חידושי המהרי”ט נג

דיבם חשוב כמו מיניה כיון דבמקום אחיו קאי והאריכו בזה התוספות בכמה מקומות:

לא איברו סהדי אלא לשקרי מכאן אומ' ר"ת דאין צריך עדים לעשו' קנין והא דאמרי' בח"ה וכו' לשון התוס' ותימה אטו מי ס"ד דכל קניינין שבעולם יהא צריך בהם שני עדים הא ודאי אמרינן בכל דוכתא הודאת ב"ד כמאה עדי' דמי ואילו קנין בכסף ושטר וחזקה פשיטא דלא צריך עדים ודוק' גבי קנין הוא דס"ד דבעי שנים מכח ההיא דחזקת הבתי' דקאמר קנין בפני שנים דשמא כיון דקנין חליפין חדוש הוא לא מקיימא מילתא אלא בסהדי ומה הוכחה משמעתין דהא דפלוג דילמא בשטר וחזקה פלוג:

תו כת' אלא ה"ק קנין הרגיל בפני שנים אין צ"ל כתובו ומסתמא אין כתיבה אלא בשני עדים וי"ל דדוקא קתני קנין שנעשה בפני שנים הוא דאין צ"ל כתובו דסתם קנין לכתיבה עומד אבל אם נעשה בפני א' אע"פ שקנה בפני א' ג"כ כל א' בפני עצמו צריכין לימלך בו אם יכתבו שטר דמצי אמר לא ניחא לי שיכתבו שטר כדאמרי' חוזר בשטר ואינו חוזר במכר ומיהו כשנעש' בפני שנים סתמו לכתיבה עומד ואם איתא דלא ניחא ליה הו"ל לאודעי לסהדי דלא לכתבו ואפי' אם חזר אחר כך ומחה אין יכולי' לכתוב והא דהוצרכו התוס' לפרש קנין הרגיל בפני שנים הוקשה להם הלשון דקאמר קנין בפני שנים דמשמ' דלא מהני בלא שנים הו"ל למימר קנין שנעשה בפני שנים אלא משום דרגילות הוא לעולם לעשותו בפני שנים נקט כי האי לישנא במילתא דפסיקא:

והא דכתבו התוס' וכן משמע בפ"ק דסנהדרין דקאמר פשרה ביחיד וקי"ל דפשרה צריכה קנין קשה מאי מייתי דמאן לימא שלא היה קנין בעדי' לקיים הפשרה מכל מקום בחד סגי לעשות פשרה לאפוקי ממ"ד כשם שהדין בג' כך ביצוע בג' דמקשינן פשרה לדין וי"ל דדייקי התוס' מדאמרי' התם מ"ד פשרה בב' אפילו חד והא דקאמר בב' כי היכי דלהוו סהדי ותו אמ' רב אשי ש"מ פשרה אינה צריכה קנין דאי ס"ד צריכה קנין תלתא למה לי תסגי ביחיד ולקנו מיניה אלמא כי מסקי' הלכתי' פשרה צריכה קנין וקי"ל כמ"ד פשרה ביחיד משמע דקנין לא בעי בפני עדים דאי בעי היה ראוי להיות בשנים:

אמר לו עד א' אכלת חלב וכו' ותנא תונא וכו' הא דנקט לא אכלתי וכו' וק' א"כ היכי דייק מינה אביי טעמא דאמ' לא הא שתיק מהימן דילמא לעולם אפי' שתיק ומשום סיפא נקט לא אכלתי דאיכא רבותא לר"מ וי"ל דגמר' דייק דאי לא אכלתי לאו דוקא לשתו' מתני' מינה ולחני כלל עד או' אכלת פטור שנים או' אכלת חייב דמשמע בעד א' פטור בכל ענין ובשנים חייב בכל ענין ועוד פי' דבשלמא אי אמרת דכי שתיק מהימן ניחא דאיכא רבותא ברישא דקמ"ל דיוקא הא שתיק מה מהימן והא דלא נקט והלה שותק משום סיפא אבל אי רישא לאו דוקא לגמרי לא מסתבר דתנא רישא משנה שאינה צריכה משום סיפא ואכתי קשיא לי דטפי הו"ל לתוס' לומר דנקט לא אכלתי משום סיפא דפלוג רבנן אר' מאיר מטעם דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי ומהמנינן ליה מטעם מגו ואילו באומ' איני יודע הוו מחייבי רבנן כיון דעדים אומ' שאכל והוא אינו מכחישם:

ותנא תונא עד אומ' נטמאתי וכו' וא"ת והא אמרי' בסמוך דאצטריך הך בתריתא דסד"א האי דשתיק סבר חזי ליה בימי טומאתו ולאו הודאה היא א"כ מאי ראיה מייתי מנטמאת דפטור מקרבן דבנכנס למקדש מיירי דאי לאו דקים ליה בנפשיה חולין לעזרה לא הוה מייתי וי"ל דע"כ לאו באומר נטמא' ונכנסת למקדש או אכלת קדש דא"כ ל"ל למתני למלתא בטמא שאמר לו עד אחד נכנסת למקדש או אכלת קדש ועוד מ"ט אמרינן האי דשתיק דידע אדרבא נימא אם איתא שידע בשעה שנטמא היאך נכנס למקדש במזיד דמסתמא אילו ידע באותה שעה לא היה נכנס ועוד א"כ היינו קמייתא דאכלת חלב ותרתי למה לי אלא ה"ק נטמאת והלה אומר לא נטמאתי אעפ"י שנכנס אח"כ למקדש או שאכל את הקדש פטור דעד א' בהכחשה לאו כלום הוא ויכול להכנס לכתחילה למקדש:

נטמאו טהרותיך והלה שותק וכו' וקשה דהא בפרק הנזקין מייתי היה עושה בטהרות וכו' ויש לומר דההיא מיירי דאינו שותק אלא מכחישו לשון התוספות ותימה דהו"ל לתרוצי דההיא באומר איני יודע דלא הויא שתיקתו הודאה ועוד קשה אי במכחישו אמאי אמר התם רבא אשכחי' ואמר ליה רב נחמן אטו עד א' כיון שבעל דבר מכחישו אומר לא אכלתי מי מהימן הא השתא לאו בידו היא ונראה דלא אמרו במכחישו ואומר לא אכלתי אלא מדקתני טהרות שעשיתי עמך משמע דאו' לו בפניך נטמאו והיה לך לידע ולהכי נקט האי לישנא לאשמועינן דאפילו מכחישו ואומר בפני לא נטמאו דס"ד כמו שהוא מבדה בזה שאומר בפניך גם במה שאומר נטמאו לא נהמניה והתוס' שם בגיטין כתבו דההי' מיירי במכחישו או או' איני יודע ונ"ל דצריך להגיה במכחישו ואומר איני יודע:

תו כת' וצ"ל דהא דאמרי' בכל דוכתא עד אחד נאמן דוקא להתיר אבל לא לאסור לשון התו' ותימא דמאי דוחקיהו לאוקמא בהכי נוקמא היכא דלא אתחזק איסורא כדאמרי' בריש האשה רבה כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן ואתא עד א' ואמר של שומן הוא נאמן וה"ה אם אמר של חלב הוא דמהימן כיון דלא אתחזק היתרא דכ"ש הוא אם נאמן להתיר הלא יהא נאמן לאסור ואם מה שאמרו דלא מהימן לאסור הוי דאתחזק היתרא א"ה אף להתיר היכא דאתחזק איסורא לא מהימן דהכי משמע התם דאמרי' גבי טבל הקדש וקונמות דוקא אי בידו לתקן נאמן להתיר הא לאו בידו לא מהימן:

