חידושי המהרי”ט לט

צא מהם ל"ג למפרע הק' בתוס' לאותם שפי' לבד מאותו יום דלא הוי כמו בעוד שלשת ימים דיוסף דכתיב ויהי ביום הג' וקשה דהא נמי יש לפרש ימים שלמים וקרא לביום השלישי שלישי למנינם קאמר וי"ל דמכל מקום לא הוי כי התם דביום ג' חשיב ליום שנתיחד הדבור והכא הוי יום ד' ליום שפתר וקרי ליה יום ג' למנין הימים וקשה דאשכחן כה"ג בפ' ר' עקיבא גבי פלוגתא דר' יוסי ורבנן בפולט' ביום הג' ש"ז דר' יוסי סבר והיו נכונים לג' ימים דאמר משה שלמים קאמר ופרכי' והא כתיב והיו נכונים ליום הג' שאמר הקב"ה למשה ומשני יום א' הוסיף משה מדעתו ופרש"י ומשה לא אמר ליום הג' אלא לשלשת ימים וקרא דכתיב ויהי' ביום הג' בהיות הבקר שלישי לימים שלמים שלילם עמם קאמר אלמא שפיר דרשי' ג' ימים שלמים ויום ג' לימים שלמים:

והא דמייתי התוס' מהא דאמרי' בערכין שש לנמכר ושבע לנרצע דאפי' קשה דאפי' תימא שבע לנרצע בתחילת שבע קאמר מ"מ בשנה שבע מיירי דשש שנים דעבד אינם כסדר השנים שאנו מונין ליובל מר"ה וכשפגע יובל בשנה השביעית כבר נכנסה השנה ומקץ שבע היינו בשנה האחרונה של שבע דהא לא כתיב מקץ שנה ז' אבל כאן בסוף יום שני עדיין לא נכנס יום שלישי והיכי מצי למימר מקצה ג' ימים ועוד ק' דאי איפשר לפרש שבע לנרצע בשפגע יובל בתחילת שבע דאין אז דנרצע דהא דרשי' לעיל אם אמור יאמר העבד עד שיאמר בסוף פרוטה אחרונה ואז אינו נקנה ברציעה דהשתא מכור כבר יוצא שאינו מכור אינו דין שלא ימכר ובפ' בתרא דערכין איפליגו רב ושמואל במוכר שדהו בשנת היובל עצמה ואפי' לרב דאמר מכורה יוצאה הכא מודה דבעי' אהבתי את אדוני את אשתי וכו' וליכא ורש"י ז"ל פי' דההיא בשבע לנרצע שפגע יובל שנה שמינית לרציעתו ולא הבנתי למה צריך למנות שבע לרציעה שאם בא יובל בשנה ראשונה נמי יוצא הוא:

דף לח שאין איסורו איסור עולם פי' בקו' אלא כל יום בלבד וכו' ולפי זה אתיא כר' יהודה וכו' ואיכא למ"ד התם האיר המזרח מתיר לשון התוס' וקשה דלהך תנא נמי מתישב שפיר דבזמן המקדש לכ"ע העומר הוא המתיר והרי יש היתר לאיסורו וי"ל דכיון דשלא בזמן המקדש המזרח מתיר תו לא מקרי יש היתר לאיסורו מפני העומר דאין העומר מתיר אלא איסור שלא יאכל משלא האיר המזרח אבל לר' יהודה ניחא דאם לא היה העומר היה אסור כל היום דדריש עד עצם היום הזה והעומר הוא המתיר מקצתו של יום:

והוא הדין בערלה בשתים פי' בקו' וכו' ופי' ר"ת דערלה זו בשנה רביעית קאמר דיש היתר ע"י פדיון ותימה אכתי בשלשה שנים הראשונים אין היתר לאיסורן וכי תימא דלנטע רבעי קרי הכא ערלה דאפי' תימא דערלה בג' ראשונים נוהגת משלש נטע רבעי לא מצינו בו אלא שתים קשה דאי נטע רבעי גרידא בעי למילף איכא למפרך מה לחדש שכן יש זמן לאיסורו ואין לו היתר בתוך זמנו תאמר בנטע רבעי דשמיה בידן שיכול לחללו ולאוכלו ועוד שיכול להוליכו ולאוכלו בירושלים כדתנן כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום א' לכל רוח כדמפ' בפ"ק דביצה כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות ועוד קשה דפשיטא דאינו אסור בהנאה קודם חילול דדוקא ערלה דחשיב בפ' כל שעה וערלתם ערלתו את פריו וכתיב ג' שנים יהיה לכם ערלים אבל בשנה רביעית לא מצינו בו איסור הנאה ותדע דבפ' האיש מקדש אמרי' דרבעי אתקש למעשר לד"ה וכר' יהוד' דאמר מעשר ממון הדיוט הוא ובמעשר לית בי' איסור הנא' והא דכתב ועוד אור"י דאאילן קאי וכו' לא תקשי אמאי לא נפר' כן בדברי רש"י דאין איסורו איסור עולם אאילן קאי כמו שפי' ר"י ז"ל דלרש"י דמפ' יש לו היתר בעומר מה שאין כן בערלה קשה דאיכא נמי שלש איסור הנאה ואיסור עולם בפירות שני ערלה לכך מפ' ר"י ז"ל דיש לו היתר היינו האילן אבל היתר עומר לא חשיב דלמ"ד האיר המזרח מתיר לא הוי היתר והיינו דכתב ולפי זה אתי אפי' למ"ד וכו' כלו' העומר מתיר איכא תלת אלא דבפלוגת' לא קמיירי:

והא דכתב התוס' וא"ת טבל ותרומה נילף בק"ו ותרצו דטבל כיון דאיסורו אינו אלא מחמת תרומה ומעשר לא חמירי מיניה וקשה דע"כ חמירי דטבל ליתיה בשאלה ותרומה ומעשר איתנהו בשאלה וי"ל הא דאיתנהו בשאלה היינו שיחזרו לטבלן כמו שהיה וכאילו הוא מדומע אך קשה למה לא תרצו התוס' דהיכי תיסק אדעתין שיהי' טבל נוהג בח"ל אם תרומה אינה נוהגת דהא איכא למפרך שכן איתה בשאלה וי"ל דאדרבה נימא דאף תרומה תנהוג כיון דטבל מחמת תרומה הוא וכי מתשיל עליה לטבליה הדר אבל קשה אמאי לא תרצו התוס' מה לחדש שכן לא הותר תוך זמנו תאמר בטבל שיש לו היתר לאלתר ע"י תיקון ואין לומר דטבל לא נאסר אלא מחמת תרומה שבו כמו מדומע וכשמתקן חל איסורו על אותה הרומה ואין לו שוב היתר דהא מ"מ יצא מידי איסור טבל שאסור אף לכהנים והשתא תרומה חזיא לכהנים וזו שכתב שיש לה היתר ע"י שאלה ק"ק דבריש נדרים לא חשיב דבר שיש לו מתירין תרומה וחלה דהא נדרי הקדש הם ואין נשאלין עליהם אלא מדוחק אלא דיש לחלק דלענין דבר שיש לו מתירין לא חשבינן כיון דלכתחלה לא שיילינן עלייהו אבל לענין פרכא פרכי' שיש בתרומה קולא משא"כ בחדש ומיהו עוד ה"מ למפרך שכן מותר' לגבוה מש"כ בחדש דאסור להקריב ממנו קודם העומר דתנן פ' ר' ישמעאל במנחות אין מביאין מנחות ובכורים קודם לעומר ואם הביא פסול ועוד הוה מצי למפרך שכן לא היה לו שעת הכושר תאמר בטבל שהיה לו שעת הכושר קודם מירוח שיהא אוכל והולך עד שלא נמרח דדגנך כתיב ובגורן תלה רחמנא כדאמרינן בהשוכר את הפועלים ואוכל אכילת עראי ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופו' עד שימרח:

השמטת כספים חובת הגוף פי' בקו' וכיון דחוב' הגוף הוא נלטוו עליה אף במדבר והקשו בתוספות היאך נוכל לפ' שתנהוג במדבר והלא דין שמיטו' אינו אלא לאחר ירושה וישיבה כדאמרי' בסוף פרקין גדול ת"ת שקדם לשמיטה ס"א שנה עכ"ד וא"ת מאי מייתי מההיא דלפי המסקנא א"ש דדרשי' בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים והשמטת קרקע לא נהגא במדבר אלא לאחר כיבוש וחילוק להכי קתני שקדם לשמיטה ס"א וי"ל דהכי מקשו א"כ דלרבנן דלית להו היקשא דרבי ושביעית בזמן הזה דאורייתא אע"ג דאין אתה משמט קרקע כדמוכח בהשולח דמוקי מתני' דהתקין הלל פרוזבול בשביעית בזמן הזה ורבי היא אלמא רבנן לית להו היקשא א"כ לרבנן שמיטת כספים נהגא במדבר והא קתני שקדם לשמיטה ס"א שנה מי נימא דלא אתיא כרבנן:

והא דפי' התוס' ז"ל דעיקר הקושי' חובת הגוף היא ופשיטא דנהגא אף בח"ל ומשני וכו' ת"ל כי קרא שמיטה וממקרא זה מפיק לה לר' אליעזר לשון התוס' פי' לפי' דלשיטתם דפריך פשיטא הוה סגי במה שיאמ' מהו דתימא במקום וכו' קמ"ל ולמה לי לאיתויי קרא דכי קרא שמיטה וצ"ל לשיטתם דאע"ג דהא שני דטובא קמ"ל בעי לתרוצי דלא תימא ר' אליעזר גופיה מנ"ל אבל לרש"י ניחא טפי שהוא תרוצא דפרכא דפריך ואימא וכו':

והא דמייתו הא דפי' רש"י בפרק השולח אין עניינו לכאן ונר' בשיטת רש"י דפריך הא נמי נצטוו במדבר אי איפשר ליישבה כפי' של ר"ת דשמיטת יובל אתקש לשמיטת שביעית מאי משני דלא נהגה במדבר משום דאתקש ליובל דשמיטת יובל גופה בכה"ג דחוי חובת הגוף כגון שילוח עבדים אכתי לא ידעי' דלא נהגא במדבר כדפריך בסמוך שילוח עבדים חובת הגוף היא ואימא אחד שמיטת היובל ואחד שמיטת שביעית חובת קרקע אינה נוהגת במדבר חובת הגוף נוהגת אבל לשיטת התוס' דעיק' קושיא הוי פשיטא דנהגה בח"ל משני שפיר סד"א לא אתקש אלא שמיטת קרקע לשמיטת כספים ואידי ואידי שביעית ת"ל כי קרא שמיטה וכו' ולא בעי השתא לאוכוחי דשמיטת כספים אינה נוהגת אלא מהדר לתרוצי דרבותא קמ"ל:

ההוא למעוטי זרעים שבח"ל כתבו התוס' אבל זרעים לא מצו למילף מק"ו דחדש דאינן אסורין בהנאה ותימה דמכל מקום אתי בק"ו דחדש שאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו ויש לומר דמה לכלאי זרעים שמותרים באכילה דתנן בפ"ח דכלאים כלאי זרעים מותרים באכילה וכל שכן בהנאה והא דכתבו התוס' אינם אסורים בהנאה ה"ה דמותרים באכילה אלא לישנא דגמרא לקמן נקט דאמרי' כלאי הכרם דבארץ אסורים בהנאה בח"ל גזרו בהו רבנן ואגב דנקט גבי כלאי הכרם איסור הנאה נקט גבי זרעי' היתר הנאה:

לא קי"ל כר' יאשיה וכולי פירש בקונטרס לא ידעינן מהיכא נפקא וכולי ונר' דהא דבעי וכולי לשון התוס' ונר' דאין זה ענין למה שרוצין לתרץ אלא הוצרכו התוס' לפרש דמתחייב בשני מיני זרעים לדרוש הכתוב לא תזרע כרמך כלאים דמשמע דבעי שיהיו כלאים קודם שיבואו לכרם וא"ת והרי כ' הכתוב לעיל בהך דרש' דשדך למעוטי כלאי זרעים היינו כלאי הכרם וי"ל דמכל מקום אי משום כלאי זרעים גופיהו לא מחייב היכי ממעט משדך והיכי קאמר למעוטי כלאי זרעים הל"ל כלאי הכרם אלא ע"כ משום כלאי זרעים נמי מחייב והיינו דקאמר למעוטי זרעים דכלאי הכרם משום כלאי זרעים הוא דמחייב שתים ואם תאמר אמאי לא ממעט ליה מכרמך דמיירי בכלאי הכרם לגמרי ויש לומר דכרמך אצטריך לומר שאם היה כרם של אחרים אינו אוסר דההוא מסברא בעלמא הוא דתנן בפ"ח המסכך את גפנו ע"ג תבואתו של חבירו קידש וכו' ובהא דכתבו התוספות דדייק בהדי כרמך לא תזרע כלאים קשה א"כ מנ"ל הא דדייק רש"י דבעי' מפולת יד מדכתיב לא תזרע דע"כ זריעה לא קאי אלא אשני מיני זרעים דאי אחרצן קאי נימא חרצן וחטה הוו כלאי הכרם אלא ע"כ הכי משמע ליה בהדי כרמך לא תזרע אם כן חרצן במפילת יד מנ"ל והר"ן ז"ל כתב מדלא כתיב כרמך לא תזרע כלאים וק"ל דאדרבה אז א"ש מדכתיב כרמך לא תזרע דאי ס"ד לאו בחרצן מיירי הול"ל בכרמך מאי כרמך אלא כרמך גופא לא תזרע החרצן כלאים ועוד התם זריעה באמצע משמע דקאי אלפניו ואלאחריו אבל השתא דכתיב זריעה תחילה אכרם לבד קאי וי"ל דדייק מדכתיב כרמך ולא כתיב הכרם דלמעוטי ח"ל לא אצטרי' כרמך מיוחד לא ישאר בו כלאים שהם שני מינין דף לט מכלל דהנך אפילו בחדא נמי ואם תאמר ומעיקרא היכי ניחא ליה מתני' גופה דכל העושה מצוה א' והא רובה עונות נינהו וע"כ ביתרה קאמר ומה מחדש ר' יהודה ועוד מה צריך לומר ודומה כמי ששרף וכולי ויש לומר דמעיקרא ס"ד דמצוה א' היינו שלא עשה רק מצוה א' ולא חטא וכגון דתינוק שנשבה לבין העכו"ם דאנוס הוא אי נמי י"ל מתני' דאזדי להו מחצה זכיות במחצה עוונות ופשא ביה חד מצוה וקשיא ליה מתני' דאלו דברים דמשמע הני אין אחריני לא והיכי תנן דמשום אותה יתירה מטיבין לו ומשני לאו משום אותה מצוה לבדה אלא שנצטרפה עם כל אותם מצות ועושה צדיק גמור כמי שקיים כל התורה כולה ואם תאמר אמאי לא משני דהנך אוכל פירותיהם והקרן קיימת לו לעולם הבא אבל שאר מצות כי אכיל בעולם הזה