חידושי המהרי”ט נד

והא דכתבו התוס' ומפר"ת דוקא ציץ דכתיב והיה על מצחו תמיד קשה דהכא משמע שלא היה בתחילה על מצחו מדק' על הקם להם וע"ק דהאי אצט' לכדדרשי' שלא יסיח דעתו מהם וי"ל דודאי האי תמיד להסח הדעת מידרש אלא דמסתברא דלא שייך היסח הדעת אלא שלא בשעת עבודה שיפנה לבו לבטלה דאילו בזמן שעבודה בידו דעתיה עליה ולא מקרי הסח וממילא שמעינן שאינו מוזהר שלא בשעת עבודה:

מאי חזית דסמכת אהני פי' בקו' דלא מהני חזקת אמו לינאי והק' בתוס' מהא דפ' ב' דכתובות לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה ושם כתב התוס' שר"ת מפ' דליכא למימר הכא אוקמא אחזקת' לפי שכל הנשים היו בחזקת שבויות והק' ר"י ז"ל א"כ מאי מייתי אביי דעד א' מהימן מהתם שניי' היא דאפי' ליתי' להך סהדא בחזקת איסור קיימא ויש לתרץ דבריו של רבינו תם דהעד אמר שאמו של ינאי היתה שם במודיעות כשנכבש' ואתא עד א' ואמר שאע"פ שהיתה שם לא נשבית דכיון דמודה הוא שהית' שם אתרע חזקתה דתנן עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שנמצאו שם פסולו' אם יש להם עדים אפי' עבד אפי' שפחה נאמנין אלמא עד א' מהימן להחזיקה בשבוי' שאלמלא היה כאן עד האחד לא היינו מחזיקין אותה בשבויה אלא ע"פ עד א' ונימא דלא תיפוק מחזקתה שאני אומר לא היתה שם בשעת כבוש:

א"ר טרפון וכו' ואו' ר"י דבתרתי פליגי וכו' קשיא לי כיון דפליגי בטמא אם נדמהו לבן גרושה ובן חלוצה שעבודתו כשרה א"כ ה"ה נמי דמי שהיה בחזקת טהור ונודע בעדים שהיה טמא בשעת עבודה שאינו פוסל עבודה ומיהו בהא לא שייך למפרך מקוה פסולו ביחיד לפי שפיסולו מגופו דהא אינו יכול להתברר וכי תימא הכי נמי ובנודע שהוא טמא מחמת טומאה עבודתו כשרה ולא פליגי אלא בשנודע שהמקוה חסר דאיכא למפרך שכן יש בו קונא בעלמא שפיסולו ביחיד ופרכא כל דהו בעלמא פריך א"כ היכא יליף ר"ע מבע' מום שכן אם נודע שהיה בעל מום עבודתו פסולה תאמר בטמא שאפי' נודע שהוא טמא עבודתו כשרה דיליף מבן גרושה ומבן חלוצה ועוד קשה אי בקרבנות צבור דחויה הוא טומאה אצל צבור ואי בקרבן יחיד ודאי דפסול דבפ' שני דזבחים תנן כל הזבחים שקבל דמן טמא פסול וכולה סוגיא דהתם מוכחא דדבר פשיט הוא דטמא מחלל עבוד' ואף לזקני דרום דס"ל דטמ' מת מתוך שמרצ' בקרבן צפור מרצ' בקרבן יחיד טומאת שרץ לכ"ע לא מרצה ותנן בפ' כיצד צולין שהציץ מרצה על טומאת בשר ואינו מרצה על טומאת הגוף וי"ל הא דפוסל עבודה כשהיה יודע שהיה טמא ובמזיד עבד אבל הכא מיירי שהיה עומד ומשמש בחזק' שהיה טהור ונמצא אח"כ שהיה טמא דומיא דבן גרושה שאם היה ידוע מתחיל' ודאי דפוסל עבודה דלא אמרה תורה אלא שהוא רצוי אחר שכבר עבד בשוגג ועוד יש להעמיד אפי' בקרבנות צבור שלא נדחתה טומאה דצבור אלא כשאין שם טהורים אבל בשיש שם טהורים פסול דומיא דפסח כשבא בטומא' כשר אבל ברוב צבו' טהורים פסול וא"ת ומאי קאמר ר"ט אני דמיתיו וכו' נראה למי דומה ואינו מתראה לדמותו לבן גרוש' וי"ל דהיינו טעמא דר"ט יליף מבן גרוש' ולא יליף מבעל מום דבעל מום לא הותר מכלל' אצל צבור תאמ' בטומאה שהותר מכללה אבל רבי עקיבא חידש דדמי טפי לבעל מום בתרתי:

אדם זה בחזקת טמא הוא עומד וכו' וא"ת כיון דחזקה הוי חזקה חזקה דטמא לאו כלום היא שהרי טבל לפנינו במקוה שהוא בחזקת שלם וי"ל משום דאיכא תרתי לריעותא כדאמרינן בפ' י' יוחסין גבי קדשה אביה בדרך וכו' העמד טמא על חזקתו אדרבא העמד מקוה על חזקתו הרי חסר לפניך והו"ל תרתי לריעותא ומיהו בפ"ק דחולין גבי שחט בסכין ונמצאת פגומה דמכשרינן מטעם דאין ספק מוציא מידי ודאי פרכי' נימא העמד בהמה על חזקתה ואימור לא נשחטה הרי שחיטה לפנינו אע"ג דאתיליד ריעותא בסכין דנמצא פגום אמרי' סכין אתרעאי בהמ' לא אתרעאי אע"ג דאיכא תרתי לריעותא והק' שם התוס' דגבי מקוה נמי נימא מקוה אתרעאי אדם לא אתרע ותרצו דשאני הכא גבי מקוה דאיכא למימר חסר ואתאי כדאמרי' בריש נדה והק' בפ' י' יוחסין דיהיב טעמא דמקוה משום דהרי חסר לפניך פריך הכא נמי הרי בוגרת לפניך השתא הוא דבגרה התם נמי השתא הוא דחסר הו"ל לשנויי שאני התם דאיכא למימר חסר ואתא ולא אצטריך לומר מטעם דחזקת טמא וא"ת היכי אמרי' לקמן בפ"י יוחסין דר' שמעון גבי מקוה ספקא עביד ליה דס"ל בר"ה טהורי' וברה"י תולין והא הכא ר' שמעון קתני לה ומייתי מבעל מום שעבודתו פסולה אלמא מטמ' בודאי ולדברי התוס' דהא מלתא באנפי נפשה היא שנודע שהמקוה היה חסר א"ש:

שלח ואחוי מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתברר עד א' נאמן עליו אעפ"י שע"א מכחישו לשון התו' ולא ידענ' היאך מוכחי' אם ע"א מכחישו דילמא לגבי בעל דבר הוא דקאמר דמהימן מטעמא דשלח ואחוי דזה נוגע בעדותו דקרוב אצל עצמו הוא אבל אם יש לו עד א' מסייעו לומר שאין בו מום למה יהא זקוק להראות עצמו אוקי חד בהדי חד וכן במקוה נמי דוקא שהטמא עצמו שטבל או בעל הטהרות מכחישו אבל עד אחד מנ"ל ויש לומר דמשמע להו לתוספות דעד א' גרע מבעל דבר דהא עד אחד כנגד בעל דבר לאו כלום הוא ואפילו שותק מחמת שאינו יודע לא מהימן ונראה שכל כחו של עד אינו אלא מחמת שתיקה בא הילכך אפילו עד א' מכחישו לאו כלום הוא והכי אמרי דאין סומכים על החזקות היכא דאפשר להתברר כדמוכח בריש חולין:

ולזרעו אחריו בין זרע כשר וכו' הק' בתוס' דבריש מכילתין אמרי' וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר ותרצו הא דריש מדכתיב ולזרעו ולא כתיב ולבניו דבנות לא שייכי בברית כהונה וק' הא שייכי בקדשים קלים ובכל קדשי הגבול שכולם נהגו בברית מלח וי"ל דברית מלח שייך בהו ברית כהונ' לא שייך אלא בקדשי מזבח שהוא עבודת' דכתיב שם כי הוא לכם חלף עבודת' וכתיב כהן המקריב את החלב לו תהיה שוק הימין וכו' ונ"ל לפרשה כהא דאמרינן בסוף פרק נושאין גבי עשרה כהנים שפירש א' מהם ובעל הולד שתוקי שמשתקין אותו מדין כהונה דכתיב ולזרעו אחריו מי שזרעו מיוחס אחריו להכי דרשי' הכא ולזרעו אחריו דאע"ג דזרעו זרע כשר משמע כת' רחמנ' אחריו כל שהו' מיוחס אחריו אפי' זרע פסול כיון שבנו לכל דבר ליורשיו ולהטמא לו ולפטור את אשת אביו מן היבום ועיקר דרשא להכי אתא דאילו ההיא דיבמות מסקי' התם דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא:

כל מקום שיש קידושין ויש עברה וכו' וכל מקום שאין קידושין וכו' זה הבא על כל העריות וכו' נר' לר"י דהך סתמא אתיא כשמעון התמני וכו', ועוד נראה לר"י דהלכה כהך סתמא וכו' וא"ת והא מילתא דפשיטא היא דמתני' דלא כר' עקיבא דלר"ע אין קידושין תופסין בחייב' לאוין והכא קתני יש קידושין ולא היו צריכין התוס' לדקדק מכללא דרישי ומכללא דסיפא ומדקאמר הכא כלישנא דהתם זה הבא על כל העריות וכו' וגם דלא שייך לומר בזה נראה לר"י ומה שכתבו ועוד נ"ל לר"י דהלכה כהך סתמא משמע דחד מילתא הוא דכיון דסתמא כר"ש הלכתא כוותיה ולא היו צריכין לומר אלא ואע"ג דאיכא סתמא אחרינא ביבמות הך סתמא עיקר וי"ל דמתני' כר"ע פשיטא דלא אתי' דקתני בהדי' יש קידושין אלא נראה לר"י דמתני' כשמעון התמני ולא כר' יהושע מדקתני הכא זה הבא על העריות כדקתני התם לר"ש וכי תימא לא חשיב ר' יהושע עריות אלא אותם שאין קידושין תופסין בהם שהם חייבי מיתות א"כ אמאי לא כיייל להו בהדי כללא קמא בהדי בא על הממזרת ועל הנתינה ועל שאר חייבי מיתות להכי מייתי התוס' תרי כללי דמתני' וכי תימא לאו משום דפסק כר' יהושע אלא דבפלוגתא לא קמיירו וחייבי כריתות פלוגתא דר' יהושע לא חשיב ע"כ מתני' איפכא מדר' יהושע דקתני כל מקום שאין לה עליו קידושין הולד ממזר והרי חייבי כריתות דלא תפס קידושין אפי' לר' יהושע אע"ג דאין הולד מהם ממזר כדאמרי' התם בהחולץ הכל מודים שאין קידושין תופסין באחותו וכדכתב התוס' לקמן אפסקא דכל שאין לה עליו קידושין ועוד נרא' לר"י שאפי' לא יהא נאמן מכאן הוכחה דלא כר' יהושע מ"מ הלכת' כהאי סתמא וע"כ כר' עקיבא לא אתיא הילכך לא סמכי' אהנך סתמי דיבמות דאתיין כוותיה דר"ע וכן מצינו בהרבה מקומות אבל לפסוק דלא כר' יהושע אין אנו צריכין לראיות כיון דלא אשכחן סתמא כוותיה:

הולד כמותה וא"ת ואמאי לא עריב לה בהדי רישא ולתני הול' אחר הפגו' ולמ"ד בהחולץ דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אלא שפגום לכהנה ניחא דלא נקט כי האי לישנא דה"ה משמע דשדינן ביה בתר אביו כמו בתר אמו מיהו למ"ד בסוף אלמנה לכ"ג הולד ממזר אפי' לרבנן דר' עקיבא וכסתם מתני' דהתם קשה וי"ל דלא מצי למנקט כי הך לישנא הולד הולך אחר הפגום שאם אביו עכו"ם אין הולד כמוהו שכשר כשיתגייר וכן אם הוא עבד אינו מותר ע"י שחרור ולהכי קתני הוולד כמותר דכה"ג הוי כמותה אבל גבי עכו"ם ועבד אינו כמותה ולא כמותו ולדידי' הוי בכלל כל שאין לה עליו קידושין אבל יש לה על אחרים קידושין דהולד ממזר כיון דבת ישראל היא דקידושי ישראל אחר תופסין בה ולמ"ד הוולד כשר לא מיירי הכא אלא במי שישנו בתורת קידושין אלא שאין לה עליו קידושין מחמת קורבה ולא מיירי בעכו"ם ועבד שאינו בתורת קידושין כלל:

דף סז מתני' ר' יהודה היא וא"ת היכי מוקמי' לה כר' יהוד' ולקמן בפ"י יוחסין פסק והלכתא כר' יוסי דאמר גר נושא ממזרת והיכי מתניא הכא גבי הלכתא פסיקתא וי"ל דלקמן משום דמצינן לאוקמה נמי כר' יוסי כדאמרי' באידך לישנא פסיק הלכתא כוותיה ובסמוך דאמרי' כר' דוסתאי בר יהודה ס"ל וקי"ל כסתם מתני' בפ' עשר' יוחסין דבת חלל זכר פסולה מן הכהונה ולעולם היינו לענין דלא תנא בהדיא חלל שנשא משום דפליג עלה ר' דוסתאי ומ"מ כייל לה בכלל בכל מקום:

והא דהק' הר"י מקוצי הרי גר מצרי שנשא ממזרת דמוד' ר' יהודה תירץ רי"בא דלא נחית לאקשויי בשניהם פסולים מיהו בתר הכי פריך ממצרי וה"ה דה"מ למפרך ממצרי שנש' ממזרת אלא דפריך ליה שפיר יש מפרשים דה"ק דבלאו הכי פריך ממצרי שני וכו' וכי משני אליבא דרב דימי איזו זו למעוטי מתרצה נמי הא וק' דטפי הו"ל למפרך והרי מצרי שנש' ממזרת דסתר לכללא ולא למפרך והאיכא נמי הא דפשיטא דהו' בכלל וכל מקום ועוד דהא בתר דמתרץ לרב דימי איזו זו למעוטי הדר פריך מדרבין ועוד ק' דהו"ל לתוס' למימר דהך קושי' בכלל הא דרבין הוא דנתגיירו הלך אחר הפגום ונ"ל דהיא גופה כתבו התוס' וה"ה דה"מ למפרך אלא דפריך ליה שפיר מכל פסולי אומות שאנו הולכי' בהם אחר הפגו' ומצרי שנש' ממזרת בכללם:

ונתניה בהדיה וא"ת ובכל דוכתא דאמרינן כל מקום לאיתויי אמאי לא פרכי' נמי נתניה בהדיה וי"ל דהכא דוקא פריך כה"ג משום