תו כתב התוס' והא דאמרי' דבדבר שאינו בידו כי אינו שותק לא מהימן היינו דוקא בדבר שאינו יכול להתברר ע"כ נראה דקשיא להו הא דאמרי' בסמוך מקוה פסולו ביחיד ובעל מום פסולו ביחיד אלמא עד א' מהימן אע"ג דלא שייך התם הודאה גבי מקוה ותרצו דמסיק אביי דטעמא משום דיכול להתברר הוא כדאמרי' דא"ל שלח ואחוי ואכתי קשה דהכא דלא ס"ד האי טעמא דאביי דאמר בעל מום דפסולו ביחיד מטעם שתיקה הוא גבי מקוה לענין טהרות שעושה ע"ג אשתיקה דמאן מתסר וע"כ רבא לא פליג אאביי הכא דהכא שותק כדכתב התוס' וי"ל כגון דשתק בעל הטהרות או טמא שטבל שם וכי תימא ומאי מהניא שתיקתו כיון שלא היה לו לידע שאילו ידעו ודאי לא היו עושין טהרות ע"ג יש לומר דרבא ס"ל דטעמא דשותק לאו מטעם הודאה הוא אלא דכיון דשתיק ידע שיש רגלים לדבר כדכתב התוס' בסמוך אבעיא דנטמאו טהרותיך. ואכתי קשה טובא על דברי התוס' חדא דלישנא דנאמן משמע שמחמת נאמנותו של עד הוא ולא משום דשתיקתו כהודאה ועוד ההיא עובדא דסמיא משמע שהוא לא היה יודע בדבר כלל כדאמרי' אזל שלי' בחד אורח' ואת' היא בחד אורח' ועוד ההוא דינאי ודאי דלא הי' יודע ינאי בדבר כלום וכ"ת דשתקה אמו כבר לדברי העד אפי' אתא ע"א בתר הכי ואמ' לא אשתבאי מאי מהניא מאחר דשתיקתה כהודאה והתוס' בריש האשה רבה כתב פי' הך שתיקה כהודא' דכיון דשתיק נראה לו אמת ויודע קצת שיש רגלים לדבר אבל ליכא למימר כהודאה ממש משום הנך קושי' שכתבנו ומיהו א"א לפ' כן מדפליגי רבא ואביי באשתו זנתה בעד א' אמר אביי היא היא ורבא אמר הוי דבר שבערוה וכו' וכ' התוס' דרבא ס"ל דטעמא דשותק לאו משו' הודאה אלמא אביי ס"ל דטעמא משו' הודאה דקשו כל הני קושייתא והר"ן ז"ל האריך בדבר ותירץ שיטת התוס' אבל הפליג מדרכם חדא שהעמיד ההיא דסמיא ודינאי כשהודה אע"פ שלא ידע אלא מהני הודאתו והתוס' כתב דבמקום שא"א לידע לא הויא הודאה ועוד שהעמיד ההיא דרבא כוותיה דאביי דלכ"ע נאמנותו של עד גורמת והתוס' כת' דבהא פליג רבא דס"ל דטעמא לאו משום הודאה ויש אצלי טעם אחר לדברי התוס' דודאי לא חשיבא הודאה גמורה אלא דכל שהעד אומ' בפניך נטמאו האמינה תורה דחזקה אין אדם מעיז לומר כן אם לא שהיה ברור ושתיקתו מוכחא דקושט' קאמ' שאם הכחישו ודאי לא מהמנינן לי' וגם כשאמר שלא בפניך לא סמכינן עליה דמתוך שרוצה לשקר אומ' כן שלא יוכל להכחישו והשתא לא קשה ליה דאביי מהא דאמרי' אין האשה נאסרת ע"פ עד א' אלא ע"י קינוי וסתירה דבשותק נאמן כיון שאומר שידע רגלים לדבר כי היכי דמהימן עד א' על ידי קינוי וסתירה דאיכא רגלים לדבר כדאמרי' בסוטה וכעובדא דסמיא דאמר שאמר העד שהוא היה שם וידע רגלים לדבר ומתו' שהיה סומא לא הכיר ולכך נאמן וגבי אם דינאי כיון דשתקה לדברי העד נאמן העד כיון דאיכא רגלים לדבר כל זמן שלא יש אחר מכחישו אבל אם בא עד אחד והכחישו אין העד הראשון כלום ושתיקתה לאו הודאה היא ובע"א הארכתי יותר:

אמר אביי היא היא תימ' והא אמרינן המקדש בעד אחד אין חוששי' לקדושיו וכו' י"ל דהתם כיון שלא קדשה בפני עדים המעות מתנה לשון התוס' ויש שרצה ללמוד מדבריהם דכי אמרי' ע"א אין חוששין לו דוקא שאו' שהקידושי' לא היו אלא בפניו אבל אם אמר נתקדש' בפני ובפני אחר חוששין לו אעפ"י שהאשה אינה מודה לדבריו וליתא דהא כי פריך לעיל מברייתא דחבילה דמשמע בעד א' חוששין לו לשני ההוא בעד שמעיד שנתקדשה בפני שנים אלא ודאי אף בזו אין חוששין לו דלא כל הימנו להחזיק איסור כיון שעומד' בחזקת היתר והא דאמר אביי היכא דחוששין היינו משום דשותק ואי אמרינן דלא חיישינן לעד אחד היינו היכא דלא שתק' א"נ אינה בפנינו מיהו מהא דאמרי' המקדש בעד א' אין חוששין לקידושיו אפילו שניהם מודים הוא דקשי' להו לתוספות ותירצו שפיר:

הקם להם בציץ וכו' פי' בקונטרס דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם והקשו התוס' דמדקאמר טעמא דלא ניתנה תורה למלאכי השרת וקשה דאין ראיה מזה דמדלא ניתנה יש לנו ללמוד דנתנו ליהנות בהם דאין קדושה לחצאין שאם אתה אומר כשגומר עבודה יפשיטו א"א לצמצם תדע דהכי אמרי' התם גבי שירים דאין מועלים בהם דחומת העיר ומגדלותיה באים משירי הלשכה ולא ניתנה תורה למ"ה ופרכינן מה בני ירושלים שנשנו וכולי אע"ג דהתם לא שייך טעמא דלא ניתנה וי"ל דנהי דאהני טעמא דלא ניתנה תורה למ"ה לענין כשלובשן לצורך עבודה עד הפשטתן כהא דתנן בתמיד מסרו לחזנין והיו מפשיטין אותם את בגדיהם פי' שהלבישו בגדי כהונה לכל אנשי משמר הבאים להפיס ואח"כ אותם שלא זכו בפייס מפשיטין אותם אלמא שלא בשעת עבודה לובשין אלא כל לצורך עבודה שרי דלא נתנה תורה למ"ה אבל שלא לצורך כל עיקר שילבישו אות' כעובדא דהכא דקאמר הקם להם בציץ ובהא ודאי אסור אך זו קשה דכי אמר רבי מאיר דאין מעיל' בשוגג אבל במזיד מתחלל תנן: