חידושי המהרי”ט לח

פי' דבר הנלמד מדין ג"ש וכה"ג דרשי' בסוף הנחנקים למשפט זה הדין ומפ' כגון דין בתו מאנוסתו דג"ש גמירי לא אתיא הנה הנה אתיא תמה זמה ובעי למדרש כוליה קרא במצות הנוהגות בארץ דאית בהו מדרשות ודינין:

והרי שבת שנא' בו מושבות כתבו התוס' פי' בקונטרס דכתיב לא תבערו אש ולא נהירא דהא אצטריך לדרשא אחריתי ע"כ ותימא דמה בכך מכל מקום בכל מקום שאתם יושבים משמע ועוד קשה בגמרא דמשני שבת ק"ו היא מכל מקום נילף מינה ואע"ג דשבת חמירא מושבות ממושבו' ילפי' דהוי כעין ג"ש או גילוי מילתא וי"ל דכי פריך ר"ע והרי שבת היינו כלו' דע"כ מדריש בכ"מ שאתם יושבים אמטו להכי משני תמה ע"ע דע"כ לא מדריש כה"ג דלהא לא צריך קרא דק"ו הוא ומה מצוה קלה וכו' אלא ע"כ אית לך למימר דלא אתיא אלא דלא לבעי קידוש ב"ד כדאמרי' לקמן הואיל ובענינא דמועדות כתיבא ור"ע לא ס"ל הך דרשא דאצטריך הך דרשא דלא לבעי קידוש והתוס' הקשו דלמה ליה למימר דלהכי אתיא דלא לבעי קידוש ע"כ מדריש התם לדרשא אחרינא אבל אתה מבער במדורות בית המוקד דאין סברא דההיא אתי כר' ישמעאל ולא כר' עקיבא לכך פי' דקרא אחרינא הוא ואם תאמר אמאי לא הקשו התוס' מהא דאמרי' בפרק א' דיני ממונות מכדי שבת חובת הגוף היא מושבות דכתב רחמנא למה לי משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפי שנא' כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת שומע אני בין בחול בין בשבת ת"ל לא תבערו אש והק' שם בתוס' דהא אצטריך להא דדרשי' בפ"ק דשבת אבל אתה מבעיר במדורות בית המוקד ותרצו דהא מדכתיב מושבותיכם ולא כתיב מושבות והכא בסנהדרין דריש מדלא כתיב בכל גבולכם וי"ל דלא מייתי מההיא דר' ישמעאל קאמר לה ושמא ר' עקיבא לא ס"ל הכי אבל מההיא דשבת מייתי דדריש רב יהודה טעמא דמתני' דמאחיזין את האור במדורת בית המוקד מדכתיב לא תבערו ומדפ' מתני' סתמא משמע דהך דרשא לכ"ע אתיא והך דרשא דלקמן דלא תימא דצריך קידוש ר' עקיב' מפיק לה מקרא אחרינא כדמייתי בפרק יש נוחלין אפסקא דבנות צלפחד וידבר משה את מועד' ה' את בני ישראל מועדי ה' נאמרו דצריכין קידוש שבת בראשית לא נאמר' דאינה צריכה קידוש ושם התוס' כתב דהא נפקא לן מבכל מושבותיכם ותרצו ע"ש:

במאי קמפלגי פי' בקו' מה ראה ר' עקיבא לחלוק על ר' ישמעאל ומשני בקרבי נסכים דמדבר פי' דר' עקיבא אית ליה דקרבי נסכים במדבר ומקשי' דבפ' השוחט והמעלה משמע דר' עקיבא לית ליה דקרבי נסכים במדבר אלא משום דדריש מושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים משמע דהכי איתא התם ר' עקיבא אומר כי תבואו להטעינה נסכים לבמה קטנה הכתוב מדבר אתה אומר לבמה קטנה או אינו אלא לבמה גדולה פרש"י ואשמעי' דלא קרבי נסכים במדבר כשהוא אומר אל ארץ מושבותיכם הרי בבמה הנוהגת בכל המושבות הכתוב מדבר אלמא קרא דכל מושבותיכם אשמועי' דקרבי והיכי תלי הכא קרא בגמרא דגמר ר"ע דקרבי ונר' דודאי לפי המסקנא דהכא ודהתם עיקר טעמיה דר' עקיבא שחלק על ר' ישמעאל היינו משום דגמרי' גמר לה דקרבי והתם בברייתא הק' אי אינו אלא לבמה גדולה ולאסור מנחה בבמה קטנה בגלגל לומר דלא משתרי מאיש כל הישר בעיניו יעשה כשהוא אומר בכל מושבותיכם כם פי' לך הכתוב דלכך הוזכרה ביאה לומר שיהיו מותרים אחר כניסה אף בקטנה ומה שפי' רש"י שם או אינו ואשמועי' דלא קריבו נסכי' במדבר היינו מקמי המסקנא דמסיק התם כי הכא כשתמצ' לומר לדברי ר' ישמעאל לא קריבו נסכים במדבר לדברי ר' עקיבא קריבו נסכים כלו' דבהא תליא פלוגתיהו השתא מתפרשא מתניתא כמו שפירשתי:

הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם וכו' אף כל אחר ירושה וישיבה וא"ת ברכו' וקללות נאמרה בהם ביאה ותנן בפ' אלו נאמרין משעברו ישראל את הירדן באו להר גריזים ולהר טבל וכו' וקרא כתיב וה"ה בעברכם את הירדן תקימו וכו' וכ"ת הא גלי קרא בה מיד א"כ נילף מינ' לבעלמא כ"מ שנאמרו ביאות סתם ואיתא בירושלמי דסוטה להאי תנא דבי ר' ישמעאל דדכוותה לא נאמרו ברכות וקללות אלא לאחר י"ד שנה התיב ר' חנניא קומי ר' מנא והכתי' והיה בעברכם את הירדן תקימו וכו' א"ל אבנים הקימו אותן מיד ברכות וקללות לאחר י"ד שנה נאמרו:

אף כל לאחר ירושה וישיבה הק' בתוס' מאותה שאמרו שלא הקריבו אלא פסח א' בלבד והק' למה לא עשו ותרצו כלשון שני לפי שהיו רובם ערלים וקש' דכל יוצא מצרי' מולי' דכתיב כי מולי' היו כל העם היוצאים ודור המדבר לא מתו בשנה אחת דבכל שנה היו מתים לפי חשבון כדאמרי' בפ' יש נוחלין גבי ט"ו באב יום שכלו בו מתי מדבר והביא שם רשב"ם ממדרש איכה שבכל ט' באב היו מתים ט"ו אלף ופרוטרוט וגם אותן שנולדו אחר שיצאו צריכין י"ג שנה עד שיבואו לכלל מצות שיכנסו במנין רוב ובאותן השנים למה לא עשו פסח וי"ל דתיכף בשנה שניה נולדו להם בנים ועבדים ומילת בניו ועבדיו מעכבתו דדרשי' בפ' מי שהיה טמא ומלתה אותו אז יאכל בו מלמד שמילת זכריו ועבדיו מעכבתו מלאכול ובפ' הערל אמרי' דמעכבין אותו בין בשעת עשיה בין בשעת אכילה והא דכתב התוס' ומ"מ אינם חוטאים במה שלא עשו אותו תימא היאך איפשר לומר כן אדרבא אם יעשו היו חוטאים והמעוט שבהם הרי כתב התוס' שהם נדחין על ידי הרוב וגם מה שכתבו וא"ת למה לא מלו אין ענין קושיא זו לכאן ושמא לפי שכת' דזהו גנותם שהיו ערלים ואע"ג דמ"מ אינם חוטאים במה שלא עשו דאונסים הם שהרי ערל אסור באכילת פסח מ"מ זהו גנותם דערל מאיס כדאמרי' בפי' מי שהיה טמא ערל שמתו אחיו מחמת מילה דאי כתיב ערל ולא כתיב בן נכר הו"א שאני ערל דמאיס אבל בן נכר לא מאיס הילכך אם היו נדחים מחמת דבר אחר לא היה גנותם ולפי שהוקשה להם דהאי בשנים הראשוני' שהם בעצמן מולים היו אלא שמילת זכריהם מעכבתן לא מקרו מאיסי לכך הוצרכו לומר דמטעם אחר הוו גנותם דמי גרם להם שלא מלו שלא נשבה להם רוח צפונית והיינו לפי שהיו נזופים בעון מרגלים וקשיא לי הא דאמרי' בעלמא דלא נשבה להם רוח צפונית כי היכי דלא לבדרו ענני כבוד וא"ת רובן ערלי' למה ידחו את הפסח לגמרי ולא יעשו מולים לעצמן דבפ' כיצד צולין איפליגו רב ושמואל ברובן זבין ומיעוטן טמאי מתים דאמר רב אותן טמאי מתים אינן עושים לא את הראשון ולא את השני דכל היכא דלא עבדי צבור בראשון לא עביד יחיד בשני ופריך ליה שמואל ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו מאי עבדת ליה ואמר לו רב כי הוו כולהו זבין מה עבדת לה אלא היכא דלא אפשר לא איפשר משמ' דרובן זבין אינן מעכבים את המיעוט דבמועדו כתיב וזבין כמאן דליתנהו דמי ודוקא טמאים אזלינן בהו בתר רובא שיהיו קרוב בטומאה שהותר' אצל קרבן פסח אבל רובן זבין או ערלים או בדרך רחוקה מנין לנו שיעכבו את המועט והתם מוכרח שאותן שבדרך רחוק' כמאן דליתנהו דמי אף אלו כמאן דליתנהו דמי ושמא דאפי' תימא דזבין וערלים לא מעכבו אלו שמילת עבדיהם ובניהם מעכבתן כיון דגברא חזי מעכבין ע"י המיעוט דלא מקרי קהל:

מה מלך דלכבוש לאלתר תימה דהא אמרי' דבכורים מתהני לאלתר ומאי פריך נמי ואידך ועוד אדרבה תקשי להא דאין זה ק"ו דחלה תוכיח ונראה דמה לחלה שכן טובלת שאם אכל עד שלא הפריש חייב מיתה מה שאין כן בבכורים שאם לא קרא שם בכורים הפירות מותרים באכילה ומלך אע"פ שנצטוו בכניסתן לארץ מ"מ אינו מעכב וכמה שנים אשתהו שלא המליכו ואף כששאלו מלך היה שמואל מקנתרן בדברים וא"ת מה לבכורים שכן מתהני וי"ל דטעמא דמתהני דקאמר לעיל היינו דמדקא' רחמנא ראשית בכורי אדמתך תביא משמע עד שלא תהנ' אתה ממנו הבא חלק גבוה בראשונה וסברא הוא דכל שהוא בא ליהנות ממנה מביא ואידך ק"ו הוא ומה מלך שכל עצמו אינו אלא ללחום מלחמתן של ישראל והוא מלחמת מצוה של א"י ואחר כיבוש וחילוק אין לעולם צורך בו ואע"פ כן אמרה תורה לאחר ירושה וישיבה בכורים דנהי דמתהנו לאלתר מ"מ בתר ירושה וחילוק שהיא מנוחה מתהני טפי לא כ"ש והוי דומיא דתרומות ומעשרות ואהא קאמר מידי דהוה אחלה דתיכף להנאתה מחייב:

מושב דכתב רחמנא גבי מצה ומרור וכו' ק"ל נימא דאצטריך לכדדרשי' בפ' כל שעה מנין דאין אדם יוצא ידי חובתו בפסח במצת בכורי' דכתיב מושבותיכם מצה הנאכלת בכל המושבות ודברי התוס' לפי מה שכ' בספרים קשה להולמן:

ממחרת הפסח אכול מעיקר' לא אכיל פר"ת דהאי ממחרת הפסח דהכא היינו ט"ו דניסן וק' לדבריו היכי דייק גמרא ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול אלמא אקריב עומר והלא אין עומר קרב אלא ביום ועוד קשה היכי ס"ד דט"ו קאמר דאכול מן הישן א"כ מאי ממחרת הרי גם בגילה אכלו מצת מצוה וצריך לומר דהכי דריש קרא היו אוכלים והולכי' מן הישן עד ממחרת הפסח ועד בכלל ולא היו רשאים לאכול חדש דאכתי לא אקריב עומר אבל בעצם היום הזה דהיינו י"ו אכלו חדש ושמא דהכי דייק עד ממחרת הפסח אכול ישן לפי שאסורין בחדש שמא מעיקרא לא אכול חדש ודוחק ור"י ז"ל פי' דע"כ ממחרת אכילת הפסח קאמר דהיינו ט"ו דהא אין לחלק בין ט"ו לקודם ט"ו וההיא דפרש' אלה מסעי י"ל ממחרת שחיטת הפסח ולשון תורה לחוד ולשון נביאים לחוד ולשון חכמים לחוד ונר' שבכל מקום לא נמנעו חכמים לקרא ליום ט"ו פסח כאותה ששנינו במגילה בפסח קורין בפרשת מועדות וכן שנינו ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך וליום שחיטת פסח עצמו קרי ליה ערב הפסח דהיינו יום ט"ו שהוא י"ט ואז זמן אכילתו שתחילתו לא בא אלא לאכילה ולא דמי לשאר זבחים שהעיקר תלוי בא מורי' כדתנן נטמא החלב והבשר קיים זורק את הדם ובמוקדשי' אינו כן וכו' ומה שכתב באלה מסעי ממחרת הפסח יום חמשה עשר עצמו זהו פסח מצרים שלא נהג אלא אותה הלילה דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה ולא היה להם י"ט שלא נאסר במלאכה כלל להכי קרו ליה ממחרת הפסח דהיינו מחרת ליל אכילת הפסח אבל לדורות שעשאו הכתוב י"ט ונאסר בעשיית מלאכה יום ראשון כולו קרוי פסח דלעולם כבוד יום עדיף ולפר"ת יקשה הא דפריך בירושלמי ויבא עשה וידחה לא תעשה דכיון דמצי לקייומי לעשה בישן אמאי ידחה לא תעשה והא דתרצו דאין עשה דקודם הדבור דוחה ל"ת דאחר הדבור תימה דבפ"ק דיבמות פרכי' מה לפסח ומילה שכן ישנו לפני הדבור ולהכי דחי לא תעשה דשבת אלמא דלפני הדבור עדיף טפי ומצאתי בירושלמי פ"ב דחלה והתם פריך מ"ד דאף מה שמצאו מן הישן אסור לפי שלא היה לו מי שיתירנו עד שיבא עומר הבא ואהא פריך אם כן מעתה לא יאכלו מצה בלילי הפסח א"ר יונה מן דנפקית תתית דלא אמר ליה שניא היא שמ"ע דוחה ל"ת ואותה תשובה דמעשה קודם הדבור ליתא התם והא דתרצו עוד גזרה כזית ראשון אטו כזית שני אשכחן כה"ג דגזור גבי יבמה שהיא מחייבי לאוין כעין אלמנה לכ"ג ממזרת ונתינה וכיוצא בהם שהיה בדין שיבא עשה דיבום ולדחי לא תעשה אלא אמרי' בפרק כיצד גזרי' ביאה ראשונם אטו ביאה שניה: