חידושי המהרי”ט מו

התם בהדיא א"ה מאי מייתי למ"ד כל שהו ועוד קשה אי ס"ד דכל שהו הלכה למ"מ היא היכי גמרי' מינה והא אין דנין ק"ו מהלכה וה"ה הך ילפותא דריק' ריקם וי"ל שלא אמר התוס' שהלכה למ"מ שיהא עול' ראיה כל שהו אלא הכי קאמר אף על גב דהאי ריקם ריקם ניתן לדרשא דנילף מבכור או מעולת ראיה מכל מקום ראיה גופה לא גמרה מבכור דכך נאמר' הלכה דלא נגמר דהא על כרחין למאן דאמר ב' כסף כל השיעורים הל"מ וצריך לומר שכך נאמרה הלכה דלא כגמר ואעפ"כ אנן ילפי' מבכור דכתיב כאשר יברכך ועולת ראיה גופה לא יליף מינה:

ר"ש מיכה מיכה מערכין גמר פי' הריטב"א ז"ל דר' יהודה נמי גמר להאי מיכה מיכה מערכין כדאמרינן בהמקבל מנין שמסדרין לב"ח כדרך שמסדרין בערכין ילפינן מיכה מיכה אלא דהכא גמר ר' יהודה דלא דייני' מיכה אלא נתינה נתינה וקשה דמנ"ל דנתינה נתינה מעבד גמר דאילו בערכין נמי כתיב נתינה דמיכה דריש ר"ש ואי ג"ש הכי גמור מאי פריך בגמר' ונילף נתינה מערכין ומשני תפסת מרובה לא תפסת ועוד כגמר עבד מעבד דהכי גמר מרביה נתינה ומעבד ואפי' אי נתינה סתם גמר פשיטא דנתינה דעבד הויא דאי מערכין למה לי האיכא גזרה שוה דמיכה מיכה דדרשינן מינה לכל מילי אלא משמע דהכי לאו גזרות שוות גמורות הם דצריכי למגמר להו מרביה לפי שסתם בה הכתוב ולא פירש סמך שנלמוד הסתם מן המפורש במקום אחר והא דהמקבל לא קשיא דמיכה מיכה מערכין היינו מיכה דכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך דאיירי בהלואה וההוא מופנה דלא צריך למכתב כי ימוך דאפי' בעשיר איתיה בלא תקח מאתו נשך ותרבית אלא מופנה לגזרה שוה אבל מיכה דכתיב גבי עבד אצטריך לכדדרשינן בת"כ מנין שאינו רשאי למכור עצמו לתת באפונדתו ליקח בהמה או כלים תלמוד לומר כי ימיך אינו נמכר אא"כ נתמכמך:

א"כ מה תלמוד לומר כאשר יברכך ואם תאמר והא דרשינן ליה לעיל לרבות כל דבר דומיא דגרן ויקב וי"ל דכאשר דריש דלא כתיב אשר יברכך אלא כאשר משמע דאשיעורא קאי וא"ת מנין לנו לאפוקי כאשר יברכך מפשטיה אי משום רבויא דהענק תעניק לו אימא דלהכי אצטריך להיכא שאין לו אלא כספים ופרדות לבד יכול לא יעניק לו תלמוד לומר תעניק לו מ"מ ולא ממעט מכעין הפרט אלא כשיש לי דברי' שישנן בכלל ברכה מעצמן שחייב לתת לו כפי ברכתן ולא מכספים ופרדות אע"פ שנתברכו וי"ל דלפחות משיעור הענקה לא משמע ליה דכאשר יברכך לעתיד משמע מדלא כתיב כאשר ברכך אלא ה"ק בשכר שמוסיף יוסיפו לו:

ונרא' דה"ה אם אין לו אלא כספים ופרדות חייב לתת לו דאי פחות משלשים ולא נתמעטו אלו אלא לענין ברכה שאף על פי שנתברך בהם זוזי ועביד בהו עיסקא פרדות ושקיל אגרא אינו חייב לתת כפי ברכתן כיון דהך ברכה מעלמא קאתי ליה:

שם ע"ב הענק תעניק דברה תורה כלשון בני אדם כ"ע מודו דהיכא דאיכא למדרש דרשי' כדכת' התוספו' פרק אלו מציאות ובחירושי לסוטה פ' כשם הארכתי עיין שם:

מרבה אני את הבן שכן קם ליעדה ולשדה אחוזה כת' התוס' פי' הקו' המקדיש שדה אחוזה וכו' ואם תאמר אמאי לא קאמ' דנחלה דבן קודם לאח י"מ דשדה אחיזה הייתי מפ' דהיינו גאולת קרובי' דבן קודם לאח וי"א דהאי לאוקם תחתיו מקרי אלא דקרוב קרוב קודם אפי' עד כמה דורו' ונר' שקושיית התוס' לאו הכא היא אלא במקדיש דמטעם גאולה הוא בא לגאול במקום אביו ואינה יוצאה מידו ביובל מש"כ בקרובי' אחרים דדרשי' או מכר את השדה לאיש אחר ולא לבן וכי פרכי' אימא ולא לאח אמאי לא קאמר מסתברא נחלה דבן קודם לאח אבל הכא בשמעתין לא קשיא כלל דהיכא דמת ונפלה אשתו קמי יבם אצטריכא ליה שיהא עובד את האח הואיל וקם תחתיו ליבום ולירושה אפי' במקום אביו ושא' אחין ואע"ג דבן קודם לאח בעלמא מכל מקום השתא מיהת קם תחתי' מקרי אי לאו הא דפריך גמרא כלום יש יבום אלא במקום שאין בן ובחידושי פי' בע"א וע"ש:

או אינו אלא לרציעה משמ' דאף לרציעה קאמ' דהא בההיא כתיב רווייהו הענקה ורציעה ועליהו קאי ואף לאמתך תעשה כן אך קשה דא"כ לשתו' קרא מניה לגמרי וממילא שמעי' דבאמה נמי דינא הכי שבתחילת הפרשה תרוויהו כתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ובשנה השביעית וכו' וכי תשלחנו חפשי מעמך וכו' וכלה פרשה אלא מדכתיב ואף לאמתך תעשה כן משמע דעד השתא לא איירי באמה ורש"י בחומש פי' או אינו אלא אף לרציעה ויש לפ' דהא דכתיב ואף לאמתך משום דקרא דועבדך שש שנים מוקמינן ליה לך ולא ליורש דאילו לבן הא כתיב שש שנים יעבוד שומע אני אף אמה כן להכי כתוב ואף לאמתך תעשה כן לרציעה וה"ה להענקה אבל יתירה עליו א"ה שאינה עובדת את הבן מה שע"ע עובד וראיתי מי שהקשה על פרש"י דאי אף לרציעה קאמר מאי האי דקאמר אם כן נכתוב קרא ואף לאמתך כן דהא כשהיה מסופק אצלו אי קאי לרציעה הענקה אתיא מכ"ש וכיון דהקישא אתיא למיתת האדון כל שכן דאתיא להענקה אלא ע"כ או אינו אלא לרציעה דוקא קאמר ודברי רש"י ז"ל אצלי מוקשים ואינו מחו"ר דהיכי מדמי מאי דמסיק דאתיא להקישא אמאי דסלקא דעתיה מעיקרא דארציעה קאי דאי אמאי דכתיב בהדיא בקרא ולקחת וכולי קאי הוא הדין דקאי אכולה פרשה והענקה נמי בכלל אבל השתא דלא מצי קאי אמאי דכתיב ברציעה דהא מעטיה בהדיא דכתיב העבד ולא אמה לא אתא קרא דואף לאמתך אלא להקיש אמה לעבד לדין מיתת האדון וכיון דאולקחת את המרצע דכתיב לפניו לא קאי היכי קאי אהענקה דלפני פניו והיינו דכתב רש"י אם כן דלהקישא לחודה קאי נכתוב ואף לאמתך כן כלו' הוקשה אמה לעבד לדין מיתת האדון:

ש"מ תרתי ואם תאמר בלאו הכי תיפוק לי' דאין היקש למחצ' דאתקשי אמה לדין מיתת האדון ולהענקה וכתב הריטב"א דלא אמרינן הכא היקש לגמרי כדאמרינן בעלמא דכן מיעוט הוא ועל מאי דקאי משמע וקשה דעל כרחן אמאי דסמיך ליה לא קאי דהיינו רציעה ודינא דמיתת האדון בעלמא קאי שהוקש לעבד לדינו ולמה לא יהיה שוה לו לענין הענק' ואדרבא טפי ניחא לומר שהוקש להענקה דכתיב בהאי פרשה ולא למיתת האדון דכתיב בפרש' משפטים ועבדו לעולם ולא את הבן. וי"ל דהכי נמי כתוב בנרצע והיה לך עבד עולם ודרשו בספרי והי' לך עבד עולם עולמו של יובל מכאן אתה אומר עבד עברי עובד את הבן ואינו עובד את הבת נרצע לא את הבן ולא את הבת ומלך דריש לך ולא לבן והכ' מייתי לה מועבדו ולא את הבן ונרא' דתרווייהו צריכי דאי לא כתיב אלא חד מנייהו הוה אמינא ולא ליורשיו אע"ג דגבי עבד עברי אי לאו דדרשינן שש שנים יעבוד דמשמע דעובד את הבן הוה דרשי' ועבדך לגמרי לך ולא לבן ודאי בלא שום גילוי הכי משמע לך לאפוקי אחרים לא שנא בן ולא שנא בת אבל בתר דגלי לן קרא דלענין עבודה חלק הכתוב בין הבן לשאר יורשים כי מיעט רחמנא בנרצע ועבדו לא ממעטינן אלא בת דוקא שכן מעטה הכתוב בנמכר לשש אבל לא נמעט את הבן שכן לא מעטו הכתוב שם להכי אצטריך קרא אחרינא דכתיב והיה לך עבד עולם לך ולא לבן וסמיך לזה ואף לאמתך תעשה כן אמאי דסמיך ליה קאי ולא הענק' דלא כתיב' בסמוך לה אי לאו משום דכתיב תעשה:

מ"ד לא לבטלו הלכתא מינה דבר תימה הוא כיון דחיילו קידושיה היכי פקעי ממילא בשנים וסימנין ומיתת האדון וכתב הריטב"א דהכי פירושו כיון דהני קדושין לא דמו לקידושין דעלמא דהא הוו בעל כרחו דאב ודכוותיהו בעלמא לא הוו קידושין כלל והכא גזרת הכתוב הוא ואין לך בו אלא מה שאמרה תורה ותצא בהלכותיה דומיא דאשה בעלמא קמשמע לן ואצ"ל דכיון דמעות הראשונות לקידושין נתנו כקידושין דעלמא ממש דמו כדאמרי' לקמן משל דרבנן לאומר לאשה התקדשי לי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר קודש' בתוך ל' יום מקודשת לראשון ולר' יוסי בר יאוד' אי אמר דלאו לקידושין נתנו הא אמרי' דאם הלך וקדש' לאחר שיחק באדון משל לאומר לאשה התקדשי לי לאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה מקודשת לשני אלמא כקידושין דעלמא דמו ועוד דמגמ' נמי גמרינן מינייהו לקידושין דעלמא דאמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך מדר' יוסי בר יאודה וכולי ולא אמרינן גזרת הכתוב היא אצל יעוד ולא גמרינן משום שאף על פי שהתנה ע"מ שלא ליעד לא מהני ליה אליבא דרבנן דר"מ התם היינו טעמא דמתנה על מה שכתוב בתורה ודכוותה נמי בקידושין דעלמא אמר הרי את מקודשת ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה וכל מילי דמקרו מתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל ומעשה קיים ואפילו תימא דחידוש הוא דאף על גב דלא אמר בפירו' כמי שאמר כדאמרי' לקמן מ"ד הא לא אמר מעכשיו והא לא אמר לאחר שלשים מכל מקום היכן מצינו לקידושין לאחר שחלו פקעו ועוד דלרב חסדא דשטר א"ה אב כותבו הוי חידוש דגבי קידושין בעינן שתלקח אשה לאיש:

ומיהו אבריית' לא קשיא דתנא יש בעברי מה שאין בעבריה אתא לאשמיעינן שבעברי' אין שום דבר מעכבו לצאת בשנים וביובל ובגרעון וא"ה ביד רבה לעכבו סמוך ליציאתה ונ"מ דאי לאו משום הקישא לא הוה יליף וכו' בעבריה מעברי כמה שאמר למעלה אף על פי ששנים יתרה עליו אמה העבריה שהיא יוצאה בסימנין אבל הא דקאמר דסלקא דעתיה דלא לבטלה הלכתא מינה קשה אלא נ"ל לפרש דסד"א כיון דאמר קרא אשר לא יעדה ודרש כן לקמן מלמד שצריך ליעדה וכיון דבעינן דעתה דידה וקטנה לאו בר דעת היא ואפילו לענין גט דלא בעי דעתה דידה בעינן שמשלחה ואינה חוזרת כדאמרינן בפרק חרש וזו שתלה הכתוב בהודעתה משמע דהני קידושין מתלא תלו עד שתביא סימן ותהא בר דעת אם נתרצית אז הוה ליה קידושין למפרע שאפילו קדשה אביה לאח' כשנתרצית ביעוד פקעי קידושי אביה וכיון שכן בין כך ובין בך לא בטילי הלכתא מינה אם רצתה לצאת ביובל ובשנים ובמיתת אדון יוצאה ולכשתגדל ותתרצ' הוו קידושין למפרע קמ"ל דהא דאמרי' שצריך ליעד' כדכתבו התוספות בריש מכילתין ד"ה שכן ישנה בע"כ דיעוד בע"כ של בת היא כהא דאמר כן שצריך ליעדה לא שצריך לעשות מרצונה אלא שצריך להודיעה שלשם קידושין מייעדה דכי האי גונא אשכחן בגט דבעל כרחו מכל מקום צריכה שתדע שהיא מתגרשת כדתנן בהזורק אמר לה כנסי שטר חוב או שמצאתו מאחוריו קוראה והרי היא גיטה אינו גט עד שיאמ' לה הא גיטך וכולי:

דף י"ח יש בעברי מה שאין בעבריה וכולי הקשה הריטב"א ז"ל ואמאי לא קתני שא"ה אינה נרצעת ותירץ דהא פשיטא ליה דבעבד גופיה מעטיה קרא העבד ולא אמה עבריה ותו דאפילו בעבד עברי כל היכא דלא מצי למימר אהבתי וכו' אינו נרצע ותימא מי לא כתיבי בהדיא וקתני ומ"ש עוד דלא מצי למימר אהבתי תמה עצמך למה לי מיעוט דהעבד אלא כיון דהקיש עברי לעבריה סלקא דעתיה דתרצע אע"ג