חידושי המהרי”ט נו

נילף מאשת אב סברא הוא דלחייבי כריתות מקשינן ולא לחייבי מיתות להכי אצטריך למכתב באחות אשה דהשתא אע"ג דאיכא לאקושי לנדה לחומרא מקשינן לאחות אשה. דף סח הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה משמע מדברי רש"י דפשיטא ליה שאין הולד ממנה ממזר משום דעדיין קידושין הראשונים תופסים בה ושם בהחולץ הקשה ר"י ז"ל דנדה נמי לא פקעי קידושין ואפ"ה אצטריך קרא דותהי נדתה לאיתויי דתפסו בה קידושין וי"ל דסוטה לא אצטריך קרא לומר דתפסי בה קידושין כשמחזירה דאמאי לא לתפסו דמשאר חייבי לאוין דל' תפסי בהו קידושין לרבי עקיבא לא גמרה דמה להנך שכן לא שייכי בהו קידושין כלל תאמר בזו דשייכי בה קידושין הראשונים בעודה תחתיו ולא פקעי מינה אבל בנדה אצטריך קרא דלא נילף מאחות אשה בהיקשא דאע"ג דאיכא למפרך אמרי דע"כ הקישן הכתוב ומה שהקשו התוספות לפרש"י דבפרק יש מותרות אמרינן דאפילו מחזיר סוטתו אין הולד ממזר תירץ הר"ש מדרויש דמה גריעות יש בו אחר הגירושין יותר מלפני הגירושין ולכאורה ק' דודאי גרע דמקמי גירושין כיון שעדיין קידושין תופסין בה לא הוי ממזר דכל שיש קידוש' אין ממזר אבל מחזיר גרושתו אין קידושין תופסין בה להכי הולד ממזר דתפיסת קידושין לא תלי בקולא וחומרא שהרי חייבי לאוין לרבי עקיבא אין קידושין תופסין בהם ונדה דחמירה קידושין תופסין בה ויש לומר דהכי קאמר לענין ממזר אין סברא שיהא ממזר אחר הגירושין טפי מקודם הגירושין שאין בם איסור נוסף וכיון דממזר הוי אף קידושין לא יתפסו בה דהא בהא תליא. ור"י ז"ל תירץ דמלהיות לו לאשה נפקא והקשה עליו דמחזיר גרושתו גופא אין קידושין תופסין בה לר' עקיבא ויכול ר"י ז"ל לשנוי דכיון דאתעקר אתעקר כדאמרי' בפ"ק דיבמות דאע"ג שטומאה כתיב בה בערוה אוקמוה רבנן בסוטה וגרושתו גופא חולצת ולא מתייבמת הכי נמי להיות לו לאשה אאחרי אשר הוטמאה בסוטה קאי וכיון דאתעקרי אתעקר ומיהו אינו נראה לומר כן דדוקא לשון טומאה דלא שייך בגרושה כלל שהרי בהתר נשאת לאחר אמרי' דכיון דאתעקר מינה גם לענין דינא דילפי' מינה שתהא ערוה לפטרה מן החליצה אתעקר אבל לשון להיות לו לאשה דשייך נמי אגרושה לא אתעקר. וא"ת וכיון דאף מחזיר סוטתו תפסי בה קידושין נוקי הכא דכי תהיין במחזיר סוטתו דמוד' ר' עקיבא שקידושין תופסין בה והתוספות ביבמות הק' כן ותרצו דבעינן נשואה בנישואיה וזו נישואיה היו בהתר ולא ידענא מאי קאמרו שהרי זו נישואיה היו בעבירה וי"ל דפשיט לן דכל שלא היתה שנואה בתחילת נישואיה אע"פ שנולד הולד מעביר' לא יפסיד בכך חלק בכורה כגון אם בא על אשתו והוליד בן מדהזכיר כאן הכתוב הויה כלו' שהויתה היתה בעבירה ואילו נטמאת ועודה תחתיו אין הולד הנולד מפסיד חלק בכורה אף אם גרשה והחזירה סברא הוא שלא יפסיד חלק בכורה דמשום שגרשה אין בה איסור נוסף הילכך מסתבר דלא מיירי קרא אלא אותן שלעולם הם שנואות בנישואיהן כגון חייבי לאוין ולא זו שנישואיה הראשונים היו בהתר ואשמועי' שקידושין תופסין בכל חייבי לאוין:

לחומרא מקשינן כת' התוס' וא"ת לר' יהושע דאמ' אין ממזר מחייבי כריתות מאי חומר' איכא וי"ל דאשמועי' דאי תפסי בה קידושי אפי' פגום לא הוי וקשה דהתם בהחולץ בק"ו מאלמנה לכ"ג יליף ומהתם שייך למילף אף במקום שקידושין תופסין דאלמנה לכ"ג גופא תפסי בה קידושין והיא בלאו והולד פגום חייבי כריתות לא כ"ש:

ומה יבמה שהיא בלאו וכו' תימה דהשתא לא לכתוב רחמנא יקח גבי אשת אב ונילף מאחות אשה דאי' לן דלא תפסי בה קידושין אפי' בדיעבד מוהיתה לאיש אחר ומכח ק"ו דיבמ' וכי תימא קרא דוהיתה אאשת אב שדינן לה ההיא בק"ו מיבמה אתיא דליכא למימר נדה תוכיח דמה לנדה שכן אין בה מיתת ב"ד:

וכי יש שנואה לפני המקום פי' לשנות דין הנחלה מפני השנאה והא דדרש ר' אליעזר בפ"ק אם רעה בעיני אדוניה זו שרעה בנישואיה ולא מפרש רעה ממש מהאי טעמא הוא דלתא לא אצטריך קרא דאטו מפני שלא מצאה חן בעיניו ס"ד דלא מסייע בפדיונה אבל קשה רבנן דלא דרשי' הכי תקשי להו ונ"ל דלרבנן להכי אתא קרא משום דקי"ל מצות יעוד קודם למנות פדיה כדתנן בספ"ק דבכורות וס"ד מצוה אע"פ שלא מצאה חן בעיניו קמ"ל דאין מצות ייעוד קודמ' בשלא מצאה חן בעיניו כדאמרי' בר"פ האיש מקדש שמא תתגנ' עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך ור' אליעזר ס"ל דלהא לא צריך קרא:

ולדה כמותה מנ"ל הק' בתוס' והיאך נוכל להכשיר באין קידושין ויש עבירה טפי מיש קידושין דאמרי' הולד הולך אחר הפגום וקשה לי נימא דה"פ מדקתני לה בבא באנפי נפשה שמע מינה דאפי' היכא דאין עבירה כגון בעבד עברי דמיירי ביה קרא שהותר בה הולד כמותה והוו נמי כעבד עברי הואיל ובני ישראל הם ומייתי מדכתי' האשה וילדיה מקיש ילדיה לה דכשם שהיא משועבדת לו לעולם כך הם משועבדי' ונהי דלגבי עכו"ם ליכא לשנוי' כה"ג אבל גם למה שכת' התוס' דלענין ממזר אתא לא מתרצא בעיא דעכו"ם דממזר נמי אסור בעכו"ם ומיהו בישראל משכחת לה ביפת תואר שהותרה בשעתה ואע"פ שאין עבירה הולד כמותה כדאשכחן גבי תמר שהיתה מותרת לאמנון כדאמרי' בפ"ק דסנהדרין אלא דא"כ היכי יליף לה מלא תתחתן תן דלא מיירי ביפת תואר והא שכת' הא ליתא אלא לר' טרפון אבל לרבנן לא ק"ק דאפי' לרבנן מתרצא שפיר נהי דממזר הוי מדכתי' לו הלך אחר פיסולו כדאמרי' לקמן אבל מנ"ל דולדה כמותה והוי עבד ונ"מ שאין קידושין תופסין בה ומייתי מהאש' וילדיה וי"ל דאי קידושין תופסין בה הו"ל כחציה בת חורין ואמאי משתעבדא לרבה וע"ק במ"ש דהכא יש עבירה נהי דהוא מוזהר עליה אבל היא אינה מוזהרת עליו תדע דהא בעכו"ם ועבד שבא על בת ישראל קי"ל דהולד כשר אע"ג דלגבי דידה יש עבירה ולא שדינן ליה בתר העבד וי"ל דלא דמי דעכו"ם ועבד כיון דאפקרינהו רחמנא לזרעיהו חשיב ולד כשר בת ישראלית אבל הכא אי אפקריה רחמנא לזרעי' היכי חשיב זרע כשר:

