חידושי המהרי”ט מח

דהתם לשליח עצמו קאמר ואם היינו אומ' דהא דפשיטא ליה היינו ממתני דפ' השולח כי היכי דלא תקשי ליה אלא דגמרא לא משמע ליה האי חילוקא ניחא אבל התוס' כתב דפשיטא דאינה מקודשת דאטו משום דאמר לו תהוי לי שליח לקדשני לא מצי' חוזרת (וזו) כלו' ולא יחלוק אדם ע"ז מעולם ואי ר"י ס"ל דאף שלא בפניו כיוצא בו לא הו"ל לאותובי ממתני' אלא מסבר' דלמה לא יחזור בו אפי' שלא בפניו ושמא י"ל דסמוך אהא דתנן התם בראשונ' היה עושה ב"ד במקום אחר ומבטלו אלמא מהני ביטול שלא בפניו אלא שר"ג התקין שלא יהיו עושין כן מפני תיקון העולם וקשה אטו ריש לקיש לא ידע אותם המשניות ומאי טעמא לא הדר ביה ועוד דאצטריך למפרק הלכתא אהלכתא ואמאי לא פריך ליה לרב נחמן ממתני' להדיא ועוד קשה זה שכתבו התוס' הכא לא משני כדלעיל שאני נתינת מעות וכו' והיכי שייך נתינה כאן כלל ונ"ל דהא דאמר ריש לקיש אינה חוזרת לאו בכל ענין קאמר תדע מדלא נקט מילתייהו אמתני' האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית וכו' לא קדשה לעצמו וחזר בו מהו והכא דוקא חשיב ריש לקיש אמירה זו כמעשה משום דלא מחסרא מעשה שיעשה השליח כלל דכיון דעשתה ידו כידה ממילא מתקדשת כי מטו קידושין ליד שלוחת דמעשה והקידושין בגברא תלוי שיאמר הוא ויתן הוא דכתיב כי יקח ולא שתלקח ועוד דאפי' דין שליחות לא בעיא אלא מכי גלי שרצונה להתקדש במעות אלו שנתנו ליד האיש הזה מקדשה מידי דהוה אתן מנה לפלו' ואקדש אני לך ולא מרבינ' שליחות מושלחה אלא גבי גט דבעינן ונתן בידה הילכך דבור זה כמעשה דמי אבל האומר הולך גט זה לאשתי וחזר בו קודם מעשה שיתננו בידה ודאי בטל הוא דאכתי עיקר שליחותו אינה אלא בנתינתו לידו שהוא מעשה הגירוש ולזה כתב התוס' הכא לא משני כדלעיל דודאי הא דמשני לעיל נתינת מעות ליד אשה כמעשה דמי אלא מהך טעמא משום דלא מחסרא מעשה אח"כ אלא בהגעת זמן ממילא הוי קידושין והכא נמי כל שאמרה צא וקבל קידושין לא מחסר מעשה כלל ולא דמי לגט ולתרומה שעדיין הוא צריך השליח לעשות מעשה לגרש ולתרום וזו היא תירוצו של ריש לקיש דלא תקשי ליה מתניתין אלא דגמרא לא משמע ליה הך חילוקא אלא התם דאיכא נתינה דהויא מעשה ממש ולהכי אתותב ומכל מקום ריש לקיש לא הדר ביה והשתא יש לפרש נמי הא דניחא ליה לריש לקיש ההיא דכל הכלים דאיהו ודאי סברה ליה דלא אתי דבור ומבטל דבור שאין אחריו מעשה כדאמרינן לעיל אף בלישנא קמא ור"ל סבר אתי דבור וכו' ולא קשיא ליה מגט שיש אחריו מעשה והא דשני לעיל שאני נתינת מעות וכו' לדבריו דר' יוחנן קאמר אודי לי מיהת בהא דאיכא נתינת מעות וליכא בין לישנא קמא ללישנא בהרא אלא דללישנא בתר' לא פליג ר' יוחנן אקמייתא דאיכא נתינת מעות:

קידושי שני במאי פקעי והא דלא דייק מדאמרינן גמרי קידושי ראשון ואימת חלו כדי שיגמרו הא לאחר ל' יום קאמר לה משום דהא יש לומר בדברי הירושלמי דקידושין מיהת הוו שאם מת בתוך ל' גמרו בה קידושין ראשונו' מיהו הא דאמר פקעי קשה דמשמע פקעי לגמרי ולא תהא זקוקה ליבם דאכתי כיון דבת קידושין היא מיקרי בכדי לא פקעה ותהא צריכה חליצה:

תנאה הוי פרש"י אם לא אחזור בי בתוך ל' יום יהיו קדושין מעכשיו ותימא אמאי חשבינן לה מקודשת ואינה מקודשת הו"ל ככל הקדושי' על תנאי שאם בא אחר וקדשה יושב ומצפה אם קיימה תנאה מגורשת למפרע וחלו קידושין דידיה ואם לא קיימה נמצאת א"א למפרע ואינה צריכה גט מב' ועוד אם מת א' בתוך ל' תהא צריכה חליצה מאחיו שהרי לא חזר בו ודמי להא דאמרינן לקמן ע"מ שלא ימחה אבא מת האב מקודשת שהרי לא מחה ואם מחה הוא אסור באחותה ושני מותר דלא חלו עליה קידוש' וכו' ונראה דהכי קאמר לה הרי ז"ג ע"מ שיעברו ל' יום ואתי בדעת זו שלא אחזור בי שאם מת הוא או היא פקעי קידושין שהרי לא עברו עליהם ל' יום ולא רצה לפרש ע"מ שיעברו ל' יום דהא לאו תנאה מקרי דזמן ממילא אתיא:

ובפלוגתא דהני תנאי וכו' וא"ת ונימא רב אנא דאמרינן אפילו כרבי דכי אמר רבי התם דתנאה הוי משום דידע דאין גט לאחר מיתה וכו' ושמואל אמר אנא אמרי אפי' כרבנן וי"ל דגמרא כשיטת אביי אזיל דלא אמרי' משמע תנאה ומשמע חזרה ולהכי קאמר לרב מספקא ליה אי תנאה הויא אי חזרה הוי דאי תנאה הוי אפי' אכוין לחזרה לאו כלום הוא ואי חזרה הוי אפי' אכוון לתנאה לאו כלום הוא דדברים שבלב הם הילכך אין לחלק כלל בין גיטין לקידושין מטעם דלרחוקה קאתי ולא מטעם דידע דאין גט לאחר מיתה דבתר לישנא אזלינן ולא קפדינן אדעתיה:

ובא אחר ואמר לאחר עשרים וכו' וה"ה דמצי למנקט מילתיה בתרי גברי שזה אמר לתחיל' וזה אמר לאחר חמשים יום דממה נפשך קידושין דשני לא חלו:

דף ס אפי' מאה תופסין בה וכו' וא"ת אמאי אמרי' הכא מקודשת והא אמרי' לעיל חציך מקודשת לי וכו' לשון התוס' ואי קשיא דלהדיא אמרי' לעיל גבי התקדשו לי חציך היום וחציך וכו' או דילמא ה"ק לה קידושי בתחלה מהיום ולא נגמרו אלא למחר אלמא לא מקרי לחצאין י"ל דהתם איפשר דקידושי אחר לא חלו כיון שהתחילו מהיום וכל שאין לאחרים רשות בה לא מקרי חציה אבל לר"י דס"ל דכל חד וחד רווחא לחברי' שבק הרי שייר בה ותרצו דלא שייר בגופה אלא בקידושין שמקצת קידושין יחולו בכולה מעכשיו ולא יגמרו בה אלא לאחר ל' וכל שלא גמרו תפסו בה קידושי שני:

שמעתא דבני גד ובני ראובן דף סא ר"מ אומר וכל תנאי שאינו כתנאי בני גד וראובן אינו תנאי שנאמר וכו' פרש"י וה"ה דבעי' תנאי קודם למעש' מדלא אמר תנו להם אם יעברו בהא ניחא דמסתבר שנתבטל המעשה בתנאי שקדם לו ואם איתא לאשמועי' רבותא דתנאי מהני לבטל מעשה דקדי' אבל הן קודם ללאו דדייק מדלא אמר תחילה אם לא יעברו לא תתנו ומה בכך ואי כתיב נמי הכי הוה דייקינן דבעינ' לאו קודם להן וי"ל דכיון דבעי' תנאי כפול לבטל המעשה כי אמר להו ברישא כגון אם לא יעברו תתנו הא לא מקרי כפילא דעדיין לא שמענו שיתנו וכשאו' אח"כ ואם יעברו תנו לא אתי תנאה גרידתה ומבטל המעשה וקשה הא דפרש"י דר' חנינא אתנאי כפול לחודיה פליג דכיון דלדידיה הוצרך הדבר לאומרו ולא מטעם כפילה א"כ בעלמא דלא בעינן כפילה ואינו מזכיר לאו כל עיקר דמכלל הן אתה שומע לאו וגם לשון התוספות שכתב לכן נר' דפליג אכולהו קשה דלא שיי' לומר דפליג על הן קודם ללאו דהא לא שייך כיון דלדידיה אינו מזכיר כלל וי"ל דאע"ג דר' חנינא לא בעי כפל דמכלל הן אתה שומע לאו מ"מ לא כתיב אלא אם לא יעברו אל תתנו אע"ג דמכלל לאו אתה שומע שאם יעברו יתנו מ"מ הלאו קודם למשמעות ההן ואנן בעי' שיהא הן קודם ללאו מדלא כתיב אם לא יעברו אחזו בתוככם ותו לא וההיא דלקמן דאם לא שכב הנקי הרי הק' שם התוס' דלאו קודם להן הוא ותרצו ובס"פ שבועת הדיינים דבעי לאוקמי מתני' באל יכך ויברכך וייטב לך דלרבנן דר"מ מחייב דמכלל הן אתה שומע לאו גם יש לתרצה בדברי התוס' לקמן דלעולם ההפסד זהו לאו ולשיטת התוס' דר' חנינא פליג אכולהו א"ש טפי שאף בארץ כנען לא ינחלו פרש"י אף בארץ כנען קצין בה מפני מקנה רב וכו' וכתב התוס' והכא פי' לא מבעיא ארץ גלעד וכו' נ"ל דאזלי לשיטתיהו דרש"י דמפ' אם לא יעברו כל עיקר לכבוש אדרבא טפי מסתבר שלא יקחו בארץ כנען שלא סייעו בה וסלקו עצמן הימנה ממה שלא יקחו חלקם בארץ הגלעד שהיתה יד הכל שוה בו לכך פירש דלא מבעיא אכל חלקם קאי דהכי משמע קרא ונתתם להם את ארץ הגלעד בשביל כל חלקם הא אם לא יעברו לא מבעי' שלא יטלו כנגד כל חלקם בארץ גלעד שהיו רוצין בה בארץ אפי' בארץ כנען שהיו קצין בה לא יטלו ומפ' לא מבעיא לענין רצונם שהיו רוצין בגלעד יותר אבל התוס' דס"ל שהתנאי היה שיעברו חלוצים בראשי הצבא א"ש דאם לא יעברו בראשי לא מבעיא בגלעד שנתייפ' כחם אם יעברו שדין הוא שיקנסו כיון שלא קיימו תנאם אלא אפי' בארץ כנען שגם הם סייעו בה ולא נתייפה בהם בשביל התנאי כלל דמן הדין ראויה להם היה אפי' הכי הורע כחם אם לא יעברו בטעמא דכתב' התוספות לקמן בסמוך:

אי לא כתיב בארץ כנען וכו' פרש"י אבל בארץ כנען כלל כלל לא שהרי לא סייעו לכבשה וקשה וכי איזו סברא היא שישבו בבתיהם וירשו עם אחיהם שיצאו למלחמה לשון התוספות ולי קשיא דמאחר שכבר היתה של כל ישראל אפילו מקמי כבוש לא הפסידו מפני שלא עלו וכבשו דע"פ הגורל היתה נחלקת הארץ וכל אחד היה עולה וכובש חלקו ומסתמא אם אחד מהשבטים כבש גורל חבירו לא הפסיד חבירו בכך ותד' דבפ' חזקת גבי בנות צלפחד שנטלו חלק בכורה של אביהם פרכינן והלא הבכור נוטל בראוי ומשני א"י מוחזקת היא אע"פ שצלפחד מת במדבר ועדין לא כבשו זכה בחלק בכורתו מחיים שמוחזקת היתה בידם ושמא שאף התוס' לא תמהו אלא היאך ירשו עם אחיהם שיצאו למלחמה שוה בשוה דשכר טרחם מיה' צריך לחשב עמהן דכיורד לשדה חבירו ברשות חשיבה וקרא משמע ונאחזו בתוככם חלק כחלק שוין ולא יהיו צריכין להעלות להם שכר ומיהו רש"י ז"ל יכול לתרץ דלענין חלוקת הארץ קאמ' ומכל מקום צריכין לתת להם שכרם כפועל אך זו שכתב התוס' דסד"א שהוקצת ארץ כנען לשאר שבטים שהרי מאותה שעה ששאלו ארץ גלעד נעשו כמי שסלק עצמן מלחלוק קשיא לי כיון דמוחזקת היתה בידו של ישראל ויד הכל שוין בה היכי מהני בה סלוק הא אמרינן בריש הכותב לאשתו דין ודברים וכולי וכי כתב לה הכי מאי הוי ותניא האומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זה ואין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה לא אמר כלום ופירש רש"י ז"ל כגון שדה של שותפין ואמר אחד לחבירו אחד מן הלשונות הללו ומוקמינן לה בכותב לה ועודה ארוסה דלא זכה עדיין ובס"פ מי שהיה נשוי דתנן וכתב' ראשונה ללוקח דין ודברים אין לי וכולי פריך הכי ומוקי לה בשקנ' לה מידה אף על גב דלית לה עליו אלא שעבוד לבד ועוד בריש השולח אמרינן מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מבוטלת היא תבטל אי איפשי בה לא אמר כלום ואף לגרסא דפרק בתרא דכריתות שהביאו התוספות שם דאמרינן התם דבריו קיימין היינו שתבטל המתנה ותחזור לבעליה אבל שותף שאומר על חלקי אי אפשי בה וידי מסולק הימנה פשיטא דלא מהני ויש לומר שכך הם דברי התוספות דמששאלו את ארץ גלעד היינו משבררו אותה לחלקם דמאות' שעה זכו שאר השבטי' בכל א"י אף בחלק המגיע לבני גד ובני ראובן דאמרינן בפרק בית כור האחין שחלקו כיון שעלה הגורל לאחד מהם קנו כולם ואמרינן התם בתחילת