו ליוחסין והשמעתנו דבר חדש דהיינו ובבל עשאה סולת נקיה למדנו עוד ממנו א"י גבוהה מבבל והא לא אצטריך דאפי' לגבי כ"ע הויא עליה לא"י אלא לא סגי דלא נתנו בבל לענין יוחסין ולהכי נקט גמרא כי האי לישנא מילתא אגב אורחיה קמ"ל כלומר לא מבבל דוקא נקרא עליה אלא נקט בבל אגב אורחיה אשר העלה ואשר הביא פירש רש"י ז"ל מארץ צפון דהיינו בבל וכתיב אשר העלה וקש' ואילו לא כתיב מארץ צפון דהיינו בבל מי לא כתיב מכל הארצות דכתיב אשר העלה ובבל בכלל ויש לומר דנקט רש"י הכי דלא תימא אשר העלה דכתיב בקרא אמצרים קאי דכתי' ברישיה דקרא ואשר הביא משאר מקומות ה"ק לא דאמר מצרים לבד אלא אשר העלה ממצרים ומשאר ארצות לכך כתב רש"י דאשר העלה קאי אארץ צפון ושארה כדפריך מנ"ל דהכי הוא דילמא אשר העלה אמצרים ואשר הביא אשאר ארצות הא ליתא דאמרינן בתפ"ק דברכות ולא יאמר עוד הכי קאמר שתהא קבוץ גליות עיקר ויציאת מצרים טפלה לה וכן הוא אומר לא יקרא עוד שמך יעקב וכולי שיהיה יעק' טפל וישראל עיקר וא"ת אשר הביא למה לי לתני אשר העלה אכולהו וי"ל דאשר הביא נקט משום דאיכא דוכתי שלא נשתעבדו בהם ישראל כדאמרינן בפרק הערל עכו"ם אלו ששעבדו בהם בישראל לאומים אלו שלא שעבדו בהם בישראל ואותם ששעבדו נדונין בפורעניות מרובות ובאותם שלא שעבדו כתיב והביאו את כל אחיכם מכל העמים מנחה לה' כאשר יביאו בני ישראל את המנחה ועלייהו כתיב ואשר הביא:

דף ע אתא רב יהודה לקמיה דרב הונא וכו' א"ל משום יקרא דבי נשיאה קום זיל כתב רבינו ישעיה יש לתמוה דרב יהודה היה ראש ישיבה כדאמרינן בהניזקין ההו' שפורא דהוה ביה רב יהודה ולבסוף רבה והיכי אזיל לגביה דרב נחמן ורב הונא נמי מוכיח בשלהי אלו מגלחין שהיה ריש גלותא דהיינו דלא מוגנישי דבי רב משום דזקפיה לארוני' דרב הונא והיכי הוה מר עוקב' חמוה דרב נחמן ריש גלותא וי"ל דאז היה מר עוקבא ר"ג ורב נחמן הוה חתניה ורב יהודה מדיין לא היה ראש ישיבה וא"חכ מת מר עוקבא ונעשה רב הונא ריש גלותא ואח"כ נתמנה רב יהודה ראש ישיבה ומה שהוק' לא דרב יהודה היה ראש יש ישיבה היכי ניזיל לגבי רב נחמן אפי' תימא שהיה אז ראש ישיבה בפומבדיתא היה אבל רב נחמן ראש ישיבה בנהרדעא כי אתריה דשמואל ועדיף טפי שהיו שם חכמים גדולים וחתניה דבי נשיאה ורב הונא היה ראש ישיבה בסורא אתריה דרב וישיבת סורא עדיפא מישיבת פומבדיתא ואפילו שמואל רבו דרב יהודה מיכף הוה כייף לי' למר עוקבא בדינא ואמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא רישך בקרירי רישא דרישך בחמימי הרי מר עוקבא ובי' דינו קדם ורב נחמן חתניה דמר עוקבא הוה ואין תימא שיצא רב יהודה אליו ומה שכתב דרב הונא ריש גלותא היא והיכ' אמר ליה זיל משום יקרא דבי נשיאה נתחלף לו רב הונא תלמידו של רב חבירו של רבי הונא ברב הונא שהיה בימי רבי שזה היה ר"ג וכשאמר רבי לרבי חייא מה אני בשעיר אמר ליה כנתך בבבל ומנו רב הונא ומאי דמייתי מדאמרינן בשלהי משקין הא דלא מענשי דבי ר"ג משום דנקפי תלמודיה דרב הונא וזה היה השני תלמידו של רב מדבי' ר"ג היה ולא ר"ג ממש דאמרינן בפרק המוכר פירות אמר ליה רב נחמן לרב הונא הלכתא כוותין או הלכתא כוותייהו א"ל הלכתא אלמא רב הונא לא מיקרב לריש גלותא ועו' בריה רבא בר רב הונא אמרינן בפ"ק דסנהדרין כי הוא עול' בהדי הב"י בני ג"ר אמר להו אנא לא צניכנא ליכי דאנא נקיטנא רשותה מאבא מארי ואבא מארי מרב ורב מרבי:

פורתא דגינדריא דעשרותא וא"ת וכי מפני שהוא דבר מועט יזלזל עצמו מפני שכר שכיר ועוד וכי לא היו עבדים ומשרתים הא אמרינן בנדה פ' תינוקת דא"ל לכלתא אשתו עבדי חסרת טשטקי חסרת וי"ל דפורתא דגונדרי' דעשרות' היינו מעקה שהיה מצות עשה וחייב לברך עליה ובה' אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו כדאמרינן בריש פרק האיש מקדש רבי ספרא מחריך רישא וכו' לצורך שבת והא דא"ל רב יהודה מי סני לך מעקה דכתיב באורייתא או מחיצה דאמור רבנן וכן כל הני מילי משמ' שבא לקנטרו בדברים של שיחה בטלה בכל הני דקאמר ואמרי' בירושלמי ר' יעקב בר אחא קרי ליה לר' חייא בר אבא נוקדה כלומר נוקד ללא צורך ועוד בזלזול יקרא דבי נשיאה הוא ויש לפרש דגונדרייאת' גונדר הוי לשון גילגול כי וגללו את האבן מתרגמינן מגנדרין וכן בכמה דוכתי וגנדרייאת' ר"ל גדר בפני הפרצה שלא יתגלגלו והדב' מסופק אם שלא יתגלגל אדם בן או בת וסכנה היא פרש"י כי יפול הנופל ממנו או שמא נתגלגל לו חפץ ברשות חבירו כדאמרינן בפרק המביא לא ליתיב אפומא ודלמא מגנדר ליה חפץ לכך אמר פרש דבריך אם משום גלגול בן אדם אימא מעקה דהוא קיום מצוה וכתיב ולא תשים דמים בביתך ואי בין דידיה לחבריה דילמא מגנדר ליה חפץ אימא מחיצה דאמור רבנן בפ"ק דבתרא בב' גגות דסמיכי אהדדי עושה מחיצ' של עשרה טפחי' שלא יהא נתפס עליו כגנב וכי אמר ליה ליתב מר אקרפיטא וא"ל מי סני לך ספסל דאמור רבנן או אצטב' דאמרי אינשי וקש' ומשמע דאקרפיט' היא אצטבא ובפ"ק דמ"ק אמרינן רב שרא למבני אקרפיטא ולמבני אצטבא פי' שם התוספו' ענייני ספסל הם וקצת חלוקים כדאמרינן ריש פרק עשרה יוחסין ליתיב מר אקרפיטא וכו' ונר' שתפס עליו בתחלה שהיה לו לומר דכך כבוד ספסל דאמר רבנן אצל ר"ג כדתנן בפ"ב דסנהדרין והוא מסב על הספסל וזהו כבודו דחתנים דבי נשיאה הוא ואם אין המקום מכובד בעיניו לימא. אצטבא דקרו לה אינשי דהאי לא צורת קרפיטא הוא והא דאמר' לה מי סני אספרגוס דקריוה רבנן לשון חכמים שמורה על חשיבותו שאמרו בפ"ג שאכלו ששה דברים נאמרו באספרגיס והו"ל לשנות לשונם כדי לעשות דברים שנאמרו בו או לימא אנפק דאמרי אינשי דאמרי' אנפק חמרא חייא:

אין משתמשין באשה כלל בין גדולה בין קטנה וכ"ת דבשלהי פרקין אהא דרב אחא בר אבא שקליה לבת ברתיה ואותביה בכנפיה א"ל חתניה עבר מר אדשמואל דאמר אין משתמשין באשה כלל א"ל אנא כאידך דשמואל ס"ל דאמר שמואל הכל לש"ש ופרש"י שאין כונתו אלא לחבבה בעיני אביה ואמה ובהכי ניחא דלא סתרן שמעתתא דשמואל אהדדי אבל התוס' כתבו שם על זה סמכו עכשיו שאנו משתמשי' בנשים משמע מדבריהם דמיעקר' הא דשמואל לגמרי דאילו לפירוש רש"י דוקא היכא דשייך חבוב על אביה ואמה הוא ותא חזי מאן גברא רבה קמסהיד עליה דהכא רב יהודה תלמידו אמרה דאפי' ספק דגברי גריס שאמר רב יוסף בעלמא ונ"ל דההיא דשמואל דאמר הכל לש"ש היינו שאם רוא' שאין לבו נוקפו ורגיל בה שרי כהא דאמר רב אחא בר יעקב אי דמיין עלייכו ככשורא לחיי הא לאו הכי אין משתמשים וזהו שכתבו התוס' ולכן אנו סומכין עכשיו אבל למי שלבו נוקפו ח"ו דשרי והא רב נחמן דאמר ליתי דונג רגיל היה בשפחתו אבל רב יהודה לא בדיק ליה ואמר הכי אמר שמואל אין משתמשין:

קול באשה ואם תאמר וכיון דאפי' ע"י שליח ואפי' ע"י בעלה אסור למה לי מטעם קול לימא ליה אין שואלין באשה כלל וי"ל רצה לתופסה על שאמר לשדר שלמא לילתא דמשמע דפתחו שהיתה היתה בזוהר ונשקפה בעד האשנב ואפשר נמי ע"י שליח ורצה לבודקו אם היה משיב ע"י שליח קא אמינא אבל הוא השיב אפשר ע"י שליח דמשמע דמעיקרא לאו אדעתא דשליח קאמר וכשתפס ג"כ אמאי דקאמר ע"י שליח אמר ע"י בעל' ונתפס אמאי דקאמר ע"י שליח ואח"כ ע"י בעלה ולקפחה בהלכות בא:

צער שליחא דרבנן פרש"י בזה את שולחו בפניו וחייב מלקות דרב מנגיד אמאן דמצער שליחא דרבנן כדאמרינן בפ"ק וה"ק א"ל לינגדיה מר מנגד א"ל דעדיפא מניה פרש"י חומרא ממנה עשיתי לו לקונסו וקשה דבפ"ק פרש"י אמאן דמצער שליחא רבנן ומזמינו לדין בפני הדיינין וזה קם עליו והכהו דהא הכא לאו שלוחא דב"ד הוה אלא היה מזמינו לדין אלא שצער שמעיה שהוא שלוחו של רב יהודה דהיינו ב"ד ולאו דוקא ע"י הזמנה גם מה שאמר וקם עליו והכהו ה"ה בשאר צער והוא עצמו ביבמות פ"ג כי' צער בזוי בעלמא וגם שם מוכח כדברי התוספות דלאו משום דשליחא דב"ד הוא דהזמניה אלא דבכל שליחא דרבנן יש להלקות אף על גב דלא הוי שליח ב"ד ומה שפירש רש"י כאן בזה את שלוחו בפניו בא להשמיענו דדוק' לא מחייב אלא במבזהו בפניו דלהכי נקט לשון צער ולא נקט לשון ביזוי דביזוי שלא בפניו אף על פי שנאמר לא מחייב עליה ואי גרסינן כדברי רש"י בזה את שולחו בפניו לתקן שאין רב יאודה הוציא דבר שקר מפיו שבזה את שמעיה והלא לא בזה אלא את רב יהודה ונהי דגדולה מזו היתה דאיתפקר דרב יהודה אלא שלא רצה רב יהודה לאסתייעי' מיניה אי משום שלא להעניש על כבודו אי משום שלא יתחשב כנוגע בדבר למאי דאכרוז עליה דשמא ההיא דרב שמואל דכל הפוסל פסול לא שמעו זו ואחר מעשה לא היה נאמן ונוגע בדבר היה אבל אי משום שליחא דב"ד נידוהו לא הוה כנוגע וקושטא קאמר דציער שליחא דרבנן שבזה את שולחיו בפניו והכי גרסינן ציער שליחא דרבנן ומאי דגריס רש"י דאמר ליה רב נחמן שילקהו ולא שינדוהו ואמר ליה רב יהודה דעדיפא מיניה עבידנא קשה ומי התיר לו להחמיר עליו ולהטיל עליו עונש נדוי דחמיר כדאמרי' ע"מ דממנו אנגידא ולא ממנו אשמתא דחמירא הימנה וההוא גברא לא מחיל עלבונו דלדידיה נגידא עדיפא ליה וי"ל דהכי קאמר ראוי היה להענישו בחומרא הימנה והאמינו רב נחמן ולא חקר את פיו עוד והרמב"ם ז"ל בפ' כ"ה מה' סנהדרין כתב אסור לנהוג קלות ראש בשליח ב"ד והרי השליח נאמן כשנים לענין הנדוי שאם אמר פלוני הקלני או הקלה את הדיין או לא רצה לבא משמתין אותו על פיו הרי שכתב שמתא במקלה שליח ב"ד ובפ"ק לא אמרי' אלא דר"ג מנגיד והכא גרסי' ולנגד ליה מנגד וכו' וקשה מדבריו על דבריו שאמר בסמוך וכל המבזה שליח ב"ד יש לב"ד להכותו מכת מרדות והרב בעל כ"מ פי' שם ב' לשונות ותרווייהו פריכי כמו שכתבתי שם אבל נ"ל דמה שכתב הרמב"ם שחייב נדוי על שהקל בשליח היינו לפי שהזמינו לדין אחר הב"ד שיש בביזוי בזוי לב"ד ואפקרות'