חידושי המהרי”ט מז

דלא אמרה אהבתי ונ"ל דלא קתני אלא יציאות שבה דומיא דיציאות בעבד עברי שהם בטלות ע"י יעוד ויש בה יציאות אחרות כגון סימנין ופדיה בעל כרחו מה שאין כן בעבד. והא דקתני ואינה נמכרת ונשנה בדין הוא דלא לתני ליה דהאי לא שייך באמה כלל אלא בדינין דבין אשה לאיש דקתני בפרק היה נוטל דאם כן הוה ליה למתני נמי דאשה אינה נמכרת בגנבתה אלא לא תני לה אלא דיהיב טעמא למפדין אותה בעל כרחה דהואיל ואינה נמכרת ונשאת מפדין אותה בעל כרחה של אב ולא חיישינן דהדר אזיל ומזבין לה כדאמרי' לקמן:

דעבד עברי נמכר ונשנה הקשה הריטב"א ז"ל ולישני ליה דמתניתא דהכא דמוכר עצמו שנמכר ונשנה ותירץ דמשמע לן מדקתני מה שאין כן בעברי שאינו נוהג בשום עברי שאפי' מכרוהו בית דין נמכר ונשנה ומשמע דלא סבירא ליה ז"ל הא דכתב הרמב"ן ז"ל בפי' החומש דאינה מוכרת את עצמה והכי משמע בפרק איזהי נשך דתניא אין הגר נקנה בעבד. עברי ואין אשה וגר קונין עבד עברי ומפרש טעמא דאשה לאו אורח ארעא גר נמי גמירי דמקני קני דלא מקני לא קני ומדלא יהיב באשה נמי טעמא דגר דהא לא מקניא נפשה בעבד עברי הילכך לא קניא אלמא נמכרת היא עצמה דאילו משום שאביה מוכרה ההיא בקטנה היא שהיתה ברשות אביה והשתא דגדולה ואשתני גופה לאו בת מקניא היא ולפי זה אשה נמי נמכרת ונשאת ומיהו בברייתא דמכילתא משמע דאינה מוכרת עצמה וכן מוכח בתוספתא דסוטה שהביאו התוספות בסוף פרק היה נוטל:

ויש לפרש כאן דמדקתני עברי ועבריה ולא קתני עבד ואמה משמע דמשום דאתקשו עברי ועבריה בקרא דכי ימכר) לא) קתני יש בעברי מה שאין בעבריה וכולי והאי דאתקש לעבריה במכרוהו בית דין מיירי ועוד י"ל דאי אמוכר עצמו קאי היכי קאמר שאינה נמכרת ונשאת משמע והא אותה שלא נמכרת ע"י אביה נמכרת עצמה והא ליתא דאין מכירת עצמה באשה כלל:

ע"ע נמי נכפינהו לבני משפחה כתב הריטב"א ז"ל ואם תאמר והא קי"ל נמכר לישראל אינו נגאל ע"י קרובים ואיכא למימר דכייפי להו למיתן כספא לדיליה ופריק נפשיה ועוד פירש דברים כפשטן דה"ק א"ה עבד עברי נכפינהו לבני משפחה כשא' מהם מוכר עצמו דלפרוק נפשיה וק' שהלשון לא משמע כן דמאי קאמר נכפינהו לבני משפחה הא בעבד עברי מיירי הול"ל עבד עברי נמי נכפיה לדידיה דנפרוק נפשיה ונראה דמשמע ליה לרב ז"ל דהא דאמרינן שאינו נגאל באלה היינו כשאין הקרובים רשאי' לגאול ומנ"ל הא דילמא מי שאין דינו לגאל באלה קאמר שאין הקרובים חייבים לפדותו מן הדין דלא חייבה תורה אלא בנמכר לעכו"ם שלא יטמע בין העכו"ם אבל בישראל אם רצו פודין לא רצו אין חייבים והשתא משום פגם משפחה כופין אותם והא דקאמר התם שאינו נגאל באלה היינו מדין תורה ואפילו מתקנתא אם רצו כל בני משפחה ולא מיחו על פגמן כבודן מחול ועוד אפילו תימא דמצי אדון מעכב כיון דאין בו דין גאולת קרובים מכל מקום הכא מתקנתא משום פגם משפחה כייפי' ליה לרבו דהא במוכר קברו אמרינן בפי' באין בני משפח' וקוברין אותו משו' פגם משפחה עבד נמי לא שנא ואם תאמר מאחר דפליגי תנאי בנמכר לעכו"ם דר' עקיבא סבר בקרובים לשעבוד בשאר כל אדם לשחרור דאי אמרת קרובים לשחרור אזל ומזבן נפשיה ור' יוסי הגלילי ס' אחרים לשעבוד דאי אמרת לשחרור ממנעי ולא פרקי ליה ורבי אמר הכל לשחרור לר"ע נכפינהו לקרובים לפדותו לשעבוד וליכא למיחש דאזיל והדר ומזבין לה ולר"ע נמי כיון דמשכחת לה גאולה לשעבוד כיון דתקנתא היא משום פגם משפחה ואיכא למיחש דאזיל ומזבין נפשי' מצו למגאל לשעבוד דלא להדר' ונזבן וכ"ת הא נמי איכא פגם משפחה יפדוהו לשחרור ולא ישתעבדו בו אלא ימחו באב כשבא למכרה ואם מכר לשקלו מלוקח דשעבודייהו קדים ויש לומר דדוקא הלוקח מיד עכו"ם הוא דמצי ליקח לשעבוד דמכחו של עכו"ם אתי אבל נמכר לישראל כיון שאין דינו של ישראל למכרו כדכתיב באמה לעם נכרי לא ימשול למכרה ואמרינן במכילתא לא האב ולא האדון וכתיב לא ימכרו ממכרת עבד כיון שאין דינן של קרובים לגאול מידו אף אם רצה לא מצי לאקנויי להו קנין הגוף שהיה לו בו:

פ' האומר בקונטרס דף נח האומר הלך וקדשה הק' בתוספות מה חדוש יש כאן ואין לומר דהלך ברמאות קא משמע לן מדקמתמה סתמא דגמרא ותנא דידן דלא אסיק אדעתיה הלך ברמאות ולא קשיא ליה פשיטא מיהו ל"ק דהיינו הא לא קשיא ליה אי בדיעבד קאמר דמקודשת פשיטא וי"ל דע"כ החדוש הוא לענין קדושין מדקתני וכן האומר לאשה וכו' ואם תאמר לתירוץ התוס' מאי פריך אדרבנן שאני הכא שכבר נתרצית למשלחו שאפילו היה אחר היה אסור מדין עני המהפך בחררה אבל אם מתחילה לא דבר אלא על עצמו מנ"ל דאקרי רמאי ויש לומר דמברייתא דייק דקתני מה שנעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות משמע דמיירי אף על פי שלא דבר לצורך המשלח כיון דבשליחתו בא מקרי רמאי שאלו דבר עמה ונתרצית מאי איריא שלוחו אפילו אחר היה אסור ואם תאמר אי מתני' לענין קדושין אצטריכא מאי קשיא ליה לגמרא ותנא דידן ויש לומר דלפי' התוספות הליכתו לא היתה ברמאות ולא שנה את שליחותו עד שספר עמה דברים של משלחו אם כן אמאי נקט הלך ומשני הלך ברמאות קאמר:

מקודשת לשני כתב הרא"ש יש שדקדקו מדלא קתני אינה מקודשת לראשון דכי מת שני או גרשה בתוך שלשים כי מטי יום ל' הדרי וחיילי קדושי ראשין וכן איתא בירושלמי וקשיא ליה דמכי פשטה ידה וקבלה קידושין כבר חזרה בה ואפילו ר"ל מודה דמעשה הוא דומיא דמוקי לקמן כשתרם ב"ה את כריו ולי לא מכרעא מילתיה דחזרה בה לגמרי לית לן בה וההיא דשתרם ב"ה אין אחר תרומה כלום אבל קבלת קידושין אלו אינם סותרין הקידושין ראשונים דעל דעת חכמים נתקדשה דאי משכחי קדושין ראשון רווחא הדרי וחיילי הא למה זה דומה לנותן רשות לשלוחו לקדש או לגרש וחזר ועשה שליח אחר דלא אמרינן בטל את הראשון:

בת ישראל לכהן ואם תאמר ה"ד אי בשניהם כהנים תאכל ממה נפשך אי בשניהם ישראל פשיטא דאפילו היה האחרון כהן לא תאכל ואם בא' כהן וא' ישראל למה לי למתני בת כהן נימא היה א' מהם כהן לא תאכל ויש לומר דארישא קאי דלא בא אחר וקדשה א"נ בששינהם כנסוה לחופה על דעת כך ובמשנה אחרונה הואיל וחופה לא חזיא לביאה לא אכלה אפילו שניהם כהנים:

עני המהפך בחררה פירש רש"י זכרונו לברכה בחררה של הפקר והקשה רבינו תם מדתנן נפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה וכו' ותמיה לי מאי מייתי דהתם טובא אשמועינן דארבע אמותיו לא קנו לו אי משום דלא תקנו לו ארבע אמות בשדה חברו אי משום דכיון דנפל גלי דעתיה דבנפילה בעי למזכיה וכן ההוא דפאה קשיא לי אמאי נקט מתני' מי שלקט מקצת פאה לתני פירש טליתו על הפאה נפל לו עליה ועוד מעבירין משמע דאנן מעבירין מיניה לתתו לעני אחר מדלא קתני ובא אחר וזכה בה אלא על כרחין ה"ט דפאה דאדעת' עת' דכל העניים משבקה דנהי דתעזוב כתיב בה שמצותה לבא זהו כשישנם שם היינו כשישנם שם כל העניים ולהכי תנן ג' אבעיות ביום בשחר בחצות וכו' ר' עקיבא אומר לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו שאם יוסיף בעל הבית זמן אחר לא ידעו העניים ונמצאו מקצתם נוטלים וזה שנטל מקצת פאת וקדם וזרק על השאר או פירס טליתו עליה שלא יבואו עניים אחרים מעבירים אותה הימנו ונותנין לאחרים דהוא עשה שלא כהוגן ליכא משום עני המהפך ותדע דבירושלמי מייתי דר"מ סבר קונסין אותו אפילו במה שנטל:

תו כתבו התוס' ומכאן נראה לה"ר יצחק שאסור למלמד וכו' וקשה דהא ודאי מגופה דשמעתא מוכח ולא היה צריך ר"י לדייק דלכל הפירושים אסור ואדרבא קשה אמאי נקט שהיה מלמד אחר בביתו של ב"ה לישמועינן שאפי' אם היה מהפך אצל ב"ה אסור למלמד אחר להכשיר עצמו דהו"ל עני המהפך בחרר' וכו' ונראה דהכא דמי להפקר שלא ימצא ב"ה שיהא דעתו נוחה אצלו כמוהו ושמא לא יפרע לו סכום זה אבל לפי מה שפי' ר"י אביו של ר"ת דאפי' בהפקר היכא דטרח כגון ההיא דמרחיקין מן הדג אסור א"כ גם זה שכבר הוא בביתו של ב"ה ומסתמא טרח בראשו' עמו בתלמוד כדי שינוח בסוף יכול לומר לו חזור אחר אחר וטרח כמו שטרחתי דומיא דההיא דרבן גמליאל ובפרק הנזקין נמי תנן עני המגרגר בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום לפי שטרח העני להפילן וסמיך דעתיה עלייהו:

והא נתינת גט ליד השליח דכנתינת מעות ליד אשה דמי תימה לי דלא דמי כלל דאילו גט אפי' נתן ליד האשה שתתגרש לאחר ל' יום אם אבד או נשרף אינו גט וכן הלכה והניחתו בר"ה לא הויא גט ואילו גבי קידושין בנתינה זו היא נתקדשת ואפי' נתעכלו ברשותא דידה קמתעכלו ולא הוה צריך גמרא למימר כל כמה דלא מטו לידה ושמא דנתינת גט ליד שליח משמע קצת דעדיף טפי מנתינתו ליד אשה שתתגרש לאחר ל' יום שהרי אינה מתגרשת אלא לאחר שלשים יום אלמא בתור' פקדון יהביה נהליה ואילו הכא אי לא מצאה שליח אחורי הפתח יכול לגרש' מיד בנתינת המעות ליד האשה שתתגרש לאחר שלשים:

אלא מיד מחשבה מיהא תיפוק מקשים ונקשי ליה ריש לקיש לנפשיה דמודה הוא דאתי דבור ומבטל דבור דומיא דגט ותרומה וי"ל דשפיר ידע ריש לקיש דכל המחשבה מועילה במעשה חשיבא מעשה כדכתבו התוס' ז"ל אלא שמחשבה זו של כלים לא הועילה להם לאלתר אלא לאחר שיגע בהם שרץ דבשלמא לדידיה דחשיב נתינת מעות ליד אשה אע"פ שלא הועילו אח"כ כל שמועילה לאחר זמן שלא תהא צריכה קדושין אחרים חשיב' מעשה שפיר אבל לר' יוחנן שאע"פ שעשה מעשה כל דלא אהני ליה מיד לא חשיב ליה מעשה כל שכן מחשבת כלים ועוד נראה דלכאורה אפי' לר' יוחנן לא קשה כלל שלא המחשבה לבד הורידה להם טומאה אלא המעש' שעשאן בית קיבול אלא שאותו מעשה לבדו לא הספיק מפני שהיה בדעת' לשוף ולשבץ עכשיו שנמלך שלא לשוף חזרה עשייתן להוריד להם טומאה הואיל ואין כאן (מתנה) מחשבה סותרת ואין לומר ותבא מחשבה אחרת ותוציא מידי מחשב' ראשונה ונמצא מעשה בלא מחשבה דלאו כלום היא דכל שנשתתפו דבור ומעשה כאחת הו"ל מעשה אלימא ואין מחשבה אחרת מוציא' מידו תדע דגבי קידושין נמי נתינה ואמירה בעי' ולא אמרי' יבטל הדיבור שאמר לה הרי את מקודשת לי ונשאר נתינה בלא אמירה לאו כלום ומיהו לר' יוחנן דכל מעשה שאינו נגמר עכשיו אע"פ שנגמר לאחר זמן לאו מעשה מקרי אלא דבור גם עשית בית קבול זה הואיל ואינ' מורידה להם טומאה עד שיחשב הו"ל דבור וכשחישב אח"כ הויא מחשבה ותיתי מחשבה ותיפוק מידי מחשבה אבל לריש לקיש ניחא בעשית בית קבול זה כיון דלא מחסר מעשה אח"כ אלא שיחשב עליהם לבד לכך חשיב שפיר מעשה כמו נתינת מעות ליד האשה:

לא קדשה עצמה וחזרה בה מהו פי' התוס' אמירתה לשליח דאי אמר' וכו' פשיטא דאינה מקודשת וקשה דמאי פריך ליה ממתני' דפ' השולח