כתיב האשה וילדיה וא"ת והא כתיב נמי גבי מכרוהו ב"ד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני ודרשי' ליה בפ"ק בשפחה כנעניית שמוסר לו רבו וקרי להו בניו וי"ל דהתם דבדיעבד הוא שאומר כן שחביבה הם לו כבנים תדע דהא קרי לה אשתי אעפ"י שאין לו בה אישות:

אמר קרא לא תתחתן בם פי' בקו' לא יהא לך בהם תורת חתנות והק' בתוס' מדאמר רבא התם בגירותן אית להו חתנות וק' אמאי לא תרצו לפרש"י דההיא דרבה לפי המסקנא דהכא דקי"ל דאין קידושין תופסין בעכו"ם מקרא אחרינא הילכך לא מצי למדרש קרא אלא בגירושין וע"ק על פר"ת לפי המסקנא דהכא למה לי דכתב רחמנא לשון קיחה גבי בתו דכתיב את בתו לא תקח וכו' ואי קשיא אף לפי' מה"ר יצחק היכי קאמר לא יהא בהם תורת חתנות דהתם בפרק הערל משמע דלשון חתנות לא שייך אלא היכא דתפסי קידושין דקאמר התם בגיותן לית להו ופריך והכתיב ויתחתן שלמה ומשני מתוך חבה יתירה מעלה עלי הכתוב כאילו נתחתן וי"ל ודאי ויתחתן חתנות ממש משמע ואי מחד קרא גרידא הו"א לא תעשה בהם חתנות לכתחילה ומכח קרא אחר דרשינן לא יהא לך בהם תורת חתנות:

בנך הבא מישראלית קרוי בנך לאו מקרא דייק לה אלא ה"ק מדלא קפיד קרא וכו' לשון רש"י וקשה דהא ודאי מקרא דייק לה מדקרי ליה בנך אבל בנך הבא מן העכו"ם נפ"ל מדיוקא מדלא כתיב והוא כתב לעיל ושמעינן דבן בתך אפי' מן העכו"ם קרוי בכך וי"ל שרש"י הוקשה לו הא דהוקשה לתוס' דמה בא לחדש רבינא ועוד הא דפריך ליה נימא קסבר רבינא עכו"ם ועבד דהיכי משמע הכי מדרבינא לכך פי' דמדר"ש מצינא למימר דלא דייק מקרא מדקרי בנך דאפי' אי לא כתיב אלא כי יסיר את הזרע מאחרי הוה דייקינן מדלא קפיד אבן הנולד ממנה דלא כתיב נמי כי תסור ש"מ דלא חיישינן עליה דלאו זרע הוא אבל בן ישראל מקרי זרע ואתא רבינ' למידק ש"מ בן בתך הבא מן העכו"ם קרוי בנך כלו' דבתר אביו שדינן ליה קרינן ליה ממזר דלגבי אביו הוי בא בעבירה והיינו דפרכינן נימא קסבר הולד ממזר דדייק מדקרי ליה רחמנא בנך דאל"כ מאן אתא רבינא לחדש ומסיק דלענין שיקרא פגום קאמר דקרוי בנך דהואיל והולד עבירה פגום מיהא הוי:

ריש פרק עשרה יוחסין דף סט עשרה יוחסין עלו מבבל הקשה רבינו ישעיה ז"ל זה שאינו מונה עבדים עמהם מפני שאינן בתורת קדושין וכל הני פסולים דקתני קדושיהן קדושין והנתינים נמי קדושיהו קדושין שהרי נתגיירו אלא גזרו עליהם כדי להבדיל ישראל מהם ותנן אלי נערות שיש להם קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה ומדיש לה קנס אלמא כגיורת חשיבא וא"ת ומה בכך דאין קדושיהן קדושין מ"מ ישראלים פסולים נינהו ומתערבים בישראל וי"ל דלא חשיב אלא יוחסין מי שיש לו יחס ועבר אין לו ייחס ואכתי קשה הו"ל לאסקינהו שלא יטמעו בישראל כי היכי דלהוי ככל סולת נקיה ואפי' תימא שהיו ידועים יש לחוש לדור אחרון שלא יתערבו בישראל וכעובדא דרב יהודה דמייתי בגמרא בההוא יומא אקרען כמה כתוני בנהרדעא וי"ל דאותם שיש להם ספק עבדות ולא היה להם בעלים כופין את רבם ונותן להם גט שחרור ואותם שיש להם בעלים ומשתעבדים להם ליכא למיחש דבעליהן משמרין אותם אי נמי עבדים מאליהם היו בורחים לא"י כדי שיצאו לחירות כדאמרינן בשלהי כתובות הכל מעלין לאר' ישראל לאיתויי עבדים ואין הכל מוציאין לאייתויי עבד שברח מח"ל לארץ ובפרק השולח אמרינן בההוא עבדא דברח מח"ל לארץ ואמרו ליה למריה נכתוב לך שטרא בדמיה וכתוב ליה גיטא דחירות' ואי לא מפקינא ליה מינך מדר' אחי בר יאשיה דדריש לא תסגיר עבד אל אדוניו וכו' ובטענה זו נמי היה יכול לכוף אותם שאין רשות רבם עליהם שישחררום יורשי אדוניהם שאם לא כן ילכו לא"י וא"ת אמאי לא חשיב גר עמוני ומואבי שאיסורן איסור עולם שלא יתערב בהם וכ"ת לא היו מצויין הא אמרינן בגמרא דכי נח נפשיה אמ' הומניה איתא בבבל כולה עמונאי ומסתמא דישראל הוי והיה מגלה רבי שכולם עמונים שהוזהרו בהם פיר' רש"י נזרקה נבואה בפומיה וי"ל בימי עזרא לא היו עמוני גרים אפי' באותו מקום דאמרי' לקמן בגמ' צוה ה' ליעקב סביביו צריו אמר רב יהודה כגון הימניה לפוס נהרא אע"ג דרב יהודה בתר הכי הוה דיום שמת רבי נולד רב יהודה וכו' ונראה דרב יהודה היה דורש המקרא עליהם קאמר צוה ה' שלא דר בזמן הבית דהוו עמונים ומואבים שביבי בישי בארעא דישראל אלא לאחר הגלות הוו גזר שיהיו סביביו צריו והיו מצרין להם וכל זמן שמלכות בבל קיימת ואחר כך בדורות אחרונים נתגיירו כולם ואעפ"י שבתחלה כשהיו גרים היו ישראל דרים שם עמהם הודיע רב שבזמנו כולם עמונאי שהניחום ישראל והלכו או שנתערבו בהם:

ר' יהודה אוסר לא גרסינן ליה בספרי' המדוייקי' דמאי איסור שייך בהני שכולם מותרים לבא בקהל ועוד דלקמן תנן כל האסורין לבא בקהל מותרי' זה עם זה ר' יהודה אוסר אלמא דמותרין מודה ר' יהודה: